פתיחה
בפרק ג' המקונן מדבר בלשון יחיד: "אני הגבר ראה עֳני". הוא מתאר את הייסורים לא רק כאסון לאומי אלא כחוויה אישית, שלב אחר שלב, ייסורים המתגלגלים ומחריפים. בחלק הזה נעמוד על ארבעה פסוקים - י"ג עד ט"ז - שבהם מתוארת ההתעללות, הלעג של האומות, מרירות הגלות והשפלת הגוף ממש. נלך בסדר הפסוקים, נביא את ביאורי המפרשים, את דברי המדרש ואת המוסר העולה מהם.
"הביא בכליותי בני אשפתו" - ירייה שאינה הורגת מיד
הֵבִיא בְּכִלְיֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ׃ (י"ג)
מסביר ר"מ אלמושנינו: "אשפתו" היא אשפת החיצים. כאשר רוצים להרוג אדם, יורים בלב - וחץ אחד גומר את העניין. אבל כאשר רוצים להתעלל, אין יורים כדור בראש; יורים ביד, אחר כך ברגל, ונהנים לראות כיצד הוא מתייסר. וזו טענת המקונן: היכן הביא את חיציו? "הביא בכליותי". לא בלב אלא בכליות, כדי שהמיתה תהיה מיתה איטית ומלאת צער. וזה נמשך אל הפסוק הבא, "נגינתם כל היום" - עד כמה נהנה האויב לשחק בי ולהתעלל בי.
ב"לחם דמעה" מובא רמז נאה בדרך צחות: נבוכדנצר הביא לכאן את האנשים הבזויים והשפלים ביותר, אותם שלף מן האשפה ומן הזבל, כדי שיטפלו ביהודים. "הביא בכליותי בני אשפתו" - את בני האשפתות הביא כנגדי. והדבר נורא: כאשר המייסר הוא אדם שיש לו כבוד עצמי, שהוא "מענטש" באיזשהו מובן, גם אם הוא נלחם בך ומצר לך - עדיין אתה ניצב מול אדם מכובד. אבל כשאתה ניצב מול אשפה, זה המצב הנורא מכול, שכן הוא יעשה את הדברים הנוראים ביותר, יתאכזר ויתעלל, בלי שום ייסורי מצפון.
ב"אהבת ציון" מבאר שיש כאן רמז למיעוט החכמה שבזמן החורבן. חז"ל מתארים ירידת הדורות, ירידה אחר ירידה: "שרו חכימיא למהוי כספריא" - התחילו החכמים להיות כדרגת הסופרים; מי שנחשבו פעם לחכמים, כבר אינם אלא בדרגת סופרים. הכליות הן יועצות, וזהו "הביא בכליותי" - את אלה שהיו בדרגה גבוהה הוריד לדרגת כליות יועצות בלבד.
והרב מגרמייזא, שדרכו לעבוד הרבה על רמזים, מדייק בראשי התיבות: "בְּכִלְיֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ" - בב"א, רמז לרבי יהודה בן בבא. וכיצד נהרג רבי יהודה בן בבא? נעצו בגופו שלוש מאות לונביות, ויש אומרים לונכיות של ברזל. הרי שמה שנוטלים מן האשפה - החיצים, הכידונים והרמחים - שלוש מאות מהם, היכן ננעצו? "הביא בכליותי".
"הייתי שחוק לכל עמי" - כשעומדים מן הצד וצוחקים
הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי נְגִינָתָם כָּל הַיּוֹם׃ (י"ד)
דרך העולם: כשאדם שרוי בייסורים, אנשים רואים את מצבו ונדים לו בראשם, אוי ואבוי, ומשתתפים בצערו. גם אם זה רק כלפי חוץ, יש בזה נחמה מסוימת - אנשים רואים בצערי. וכשאין משתתפים בצערו כלל, כבר יש לו צער מרובה: אף אחד אינו רואה את מצבי, אף אחד אינו רואה כמה אני סובל. ואם לא די בכך, אלא שהם עוד שמחים על שברו - הכאב גדל כפל כפליים ושבעתיים.
