פרק ג' באיכה פותח בקינת ה"גבר" שראה עוני, והמקונן מתאר בו את שלבי הירידה וההידרדרות שבאו על עם ישראל, שלב אחר שלב, מן ההתחלה ועד לכורת האחרון. נפתח דווקא מן הפסוק שאליו מגיע כל התהליך, "וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי", ומשם נחזור ונראה כיצד המלבי"ם פורש את כל השתלשלות המפלה על סדר הפסוקים.
יאשיהו היה מלך צדיק, וכתוב עליו שאחריו לא קם כמוהו. עם ישראל תלו בו את תקוותם ואמרו "רוח אפינו משיח ה', אמרנו בצילו נחיה בגויים" - ציפו שהוא זה שיגאל אותם. והנה יאשיהו יצא לחסום את פרעה נכו שלא יעבור בארצו, כשהוא בטוח שכל העם צדיקים, ובאמת טעה בזה - שהרי כבר הסברנו שהיו להם עבודה זרה מאחורי הדלת. בעקבות זאת נפל ביד פרעה נכו. אחריו מלך יהואחז, ובימיו התחילה לבוא הרעה, כפי שחולדה הנביאה כבר התנבאה מראש וראתה את הפורענות שתבוא על ידי פרעה נכו. וכתוב: "ויאסרהו פרעה נכו ברבלה בארץ חמת ממלוך בירושלים, ויביאהו למצרים וימת שם" - זו הייתה תחילת המפלה.
אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא־אוֹר׃
זהו השלב הראשון: "נהג אותי" - לקחו אותנו מכאן, מארץ ישראל, אל הגלות, אל מקום של חושך ולא אור.
אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כׇּל־הַיּוֹם׃
לאחר יהואחז העמיד מלך מצרים מלך אחר - את יהויקים, וגם לו לא הייתה מנוחה: הגיע בזמנו מלך בבל, "ויאסרהו בנחושתיים להוליכו בבלה". זהו "אך בי ישוב" - שוב מכה, שוב גלות. ומדוע "יהפוך ידו כל היום"? מפני שהגלות עדיין לא הייתה שלמה ומוחלטת. כשאדם מסיים את פעולתו הוא מניח את ידיו; כשהוא הופך את ידיו, סימן שהוא עדיין בתוך כדי פעולה.
בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָי׃
וכנגד מה שבא אחר כך בימי יהויכין בן אליקים, שהגלה אותו נבוכדנצר, כמו שכתוב "ויבא נבוכדנצר מלך בבל על העיר ועבדיו צרים עליה, ויצא יהויכין מלך יהודה". אז הגלו את החרש והמסגר, ולא נשאר כאן אלא דלת העם ודלת הארץ. כביכול כילה הקדוש ברוך הוא את הכל - את הבשר, את העור ואת העצמות: לקחו את כל החשובים והשאירו כאן את הפחותים ביותר. ו"שיבר עצמותיי" - העצמות הן החזקים והגיבורים שבעם.
בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ וּתְלָאָה׃
מלך בבל המליך את צדקיהו, ובנה על ירושלים מצור - זהו "בנה עלי ויקף", שהקיפו את ירושלים במצור.
בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם׃
לאחר מכן תפסו את צדקיהו, שמרד בו, העלו אותו למלך בבל וניקרו את עיניו. "במחשכים הושיבני כמתי עולם" - כאשר החשיך את מאור עיניו של צדקיהו.
"וכל זאת לא שבה אפו": בשנת תשע עשרה למלכות נבוכדנצר שרף מלך בבל את בית המקדש בחודש אב, שמזלו אריה.
דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אֲרִי בְּמִסְתָּרִים׃
מתי היה הדוב אורב? כאשר היה מזל אריה - בחודש אב.
דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי שָׂמַנִי שֹׁמֵם׃
"סורר" הוא לשון סירים - שמילא את העיר בקוצים כדי לשרוף אותה, "שמני שומם". וכן בפסוקים שסביבו: "גדר דרכי בגזית נתיבותי עיוה", "דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ".
הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכׇל־עַמִּי נְגִינָתָם כׇּל־הַיּוֹם׃
אחרי כל זאת העמיד את גדליהו בן אחיקם - "היתי שחוק לכל עמי", שהעמיד לי מנהיג שלא היה בשיעור קומתם של המנהיגים הגדולים.
הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה׃
זהו השלב הבא: גדליהו בן אחיקם היה האחרון, ובמותו הייתה הגלות המוחלטת, שהרי בסופו של דבר נהרג על ידי ישמעאל בן נתניה - ואז היו מרורים ולענה.
וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה׃
ממי נזנחה נפשי? "משלום". ישמעאל בן נתניה נדמה היה לגדליהו כאיש שלומו, ומכוחו של "איש השלום" זנחה נפשי - שנטל את נפשו. הרי הזהירו אותו ואמרו לו: הוא מתכנן, הוא אורב לך; אמר להם: זה לשון הרע, איני רוצה לקבל. ובסופו של דבר רצח אותו ישמעאל בן נתניה, וזו הייתה המכה בפטיש, הכורת לכל גלות ישראל.
חז"ל דורשים את הפסוק בדרך נוספת. אמר רבי אבהו: "ותזנח משלום נפשי" - זו הדלקת נר שבת. פירוש הדבר: שבת היא זמן מיוחד של שביתה, זמן מיוחד של שלום. אנחנו מברכים איש את רעהו בשבת "שבת שלום", שהשבת באה לרמוז על השלום - מנוחת שלום שלווה והשקט ובטח. וכיוון שכבר לא היה נר שבת, "ותזנח משלום נפשי".
"נשיתי טובה" - מהי הטובה? רבי ירמיה אומר: זה בית המרחץ; כשאדם אינו יכול להגיע לבית המרחץ, כביכול נשכחה ממנו הטובה. רבי יוחנן אמר: זו רחיצת ידיים ורגליים בחמין. רבי יצחק נפחא אמר: זו מיטה נאה וכלים נאים שעליה. רבי אבא אמר: זו מיטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים. "נשיתי" - שכחתי; כל הטובה הזאת נשתכחה ממני.
כל אלה הם דברים מיוחדים לשבת: המרחץ, המיטה הנאה והכלים הנאים שכתוב שיסדרם לשבת. והמקונן מזכיר: ראה איזה שבח היה לי כאן בארץ ישראל, וכעת את כל זה נשיתי, הכל נשכח ממני.
הרב מגרמייזא מסביר על פי הפסוק שלפניו - "וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר": הייתי מוכפש באפר, ולכן הייתי זקוק לרחיצה, ולא היה לי מרחץ בחמין. "חמין" הם מים חמים שרוחצים בהם לשבת. כשאדם במצב רגיל, גם אם אין לו רחיצה בחמין - זה עוד סביר; אבל אחרי שהכפישני באפר, כשהמצב כל כך ירוד עד שזקוקים בדחיפות לרחיצה, והנה "ותזנח משלום נפשי" - לא היה לי אפילו כדי רחיצת גופי.
ה"חוט של חסד" מסביר אחרת: הרעה הייתה כל כך קשה עד ש"נשיתי טובה". לפעמים כשהיה לאדם טוב ואחר כך בא רע, הוא נזכר בערגה - "אזכרה ימים מקדם" - ומהרהר בזמן המשובח שעבר עליו. אבל כאן, מפני שהמצב היה קשה כל כך, נשתכחה הטובה מן הלב לגמרי. כך מצאנו אצל יוסף: "ולא נזכר השובע" - אף אחד לא זכר שהיה שובע, זה נראה כאילו היה לפני שנים ארוכות. כך גם כאן: הרע היה נורא עד שמי בכלל זכר שהייתה תקופה טובה.
וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה'׃
מדוע אבד נצחי? כי "מה'" - משם הרחמים. כל עוד מידת הדין היא המביאה עליי עונשים, אני יכול לפנות אל מידת הרחמים, להתחנן לקדוש ברוך הוא שישפיע רחמיו כדי לחוס עליי ולבטל את הגזירה הקשה. אבל אם העונש בא עליי מכוחה של מידת הרחמים עצמה - מה אוחיל? למי אתפלל?
משל למה הדבר דומה? לאדם שהשם ישמור מצאו אצלו גידול, וסידרו לו במהירות ניתוח אצל אחד מטובי המנתחים, שבעזרת השם יסיר את הגידול בלי נזק ובלי פגע. והאדם הזה, לפני הניתוח, לוקח תהילים ומתפלל שהשם יציל אותו מן הניתוח. טיפש! עליך להתפלל שהניתוח יצליח ושתצא ממנו בריא ושלם. אם תינצל מן הניתוח - מי יודע מה יקרה לך בגופך. וזה מה שהמקונן אומר: היות ומה שקורה איתי עכשיו הוא מידת הרחמים, חסד מאת השם - שהרי מה שעשה הקדוש ברוך הוא בכילוי חמתו בעצים ובאבנים היה כדי שעם ישראל ישרדו, זה ניתוח שנועד לשמור על עם ישראל - ממילא "אבד נצחי ותוחלתי", שאין טעם להתפלל. על מה אתפלל, שיתבטל הניתוח? הרי הניתוח הזה עצמו לטובתי, וממילא תפילה על ביטול הגזירה כביכול אינה שייכת.
