"חדר" המאה תשעים ואחד בהיכל היום-יום.
יום ראשון ג' סיוון, מ"ז לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מתחילים בפרשה חדשה, נשא, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י. תהילים, ג' בחודש, מפרק י"ח עד פרק כ"ב ועד בכלל. תניא, ביום הזה מתחילים פרק נ"ג, מהמילה "והנה", והשיעור מסתיים בעמוד מאה ארבעים ושמונה במילים "ליודעי חן".
[בשיעור היומי שני קטעים: הנהגה ופתגם.]
כהקדמה להנהגה, נזכיר את הידוע על תלמידי רבי עקיבא, שבפרק הזמן שבין פסח לעצרת מתו עשרים וארבעה אלף תלמידים. באיזה פרק זמן היה הדבר? בשולחן ערוך יש שתי דעות. בכל אופן מדובר בשלושים ושלושה ימים, והשאלה היא אילו ימים מתוך ספירת העומר הם. יש דעה שאלו המ"ג ימים הראשונים, מאחרי פסח עד ל"ג בעומר; ויש דעה שאלו המ"ג ימים האחרונים, שהם מב' באייר עד ערב חג השבועות.
לפי הדעה השנייה, שהאבלות היא מב' באייר עד ערב חג השבועות, כתוב בשולחן ערוך שיש הנוהגים להסתפר כבר בשלושת ימי ההגבלה, אף שלכאורה זה עדיין בתוך השלושים ושלושה ימים. הטעם הוא, שלפי דעה זו מוסיפים גם את א' באייר, וביום הראשון של שלושת ימי ההגבלה "מקצת היום ככולו" משלים את המניין, ולכן יוצא שבשלושת ימי ההגבלה כבר אפשר להסתפר.
על כך אומר הפתגם היומי בקטע הראשון: "שהסתפרו בימי ההגבלה קודם ערב חג השבועות" — אלו שנהגו להסתפר לא בערב חג השבועות ממש, אלא הקדימו ביומיים שלפניו, מתחילת שלושת ימי ההגבלה — "לא הייתה רוח אדוני אבי מורי ורבי נוחה מזה". הרבי הרש"ב לא הייתה רוחו נוחה מכך שמקילים ומסתפרים כבר בשלושת ימי ההגבלה, אלא סבר שהתספורת יכולה להיות רק בערב חג השבועות.
כמובן, אם חלה קביעות שבה ערב חג השבועות הוא בשבת — דהיינו כשחג השבועות חל ביום ראשון — אזי אפשר להסתפר כבר ביום שישי, יום קודם, לכבוד שבת, שהרי אי אפשר להסתפר בערב חג השבועות עצמו משום שהוא שבת. אך בשנה רגילה, שערב חג השבועות חל ביום חול, אפשר להסתפר רק בערב חג השבועות ממש.
כעת נלמד את הפתגם היומי. הפתגם של היום, שהמשכו הוא בפתגם של ד' סיוון, מחר, נלקח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"ה אייר תש', מכתב המופנה לתלמידי הישיבות בארצות הברית וקנדה. המכתב ארוך במקצת, והרבי הריי"צ כותב בו שכל אחד מהחגים שבמהלך השנה נקרא "מועד". מהי הכוונה "מועד"? מבחינת הזמן — שבכל חג שאנו מגיעים אליו, אותו אור אלוקי שהאיר בעולם בפעם הראשונה שאירע הדבר, מאיר בעולם שוב באותו מועד בדיוק כאותו עניין שהיה בראשונה. וזאת ביחס לכל החגים.
אחר כך עובר הרבי הריי"צ במכתב לבאר את העניין המיוחד שבחג השבועות, ואת התפקיד המיוחד של התלמידים בהקשר לחג השבועות בלימוד התורה. ובהמשך לזה הוא מביא את הנקודה המעניינת, שהמשפט השלם — כפי שאמרנו — חציו מופיע היום וחציו מחר. נעיין היום בחלק הראשון של הפתגם.
וזה הלשון: "המעיין בשיטת תוספות דיבור המתחיל תורה שבת פ"ט א'" — מי שיעיין בשיטת התוספות במסכת שבת, דף פ"ט עמוד א'. מה אומר שם התוספות? נעיין בלשון הגמרא והתוספות, ואז נוכל להבין את הפתגם.