"לכל עמי" - מסביר הרידב"ז שאין הכוונה לעם שלי אלא לכל העמים, כמו "הרודד עמי תחתי" שפירושו עמים תחתי. הפכתי להיות שחוק לכל העמים, "נגינתם כל היום" - אני המנגינה שלהם, כל היום שרים עליי ומפמפמים: היהודים, הצרות של היהודים, הבעיות של היהודים. מזה היו מלאים העיתונים. מי שמתבונן במה שהיה באירופה לפני השואה מוצא כאן את התיאורים המדויקים: "הכתב ביהודי והצלת אירופה". הבעיה שלנו הם היהודים, הצרה שלנו היא היהודים. היה שם שר הסברה, גבלס, שתפקידו היה להסביר עד כמה היהודי הוא משהו דמוני ומפחיד שחייבים לחסלו. יצרו דמוניזציה של היהודי, יצרו דה-לגיטימציה: היהודים מטונפים, מזוהמים, כמו עכברים. ומשהאדם מבין שכך הם היהודים - בג'וקים מטפלים ב-K300 וביהודים בציקלון בי. הרי כאן מורסה, טפילים, חיות מזיקות; זהו הטיפול. לכן זה עבר בקלות כזו: אחרי שיצרת דה-לגיטימציה לציבור כל כך גדול, עד שאין לו כלל זכות חיים, ולא עוד אלא שהוא סרטן בגוף האומה - בסרטן מטפלים בהקרנות.
וזו גם המציאות שאנו חווים היום, לצערנו, כשומרי מצוות. כל הבעיות הכלכליות, כל הצרות: אם החרדים ילמדו ליב"ה - הכול ייפתר, מזרח תיכון חדש, אפילו אבו מאזן יסכים לבוא לחתום איתנו הסכם שלום. רק אם נפתור את בעיית החרדים, רק אם יצאו לשוק העבודה, רק אם יפסיקו ללמוד - ייפתרו כל הבעיות. וזה מה שאומר המקונן: מילא שאנו עוברים צרות, אבל כשמישהו עומד מן הצד, רואה וצוחק - זהו הקושי הגדול ביותר.
ביתר ששמחה בחורבן ירושלים
בספר "אלון בכות" מסביר שיש כאן רמז לאנשי ביתר. כתוב שכשחרבה ירושלים היו בני ביתר עוסקים בשמחה, כדברי הגמרא - הם לא התאבלו על חורבן ירושלים. "זה לא נוגע לנו, זה רחוק, זה שם; אצלנו הכול בסדר, אצלנו אין בעיות". אמר הקדוש ברוך הוא: אם כך, גם אתם תשתו את כוס התרעלה. ולכן חרבה גם ביתר בתשעה באב. וזהו "הייתי שחוק לכל עמי" - לפי האלון בכות, זה העם שלנו, אלה אחיך. ירושלים אינה נוגעת אליך? מפני שבביתר טוב, אינך נדרש להשתתף בצערם? אתה עושה חגיגות? ומשום שהייתי שחוק לכל עמי, נגינתם כל היום, באה התוצאה: "השביעני במרורים הרוני לענה" - חמישים ושתיים שנה לאחר מכן חרבה גם ביתר בתשעה באב, מפני שלא התאבלו על חורבן ירושלים.
"השביעני במרורים" - ליל פסח וליל תשעה באב
הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה׃ (ט"ו)
הנביא מקונן: השם האכיל אותי מרורים עד לשובע, והרווה אותי לענה - ולענה היינו מי ראש, מי רעל, שראש הוא סם רעיל. ומעיר בספר "אלון בכות": אף שאני אוכל מרורים בליל פסח, אין זו אלא טעימה בעלמא; כאן "השביעני במרורים" - את המרורים נתן לי לשובעה.
באיכה רבתי דורשים חז"ל: "השביעני במרורים" - זה יום טוב ראשון של פסח, שנאמר בו "על מצות ומרורים יאכלוהו"; "הרוני לענה" - זה ליל תשעה באב. ומה הקשר בין השניים? הרי ליל יום טוב ראשון של פסח יוצא תמיד באותו יום בשבוע כמו ליל תשעה באב, וזהו הרמז המפורסם של א"ת ב"ש: א' - פסח, ת' - תשעה באב; ב' - פסח, ש' - שבועות; ג"ר ד"ק וכן הלאה, סימן לדעת באיזה יום בשבוע יוצא כל אחד מן הימים.