עוד בא הפסוק לרמוז, אומר ה"חוט של חסד", שלפעמים כשמגיעים למצב נורא, יש מצבים שאין מהם אלא עלייה. מסופר על אדם שהיה עשיר גדול, והלך וצבר נכסים עוד ועוד. יום אחד בא מישהו לבשר לו שזכה במכרז על נכס אדיר שכולם שאפו אליו - וכשאמר לו את זה לא ראה עליו שמחה, אלא ראה שהתחיל לבכות.
חלפה תקופה, ועסקיו של אותו אדם הידרדרו לאט לאט, עד שנעשה עני מרוד, פושט רגל ופושט יד, ובקושי נשארה לו כותנתו לעורו. יום אחד רצה להתרחץ, ובית מרחץ לא היה לו, אז ירד לנהר. קיפל את בגדיו בצד ונכנס למים, וכשיצא התברר שמישהו חמד את בגדיו - גם בגדים לא נשארו לו. טיפס על עץ כדי להסתתר, ובדיוק עבר שם אותו חבר שהיה איתו בעסקים, אותו אחד שהודיע לו על הנכס וראה אותו בוכה. רואה אותו למעלה על האילן רוקד, שמח וצוחק. שאל אותו: מה אתה כל כך מבסוט? אמר לו: גנבו לי את הבגדים. אז מה אתה כל כך שמח? אמר לו: תדאג לי קודם לבגדים, ואחר כך נדבר.
הלך החבר, השיג לו בגדים, הלביש אותו והורידו מן העץ, ואמר לו: עכשיו תגיד לי, אני באמת רוצה להבין. בזמנו, כשהודיעו לך שזכית בנכס שכולם שאפו אליו - בכית. ועכשיו אני רואה אותך צוחק? אמר לו: היא הנותנת. אז הייתה לי שאיפה לכבוש את אותו נכס יוקרתי, ומי שהיה לו הנכס הזה נחשב לטופ, הדרגה הגבוהה ביותר שאפשר להשיג. וכשהשגתי אותו הבנתי שזה המצב הגבוה ביותר שניתן, ומכאן אפשר רק לרדת - אין עוד דרגות לעלות, אין לאן להתקדם, ולכן בכיתי. אבל עכשיו, כשנשארתי ערום וחסר כל כפשוטו, שאף בגד לעורי לא נותר לי - זה המצב הנמוך ביותר שאפשר להגיע אליו, ומכאן אפשר רק לעלות. לכן ראית אותי שמח.
זה מה שבא הפסוק לומר לנו: "אבד נצחי" - כאשר אני רואה שאני נמצא במצב הירוד ביותר שיכול להיות, אז "ותוחלתי מה'" - זה הזמן לייחל לקדוש ברוך הוא. איבדת הכל? עכשיו תתחיל להתפלל, כי מכאן אפשר רק לטפס ולעלות. וזה מה שכתוב "קווה לשלום ואין טוב, לעת מרפא והנה בעתה". הנביא אומר לעם ישראל: קווה לשלום. הם אומרים לו: על מה אתה מדבר, ואין טוב? על מה נקווה, מה יועיל לנו? אנחנו לא רואים שום סימן שמשהו עומד להתהפך לטובה. אמר להם: אדרבה, "לעת מרפא" - כאשר הקדוש ברוך הוא צריך להביא מרפא, מה בא קודם? "והנה בעתה". כשאתה רואה שאתה בבעתה, במצב ירוד מאוד - תתכונן, עומדת לבוא רפואה. אל תחשוב שמפני שאין טוב אין טעם לקוות; היא הנותנת, שממצב ירוד כל כך אפשר רק לטפס ולעלות.
פירוש נוסף בפסוק: עם ישראל אומרים "אבד נצחי" - מה הם הסיכויים שלנו להינצל, מה הסיכויים לצאת מן המצב הנורא שאנחנו בו? במצב כזה אדם מגיע לייאוש. האם באמת אתקיים לנצח? הרי הנביאים הבטיחו לנו שעם ישראל לא יבטל מהיות גוי לפניו כל הימים, ו"אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם" - יש לנו ברית עם הקדוש ברוך הוא שעם ישראל לא יכלה לעולם. וכשעם ישראל רואה את כל הצרות, הוא אומר: האם באמת יתקיימו דברי הנבואה? "אבד נצחי" - הנצח שהובטח לי אבד, לא נראה שהנבואה הזאת עוד תתקיים. ועל ידי זה הוא מתייאש מן הישועה. אף על פי כן, בסופו של דבר הוא בטוח שהנבואות יתקיימו - ועל מה הוא סמך, וכיצד דווקא מתוך הצרות הבין שיש לנו מקום לצפות לגאולה, זה מה שנראה בפסוקים הבאים.
בספר "אלון בכות" מבאר את "ותזנח משלום נפשי" בדרך אחרת: חורבן בית שני על מה חרב? על שנאת חינם. והיות שהיה כאן שנאת חינם - "ותזנח משלום נפשי", זנחנו את השלום, ולכן הגיע המצב של "אבד נצחי ותוחלתי מה'". שהנה בבית ראשון הייתה עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - דברים חמורים מאוד; ואף על פי כן אומרת הגמרא: בוא וראה שמצבם היה פחות חמור ממצבנו, שהרי "חזרה בירה לראשונים ולא חזרה לאחרונים". בית ראשון חרב לשבעים שנה, ואחר כך נבנה הבית שוב. לעומת זאת עכשיו, שיש מצב של שנאת חינם, אנחנו לא יודעים מתי הקץ. לא נאמר לנו דדליין, לא נקבע לנו זמן מסוים שעד אליו תבוא הגאולה; ודאי שעד סוף האלף השישי כבר הגענו לקו הסיום, אבל אין אומרים לי מתי יהיה הקץ לפני שיסתיים העולם. זהו "ותזנח משלום נפשי" - הזנחנו את השלום בתוכנו, לא היה בתוכנו שלום אלא מחלוקות פנימיות, ועל ידי זה "אבד נצחי ותוחלתי מה'" - לא נתגלה הקץ. כי כל עוד אין שלום בינינו, כל עוד השטן הזה מרקד בינינו, הסיכויים שתבוא הגאולה ושהשם יוציא אותנו מן הגלות הם קלושים בהרבה.
זְכׇר־עׇנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ׃
מסביר ה"לחם דמעה": רק כאשר אנחנו זוכרים את הצרות, אז אני מרגיש לענה וראש ונעשה בשרי חידודין חידודין. ולפי זה "זכור" כאן איננו לשון ציווי (כמו "זכור ואל תשכח"), אלא מקור - לשון זכירה, כמו שם עצם. כלומר: בעת זכירת עוניי ומרודי, כשאני זוכר את הצרות שאני נמצא בהן, כאילו מאכילים אותי לענה וראש. הלענה והראש הם סמים רעילים, מרירים וקשים - בכל פעם שאני רואה את מצבי, כאילו אכלתי לענה וראש.
זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי׃
רש"י מסביר שכנסת ישראל אומרת: אני בטוחה ש"זכור תזכור" - אני בטוחה שאתה, ריבונו של עולם, רואה את מצבנו וזוכר את צרותינו, ויודעת שתזכור את כל מה שקורה לנו. אבל עד שתזכור - "תשוח עלי נפשי". וכיצד מתבטאת הזכירה אצל הקדוש ברוך הוא? כשהוא בא להיפרע מן הגויים: "אני זוכר את מה שעשו לכם", ואני נפרע מהם. כל זמן שהקדוש ברוך הוא אינו נפרע, כביכול אינו זוכר - ואין הדבר שייך באמת אצל הקדוש ברוך הוא, אלא שהזכירה באה לידי ביטוי בשעת הנקמה. ולכן אנו אומרים: ריבונו של עולם, בטוח אני שתזכור, בטוח אני שתיפרע מן האויבים, אין לי בזה ספק. אבל עד אז - מה נשאר מנפשי? "תשוח עלי נפשי", נפשי שחה ונמוכה, מצב ירוד של צער ודיכאון, עד השלב שבו ריבונו של עולם "זכור תזכור".
בספר "קול יעקב" יש ביאור נפלא לפסוקים הללו על פי מאמר החכם בקהלת: "אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה". ולכאורה יש כאן אריכות דברים שאינה מובנת - מה בא שלמה המלך לומר? אלא מסביר ה"קול יעקב": כשהתורה מצווה לזכור דבר מה, יש להתבונן תמיד לאיזה צורך, מהי מטרת הזכירה, מה נרוויח בכך שנזכור. כשהתורה אומרת לזכור יציאת מצרים, אפשר לומר שהקדוש ברוך הוא רוצה שנזכור את החסד שעשה לנו - אבל מה ייצא לו מזה שנזכור את החסד? יותר מסתבר שעל ידי הזכירה הזאת הקדוש ברוך הוא רוצה להיטיב איתנו באחרונה. כלומר: הזכירה אינה על משהו שהיה, יש בה נפקא מינה לעתיד, תועלת למה שעוד עומד לבוא עלינו.
והמגיד מדובנא, כדרכו, מביא על זה משל נפלא: אדם הלווה לחברו סכום כסף, ובשלב מסוים יכול היה החבר לפרוע חלק מן הסכום ופרע. מה עושה המלווה? מוציא פנקס ורושם. ומה קורה אם בא החייב ופרע את כל הסכום כולו? אין מה לרשום - קורעים את השטר וגמרנו, אין חוב, ואם יבוא לתבוע מחר אין שטר ואין כלום. מתי רושמים? דווקא כשהחוב לא הסתיים, כשהוא עוד אמור להמשיך ולהיפרע.