מסביר ה"לחם דמעה" מה בא הדבר לרמז: מכיוון שהייתי משופע בכל טוב בחג הפסח, וממצב של שפע גדול נפלתי נפילה גדולה - גדל הכאב עד מאוד. מי שתמיד חי מסכן ואחר כך נפל, אין זה נורא כל כך; ליפול מכיסא לרצפה אינו נורא, אבל ליפול ממגדלי עזריאלי לרצפה - זה כבר לא נעים. וזהו: בליל פסח הייתי בדרגה גבוהה ובמצב מרומם, ולעומת אותה עלייה - "הרוני לענה", ליל פסח הוא ליל תשעה באב. ראה עד כמה הנפילה גדולה, קשה ועצומה.
שתי כזיתות מרור - סימן של חורבן
עוד מסביר ה"אלון בכות" בכוונת המדרש ש"השביעני במרורים" הוא בליל פסח: לפני החורבן היו אוכלים בליל פסח כזית אחד של מרור. ושיעור שביעה הוא כביצה, דהיינו שני זיתים. ואילו לאחר החורבן אומרים לנו לאכול מרור פעמיים: פעם אחת שלא בכריכה, מה שאנו עושים בתחילה, ופעם אחת בכריכה, הוא הכורך. וכך הוא סדרנו: המוציא ועל אכילת מצה - אוכלים כזית מצה; על אכילת מרור - אוכלים כזית מרור; ולאחר מכן כורך. נמצא שאכלנו מרור פעמיים, שתי כזיתות, שהוא כבר גדר של שביעה. ומדוע לא תיקנו לאכול את המרור יחד עם המצה מלכתחילה? כדי שלא יבוא טעם המרור ויבטל את טעם המצה; לכן אמרו לי: אכול תחילה מצה בנפרד, אחר כך מרור בנפרד, ואחר כך את שניהם יחד. וכל זה בא רק בעקבות חורבן בית המקדש. נמצא רמז: בעקבות החורבן צריך כבר לאכול פעמיים מרור, ו"השביעני במרורים" - המרור נעשה דבר המשביע.
המגיד מדובנא: המרור שעדיין לפנינו
ב"קול יעקב" מביא את ביאור המגיד מדובנא: מה שהשביע אותי במרורים בליל פסח - הרווה אותי לענה בליל תשעה באב. וכך הוא מבאר: גאולת מצרים נאמר עליה שלא הייתה גאולה גמורה. אנו סבורים שאכילת המרור בליל פסח מרמזת על מרירות מצרים, אבל באמת היא מרמזת גם על מרירות תשעה באב. כיצד? מתי יצאנו ממצרים? לאחר מאתיים ועשר שנות גלות. וכמה אמר הקדוש ברוך הוא שנהיה בגלות? ארבע מאות שנה. ומה עם שאר החשבון? יש אמנם ביאור שקושי השעבוד השלים את המניין, ויש ביאור שמכיוון שעם ישראל הגיעו כמעט לחמישים שערי טומאה, שמשם כבר אין יציאה, לא הייתה ברירה אלא להוציאם מיד. אבל החשבון עומד: נותרו להשלים מאה ותשעים שנה. ואומרים המפרשים שאת השנים הללו משלים עם ישראל בגלויות הבאות; כל הייסורים שבאו בדורות הבאים הם כדי להשלים את מה שהקדוש ברוך הוא האיץ את הקץ. הקדוש ברוך הוא מיהר לגאול אותנו - ודע לך שבסופו של דבר תשלם את המחיר.
נמצא שאנו אוכלים מרור, ונדמה לנו שהוא בא להזכיר רק את המרירות ההיא; אך דע לך שהמרור הזה הוא גם עתידי, ובא לרמז שלא שילמת עדיין את מלוא המחיר. על החשבון נשארו עוד מאה ותשעים שנה לפרוע, וכיצד הן מתחלקות איננו יודעים, אבל חשבון נותר לפרוע. ולכן בא הכתוב ומזהיר שוב ושוב: זכור את יציאת מצרים. מדוע מזהירים כל כך לזכור? מפני שהקדוש ברוך הוא אומר: יש לך עוד מרור בעתיד, אתה עוד תאכל הרבה מרור, ואני חושש שהמרור ההוא ישכיח לך את המרור הראשון. שכן צרות אחרונות משכחות את הראשונות: "מי זוכר עבדים במצרים? אתה יודע מה מצבנו היום? אתה יודע כמה אנו סובלים היום?" המרור של היום ישכיח את המרור ההוא - ולכן התורה מזהירה שוב ושוב: אל תשכח את המרור ההוא.
משל המכתבים
משל למה הדבר דומה, אומר המגיד מדובנא: לסוחר שהגיע מאיטליה, נניח, לשווייץ. פוגש אותו שם אדם ושואל בשלומו ובשלום מכריו באיטליה. אומר לו: תעשה לי טובה - אתן לך מכתבים, תמסור אותם לקרוביי, אני רוצה לדעת מה שלומם. אומר לו הסוחר: אין שום בעיה, אני מוכן. כתב לו מכתבים ומסר לידו. לפני שעזב אמר לו: תשמע, אני מבקש, אל תשכח את המכתבים, תמסור אותם לקרוביי באיטליה. אמר לו: אין לך מה לדאוג. פגש אותו שוב: אתה זוכר - המכתבים לקרובים באיטליה. אמר לו: כבר אמרת לי, זה בסדר. עלה הסוחר על כבש האונייה, וההוא קורא אחריו: אתה זוכר, המכתבים, אל תשכח! אמר לו: בוא הנה, שיגעת אותי, אמרתי לך שאמסור, אל תדאג.
הגיע הסוחר לאיטליה - והנה מתברר לו שבית המסחר שלו, שלשמו נסע לקנות סחורה, עלה בלהבות; הפסדים של מיליונים וצער עצום. ואז הוא קלט: אותו אדם בשווייץ כבר קיבל מכתב מאיטליה שבית המסחר עלה בלהבות. הוא לא רצה לבשר לו בשורות רעות ולהכניסו לדיכאון, אבל ידע שכשיגיע לשם וישמע את גודל האסון ויתחיל לטפל בו - מי יזכור את המכתבים? לכן הזכיר לו שוב ושוב ושוב: אל תשכח את המכתבים.
וזה הנמשל אצלנו, אומר המגיד מדובנא. הקדוש ברוך הוא ידע שגלות מצרים היא אחת מני גלויות שעברנו ושעוד נעבור, ולכן הוא מזהיר: זכור את יציאת מצרים, זכור את יציאת מצרים. למה? כי כשיבואו הגלויות הנוספות, מי יזכור את המכתבים? מי יזכור מה שהיה אז? וזהו "השביעני במרורים" - הקדוש ברוך הוא משביע אותי במרורים בליל פסח ואומר: זכור את מרירות מצרים - "הרוני לענה", מפני שהוא יודע שאתה עתיד לקבל מרורים קשים יותר בתשעה באב. לכן אני מבקש: את המכתבים שאני מוסר לך עכשיו זכור אותם; אני יודע שכשתגיע לשם תמצא בית מקדש שרוף וצרות נוראות, ואז האם תזכור את יציאת מצרים? ואפשר גם לדרוש "השביעני" מלשון שבועה: שהקדוש ברוך הוא כמו השביע אותנו וכרת איתנו ברית - תזכור שהוצאתיך מארץ מצרים.
הקינה "עליכם עדה קדושה"
על יסוד זה מיוסדת קינה מפורסמת שכולנו מכירים ואומרים בתשעה באב: "עליכם עדה קדושה, אשאל מכם שאלות, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". ומה הקשר בין ליל תשעה באב לליל פסח? ואגב, מדוע אוכלים ביצה בליל הסדר? מפני שהביצה סימן אבלות, ובאה לרמז שיום הגאולה - ליל פסח - הפך ליום הגלות, הוא ליל תשעה באב.