חז"ל דורשים: "השביעני במרורים" - זה בליל פסח, "הרווני לענה" - בתשעה באב. וכבר דיברנו בעבר על הקשר שבין תשעה באב לפסח ועל כמה וכמה עניינים ודרשות שנאמרו בזה; אבל נראה זאת כעת לפי מה שהסברנו. כשהקדוש ברוך הוא אומר למשה "כה תאמר אל בני ישראל אהיה אשר אהיה שלחני אליכם" - היינו "אני נמצא איתם בגלות זו, אהיה עמהם בגלות אחרת" - אומר משה: למה שאגיד להם על הגלות העתידה, למה שאצער אותם? הם יישברו מן הידיעה שתהיה עוד גלות, הם חושבים שנגמר הסיפור, שמעכשיו הם בגאולה מתמדת.
יוצא אם כן, שעם ישראל היו בטוחים שגלות מצרים היא סוף כל הגלויות ושאין עוד מצב של גלות. ואם כך, כשהקדוש ברוך הוא מצווה "תזכור יציאת מצרים", לפי הבנתם זו זכירה של העבר בלבד - להודות על מה שהיה ונגמר. אבל אחרי שגלינו בגלות השנייה, התברר לנו שהגלות הראשונה במצרים לא הייתה האחרונה, ושעתידות לבוא עלינו עוד ועוד גלויות - שלא סיימנו עם הגלות. וזה מה שאנחנו אומרים: "השביעני במרורים" בליל פסח - למה? לא כדי לזכור דבר שהיה ונגמר, אלא כדי "להרווני לענה", כדי שתדע שהגלות לא הסתיימה, שעוד יהיה זמן של תשעה באב, שעוד עתידים לבוא ראש ולענה. אם כן, נסי גאולת מצרים אינם רק תודה לשם על העבר, אלא הודעה: דע לך שיהיו גלויות קשות, ומי שגאל אותך אז - יגאל אותך גם בעתיד. הקדוש ברוך הוא נתן לנו בזה ספר מוסר ביד ואמר: לך עכשיו לארץ ישראל, ותזכור שיכול להיות שיהיו גלויות נוספות, ובהן תזכור שמי שגאל אותך מן הגלות ההיא הוא שיגאל אותך גם מן הגלות הבאה. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
זֹאת אָשִׁיב אֶל־לִבִּי עַל־כֵּן אוֹחִיל׃
ואם כן "זכור תזכור" - מה שאתה מצווה אותנו לזכור, נועד כדי ש"זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל". למה מצווים אותי לזכור? כי החוב עוד פתוח. למה מצווים אותי לרשום? כי החוב עוד פתוח. וזה אומר לי: תזכור מה שהיה, גאלתי אתכם אז, אני גואל ראשון ואני גואל אחרון. אם כן, הזכירה עצמה מעודדת אותנו. מה אתם הגויים חושבים, שנגמר הסיפור? אם נגמר הסיפור, למה אמרו לנו לרשום, למה אמרו לנו לזכור? הזכירה מוכיחה שיש לי מה לצפות. אבל אם היו אומרים לי אל תזכור כלום, מה שהיה נגמר ואין יותר מאומה - הייתי מתייאש ונשבר, ואומר אולי הגויים צודקים ואין יותר תקווה. אדרבה, בזה שאמרת "זכור תזכור", בזה שאתה מצווה אותי לזכור את החורבן - זהו שאשיב אל לבי, ועל כן אוחיל ויש לי מה לצפות לגאולת עולמים. ביאור נפלא מאוד של המגיד מדובנא.
ה"תורת חסד" אומר: אחת התועלות שבזכירת הצרות היא שתיכנע הנפש. ראינו שלאחר שבא אליהו הנביא להוכיח את אחאב ואמר לו "הרצחת וגם ירשת" - לבש אחאב שק "ויהלך אט", ואמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: "הראית כי נכנע אחאב מפני? לכן לא אביא הרעה בימיו". היה כאן מצב של כניעה, וזו מטרת הצרות. אדם כשטוב לו - "ויגבה לבו", הוא הולך בתחושת גבהות, "שמנת עבית כשית" ו"וישכח אלוה עשהו". אבל כשהקדוש ברוך הוא מביא עליו צרות, נשבר לבו ותשוח נפשו. וזו מטרת הנביא: "זכור תזכור ותשוח עלי נפשי" - תזכור ששכחת מצוות ה', תזכור שעזבת עבודת ה', ועל ידי זה תשוח עליך נפשך.
תועלת נוספת, כמו המעשה שהיה עם רבי עקיבא וחבריו. מספרת הגמרא שהלכו על הר הבית, והם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: עקיבא, מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה בוכים? אמרו לו: מקום שעליו נאמר "והזר הקרב יומת", ואנחנו רואים שועלים הילכו בו וגויים מקרקרים בהיכלו - ולא נבכה? אמר להם רבי עקיבא: על זה אני שוחק. שתי נבואות יש - נבואה על החורבן ונבואה על הגאולה; כל עוד לא באה נבואת החורבן, לא ידעתי מתי תבוא נבואת הגאולה. אבל עכשיו שאני רואה שנתקיימה נבואת הפורענות, תתקיים גם נבואת הגאולה. הרי לך תקווה - "על כן אוחיל", יש טעם לצפות ולייחל לקיום נבואות השם, ואין ספק שתבוא גם נבואת הגאולה. אדרבה: כשאתה רואה שהגיעו הצרות, סימן שהגאולה מתקרבת.
וזה בדיוק המשל שחז"ל מתארים בו את חבלי הגאולה - כחבלי יולדת. כשאשה מתחילה להרגיש צירים, היא אינה אומרת "אוי, חבל"; היא אומרת: הנה, זה מתקרב, עומד לצאת ילד לאוויר העולם. הכאבים הם סימן לקראת הלידה, לקראת הגאולה. ואם כן "תשוח עלי נפשי", תזכור מה שהיה - "זאת אשיב אל לבי", ועל כן אוחיל ויש לי מה לצפות לגאולת עולמים.
בספר "אלון בכות" מסביר ש"זאת" בא לרמז על התורה, כמו שאנחנו אומרים "וזאת התורה אשר שם משה". "זאת אשיב אל לבי" - התורה היא שמנחמת אותי בעוניי, "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי", ו"אין לנו שיור אלא התורה הזאת". מה מנחם אותנו בגולה? את התורה אשיב אל לבי - "על כן אוחיל", זה עדיין נותן לי תקווה לייחל.
וכמה אמיתי הדבר אצל גדולי ישראל. הסטייפלר אמר שאלמלא התורה שעסק בה, כבר מזמן היה נשבר מכל הצרות שבאו עליו. "היו לי כל הסיבות שבעולם לא לעסוק בתורה", אמר, "ואת כולן דחיתי ודבקתי אך ורק בתורה הקדושה". יוצא אם כן, שמה שעומד לאדם במצבים הקשים ביותר הוא עסק התורה - זה מה שמעודד וזה מה שמחיה אותו. ובאמת ראינו גדולי ישראל שעברו צרות קשות, מיתת בנים ואסונות נוראים - ומה עשו? לקחו את הגמרא, ישבו ושקעו בתוכה. כשאני עוסק בתורה, אני דבוק עם הקדוש ברוך הוא. "תורתך שעשועי" - ועל ידי זה איני אובד בעוניי; אבל בלעדיה אדם הולך בדיכאון ובצער, וכל הזמן חושב על צרותיו ועל בעיותיו. אדם בא למדרשה - וזהו, מתבטלות כל הצרות, כל הבעיות, המינוס בבנק, הכל נשכח. זאת נחמתנו בעניינו.
ספר "לחם דמעה" אומר: לא באתי לייאוש מרוב הצרות, אלא אמרתי - כיוון שבאו כל הצרות, זו ראיה שיתקיימו גם ההבטחות. מה כוונת הדברים? הרבה אנשים שואלים: איפה היה ריבונו של עולם בשואה? איך יכול להיות כאלה צרות, כאלה אסונות, נשים, קטנים וטף? מה התשובה? התשובה היא: הוא לא היה. ומה זאת אומרת "לא היה", אז אין ריבונו של עולם? לא, יש ריבונו של עולם, אלא שהוא הודיע מראש שלא יהיה שם. אתה דופק ודופק - איפה, איפה? קרא את הפתק: שמתי פתק מראש, שאיני בבית בתקופה הזאת. וזו נבואה מפורשת בתורה: "כאשר ימצאו אותם צרות רבות ורעות... ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא".
וכתוב שם "והיה לאכול". אתם יודעים מה זה "והיה לאכול"? מי ששחט בהמה, היו לו אי פעם נקיפות מצפון? כך הגויים ישחטו אותך בלי נקיפות מצפון, כאדם שאוכל, בלי להרגיש שום בעיה. בג'וקים מטפלים ב-K300 וביהודים בציקלון בי - "יש כאן טפילים, צריך לבער אותם". אומר הקדוש ברוך הוא: אל תגיד שלא אמרתי, מראש אני מודיע לך "ואנכי הסתר אסתיר". ואחר כך: "ואמר כי אין אלהי בקרבי מצאוני כל הצרות האלה".