וכך אנו אומרים: מדוע בליל פסח אוכלים מצות ומרורים, ועתה הלילה הזה שבענו בוז ומרורים, על הריגת כשרים, על זרע ישרים, ועל כן בבכי תמרורים אשא קולי כמחולות. מדוע בליל פסח שולחן ערוך בשמחה, ועתה בעוונותינו בליל זה קול ואנחה, אהה כי לא מצאנו לכף רגלנו מנוחה, אוי כי באה צרה, על כן אשכח מחולות. מדוע בליל פסח שותים כוסות בברכה, ועתה בליל זה נקרא מגילת איכה, איכה בגלות ישבתי ובאתי ארץ מבוכה, לכן אוי על ככה אעורר קול יללות. מדוע בליל פסח קוראים תמיד הגדה, ועתה נאמר בליל זה בבכי תמרור קפדה, אוי כי גברתי משך ובאה עת פקודה, אוי על קריה חמודה ועל בתי תפילות. מדוע בליל פסח נגמור תמיד ההלל, ועתה אנחנו בליל זה נהי נספד וילל, כי בעוונותינו עתה לא נוכל להתפלל - כמו שאמרנו "שתם תפילתי" - כי בית מקדש מתחלל וגם חרבו היכלות. מדוע בליל פסח אומרים שפוך בזמרה, ועתה בליל זה שתינו לענה ראש ומרה, אוי כי שמחה נעצרה ודרכי ציון אבלות. יתנחמו בגלות בנים יושבים בציון - ויש קוראים בטעות "בציון", אבל הכוונה בְּצִיָּה, הבנים היושבים בציה - ארוממכם משפלות אכין עבודת ציון, אבנה נווה אפריון, אז תשמחו בגילות. יגאלנו השם גאולת עולמים במהרה.
"ויגרס בחצץ שיני" - העיסה שנלושה בעפר
וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר׃ (ט"ז)
מובא באיכה רבתי: כשגלו ישראל, היה אדם בא ללוש את עיסתו ולא היה יודע במה - לא היו להם אפילו כלים ללוש בתוכם. מה היה עושה? חופר גומה באדמה ולש בתוכה, והיו הצרורות נדבקות בעיסה, נדבק חול ונדבקו חתיכות אבנים. וכיוון שנותנה לתוך פיו, היו שיניו קהות, לקיים מה שנאמר "ויגרס בחצץ שיני".
וכל זה למה? מפני שלא שמעו לקולו של יחזקאל. הקדוש ברוך הוא רמז לו: "ואתה בן אדם עשה לך כלי גולה" - חמת ושטיח וקערה. חמת - נותן בה קמח ומניחה תחת ראשו; קערה - אוכל בה ושותה בה; שטיח - לישיבה ולישון עליו. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: ראו מה עושה יחזקאל, עשו כך גם אתם. אילו שמעתם לו, הייתה לכם קערה לשים בתוכה את הקמח; אלא שלא שמעתם ולא הכנתם כלי גולה. ו"הכינו כלי גולה" מבטא דבר עמוק יותר: הם לא התכוננו כלל לכך שהם יוצאים לגולה. מבחינתם - אנחנו נשארים כאן; הנביאים תמיד אוהבים להפחיד, הרבנים תמיד מדברים על גוג ומגוג, יהיה בסדר, אל תדאגו. ומשום כך איש לא התארגן מראש, ואפילו קערה לא הכינו לקחת עמם. ומכיוון שכך - "ויגרס בחצץ שיני".
ומהו "הכפישני באפר"? יש מפרשים מלשון טינוף, וכך אומר רש"י: טינפני באפר. ויש מסבירים מלשון כפייה, ככלי הכפוי על פיו, ש"כפישה" היינו שימוש בכלי בחלקו האחורי. כלומר, לא רק שיניי כאבו, אלא כל גופי כביכול ניתן בתוך האפר.
לסיכום:
בארבעת הפסוקים הללו מתגלה עומקו של הייסורים: "הביא בכליותי בני אשפתו" - ייסורים איטיים ומכוונים, בידי אנשים שנשלפו מן האשפה, וכנגדם ירידת הדורות בחכמה ורמז להריגת רבי יהודה בן בבא. "הייתי שחוק לכל עמי" - הכאב שבצחוק העומדים מן הצד, מן ההסתה שקדמה לשואה ועד לעג הדור לשומרי תורה, ותוכחה לבני ביתר ששמחו בשעה שירושלים חרבה. "השביעני במרורים הרוני לענה" - חיבור ליל פסח לליל תשעה באב: גודל הנפילה מן השפע, שתי כזיתות המרור שאחרי החורבן, והחשבון שנותר לפרוע, ועל כן מצווים אנו לזכור את יציאת מצרים שלא ישכיחוה הצרות האחרונות. ולבסוף "ויגרס בחצץ שיני" - שכר מי שלא הכין כלי גולה ולא האמין לדברי הנביאים. מכאן המוסר: להשתתף בצער אחינו, לזכור את החסדים הראשונים, ולשמוע בקול הנביאים ולא לומר "יהיה בסדר". יגאלנו השם גאולת עולמים במהרה.