בפסוק הזה שתי הבנות. אפשר שאדם יאמר "אין אלוקים" ויפרוק כל עול - זהו הרשע, שמחפש תמיד איך לפרוק עול, והנה מצא הזדמנות. פעם שאלו את החזון איש: איך יכול להיות שהשואה הפכה אנשים רגילים לצדיקים, ואנשים אחרים לרשעים? אותו מעשה עצמו - חלק התחזקו מאוד וחלק נשברו מאוד. אמר להם החזון איש: שתי חביות, באחת סוכר למטה ובאחת מלח למטה. כל עוד אתה מניח אותן כמות שהן, תטעם - שתיהן אותו דבר, לא מרגישים כלום, הסוכר למטה והמלח למטה. אבל ברגע שתיקח ותנער אותן - כאן מרגישים מתוק וכאן מרגישים מלוח. מה קרה? ניערו אותן. יהודי הוא כמו חבית שאינך יודע מה יש בתחתיתה; אבל כשמתחילים לנער, הכל צף ועולה. מי שהיה לו רפש למטה - כל הרפש עלה: הנה הזדמנות לעזוב הכל, "מה אני חייב, ריבונו של עולם עושה כך לעם ישראל" - ועזב הכל. אבל אדם שהיה חזק באמונה, כשהוא רואה - הוא מבין: "על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הצרות", הרי השם אמר מראש שלא יהיה, וזו עצמה סיבה לחיזוק בשבילו.
וזה מה שהוא אומר: "זאת אשיב אל לבי" - אשיב אל לבי ואתבונן, איך יכול להיות שקרה לי מה שלא קרה לשום אומה בעולם? איך יכול להיות שנרדפנו ויוסרנו כמו שלא היה לאף אומה? אני לא חושב שיש בהיסטוריה אומה שנכתב עליה שנשים רחמניות בישלו ילדיהן. אין תיעוד כזה - רק על עם ישראל. יוסיפון מתאר את הסיפור של אותה אשה שהרגה את בנה ובישלה אותו, פרק שלם, דבר נורא ומחריד לקרוא, וצריך לב חזק כדי לקרוא זאת. היש אומה שעברה דבר כזה? "זאת אשיב אל לבי" - התבונן וראה את הצרות, שאינן הגיוניות, והדבר הלא הגיוני הזה כתוב מראש. "על כן אוחיל" - אם כן יש תקווה. שהרי עצם זה שהשם אמר מראש "אני לא אהיה", מלמד שכשאתה מחפש אותו בצרה הקשה איחרת את המועד. ואם אני רואה שהקדוש ברוך הוא קיים את הנבואה הזאת, יש נבואות אחרות - נבואות על הגאולה, נבואות שאומרות שלא לעולם יריב ולא לעולם יקצוף השם על עמו ישראל, ושבסופו של דבר יתקן הקדוש ברוך הוא עולם במלכות ש-ד-י. אז יש תקווה: מי שאמר שתבוא צרה קשה כל כך שלא תמצא בה את ריבונו של עולם, הוא גם אמר שבסוף תבוא הגאולה. "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל" - ועל ידי זה לא אישבר מן הצרות הקשות שאנחנו חווים.
עוד הסבר ב"זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל": אומר המקונן, היות ו"זכור תזכור" - נפשי זוכרת את הצרות, אף על פי שגזירה על המת שישתכח מן הלב. לכאורה היינו צריכים כבר לשכוח את כל הצרות ואת כל מה שעבר עלינו, ובכל זאת אני רואה ש"תשוח עלי נפשי". איך תשוח עלי נפשי זמן כה רב, כשגם מת היה כבר נשכח מן הלב? מה אתה למד מכאן? את המסקנה שאליה הגיע יעקב מכך שלא שכח את יוסף. זה סימן שייתכן שהילד עוד קיים - ולכן אמר יעקב "יוסף איננו ושמעון איננו". מה ההשוואה? יוסף מת ושמעון בכלא! אלא שיעקב אומר: יש לי הרגשה שיוסף רק "איננו" - שאם לא כן, איך יכול להיות שאחרי עשרים ושתיים שנה אני עוד זוכר אותו, והרי גזירה על המת שישתכח מן הלב. על אותו עיקרון: "זכור תזכור ותשוח עלי נפשי" - אני זוכר את כל הצרות ונפשי שחה עליי; מה זה סימן? "זאת אשיב אל לבי" - אני מתבונן בזה וזה מעודד אותי, "על כן אוחיל". יש תקווה, והראיה שאני עדיין זוכר, שהדבר לא נשתכח מלבי - סימן שיש טעם לקוות לגאולה, שאוטוטו תבוא.
מסופר על נפוליאון שלילה אחד עבר בעירו ושמע בכיות מבית כנסת. נכנס וראה אנשים יושבים על הארץ, קוראים בקול עצוב ובוכים. שאל: קרה משהו? אמרו לו: הם בוכים על חורבן בית המקדש. אמר: חורבן? מה זה בית המקדש? אמרו לו: זה מקום גדול של תפילה. אמר: ומה הבעיה, באיזה סכום מדובר? כמה צריך? נבנה להם. אני רואה אנשים יושבים על הארץ ובוכים - תגידו כמה, והעירייה תשתתף. זו לא מדינת ישראל, זו צרפת, שם יש להם לב רגיש לענייני דת. אמרו לו: לא, זה בית המקדש, זה לא משהו שנחרב כאן לפני חודשיים, זה נחרב לפני אלפיים שנה. אמר: אלפיים שנה, ועדיין אתם בוכים? אמרו לו: כן, עדיין לא שכחנו את חורבן בית המקדש. אמר להם נפוליאון: אם עברו אלפיים שנה ואתם עדיין בוכים, אין לי ספק שהבית הזה יחזור וייבנה. יהודי שזוכר אלפיים שנה את ביתו ועדיין בוכה עליו, שואף אליו, מקווה לו ומצפה לו - יזכה לו.
וזה מה שאומר המקונן: "זכור תזכור ותשוח עלי נפשי" - מזה שאני עוד זוכר את כל הצרות, שנפשי שחה עליי אלפי שנים אחר כך ואני עדיין מצר על זה, אני מתבונן בכך, "זאת אשיב אל לבי", וממילא זה מראה לי שאדרבה - עליך לייחל עוד, שהרי עצם התקווה שלא פסה ממך היא הראיה והמופת הגדולים ביותר שאין זה בגדר מת המשתכח מן הלב, אלא דבר חי וקיים.
עוד הסבר: "זאת" רמז לשכינה, כמו שכתוב "בזאת יבוא אהרן אל הקדש", וכמו "זה אלי ואנוהו" - שכשאהרן נכנס לקודש הקודשים, שכינה נכנסת עמו. "זאת אשיב אל לבי" - כיוון שהשכינה בגלות, "על כן אוחיל", יש תקווה לייחל ולצפות לכבוד שהשם יגאל אותנו. אם מלך שם אותך בכלא והוא יושב על מכונו בשלום ובהשקט, הרבה סיכויים שישכח אותך ותהיה נמק בכלא עד סוף ימיך. אבל אם המלך שם אותך בכלא ואומר לך: כל זמן שאתה בכלא אני בתא שלידך, רוצה להיות בצער איתך כל זמן שאתה בצער - האם במצב כזה אתייאש? ודאי שלא, כי המלך עצמו, שאמור להוציא אותי מן הכלא, סובל איתי בכל יום, וזה נותן סיכויים רבים שהגאולה תהיה במהרה. זהו "זאת אשיב אל לבי" - שהשכינה הקדושה איתי, "עמו אנכי בצרה", "ולא עלנה בביתא", כמו שאנחנו אומרים בפתח אליהו: לא אכנס בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה. את זאת אני נותן אל לבי, וזה מחזק בי את התקווה - "על כן אוחיל", אני מייחל ומצפה לגאולה הקרובה.
חַסְדֵי יְהֹוָה כִּי לֹא־תָמְנוּ כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָיו׃
הגם שהשם בגלות רודף אותנו, יש לי בזה שתי ראיות. הראשונה: מי שמחפש רק להבריח אינו ממשיך לרדוף. והשנייה: מי שרודף כדי למגר - מחסל; ו"חסדי ה' כי לא תמנו" - סימן שהרדיפה שהשם רדף אותנו לא הייתה כדי למגר אותנו, אלא נועדה להשיב אותנו אליו על מנת שנתקן את מעשינו.
פרק ג' מוליך אותנו על סדר ההידרדרות - מיאשיהו ויהואחז, דרך יהויקים ויהויכין, המצור על ירושלים ועיוורונו של צדקיהו, שריפת המקדש בחודש אב, ועד רצח גדליהו בן אחיקם בידי ישמעאל בן נתניה, "ותזנח משלום נפשי" - שמכוחו של אותו "איש שלום" נזנחה הנפש, ושבו נכרתה טובת השבת והמנוחה: "נשיתי טובה". ומתוך השפל הזה עצמו צומחת התקווה: כשהעונש בא ממידת רחמים, הוא ניתוח לטובתנו; כשאין עוד לאן לירד, אפשר רק לעלות; וכשהקדוש ברוך הוא מצווה לזכור - סימן שהחוב עוד פתוח והשטר לא נקרע. הזכירה שאינה נשכחת אחרי אלפי שנים, נבואות הפורענות שהתקיימו במדויק, התורה שמנחמת בעוני, והשכינה שירדה עמנו לגלות - כל אלה הם "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל", ומהם אנו למדים ש"חסדי ה' כי לא תמנו": הרדיפה לא באה למגר, אלא להשיב אותנו אליו ולתקן את מעשינו.