הגמרא שם במסכת שבת דף פ"ט מתארת את כל הסוגיה שסביב מתן תורה, את הוויכוח שהיה עם המלאכים ומשה רבנו לפני מתן תורה, ואת כל התהליך. אחר כך אומרת הגמרא, שאמר רבי יהושע בן לוי: כשירד משה מלמעלה, אחרי שקיבל את התורה, "בא שטן ואמר לפניו: ריבונו של עולם, תורה היכן היא?" — כלומר השטן בא ושואל: מה קרה? היכן נמצאת התורה? והקדוש-ברוך-הוא עונה לו שנתן אותה בארץ, והלך השטן לחפש את התורה.
על המילים "תורה היכן היא?", שבהן שואל השטן היכן נעלמה התורה, יש תוספות מעניין וקצר. התוספות מקשה: כיצד שואל השטן היכן התורה — וכי לא ידע שהיה מתן תורה? הרי כל העולם כולו ראה והרגיש שאירע דבר גדול. והשטן מגיע רק לאחר ארבעים יום, כשמשה רבנו כבר ירד למטה, ושואל היכן נעלמה התורה — וכי אינו יודע שאירע כאן משהו?
מתרץ התוספות, שהקדוש-ברוך-הוא בשעת מתן תורה "טרד" את מלאך המוות — בלבל והטריד אותו כדי שלא ישים לב למתרחש. מדוע? כדי שהשטן לא יקטרג ויאמר: "אתה הולך לתת תורה לעם שארבעים יום לאחר מכן יעשה עגל?" והשטן הוא מלאך המוות. לכן החליט הקדוש-ברוך-הוא לתת את התורה באופן שהשטן לא ישים לב שניתנה, ולכן לאחר ארבעים יום הוא שואל לפתע היכן נעלמה התורה — שכן נעלם ממנו המאורע הגדול. כך אומר התוספות.
על כך אומר כאן בפתגם הרבי [הריי"צ]: "המעיין בשיטת התוספות, תורה, יבין שחג השבועות הוא זמן עת רצון למעלה". לא רק בפעם הראשונה, כשניתנה התורה, העלים הקדוש-ברוך-הוא מן השטן את העובדה והשטן נעלם באותו יום — אלא מזה תבין שבכל שנה ושנה, כשמגיע חג השבועות, הוא עת רצון. שכן המועדים חוזרים על עצמם בכל פעם, והשם יתברך מטריד את המקטרג על עם ישראל בכל שנה. בחג השבועות מטריד הקדוש-ברוך-הוא את המקטרג עד שאין לו יכולת לקטרג, כאילו אינו קיים — כדוגמת הטרדתו בשעת התקיעות בראש השנה, שאז אין השטן יכול לקטרג, וכן ביום הקדוש, צום כיפור. אף לחג השבועות יש אותה מעלה גדולה.
בהקשר זה יש ביאור מעניין שאמר הרבי [הצמח צדק] בשבת במדבר תרט"ו, והקשה: כתוב שמכל ימות השנה יש יום אחד שאין השטן מקטרג בו, והוא יום כיפור. ומכאן עולה שיש עוד יום — חג השבועות — ומדוע אינו נכלל ברשימת הימים? ומבאר הרבי את תמצית העניין: ביום כיפור אין השטן מקטרג מחמת מעלת היום עצמו — מושג הנקרא "עיצומו של יום", קדושת היום, שהיום עצמו גורם שלא יקטרג. ואילו בחג השבועות הדבר אינו מחמת מעלת היום, אלא מחמת מעלת עבודתם של ישראל שקיבלו תורה; עבודתם היא הגורמת שלא יהיה קטרוג. לכן, כשמוזכר יום אחד בשנה מצד היום עצמו — זהו יום כיפור. בפועל הדבר קורה גם ביום נוסף, אך לא מצד מעלת היום, אלא מצד שיש כאן יהודים שניתנה להם תורה והם קיבלוה, וזה מה שגורם שלא יקטרג.
נוסיף כאן נקודה מעניינת בדיוק הלשון. לכאורה, כדי לראות מה אומר התוספות אין צורך לעיין, אלא פשוט לקרוא את דבריו — התוספות אומר במילים פשוטות מאוד שהקדוש-ברוך-הוא טרד את מלאך המוות שלא יקטרג. אם כן, מדוע נוקט הרבי הקודם בלשון "המעיין", וכי מה יש לעיין? די לקרוא את הכתוב. ועוד, לא מובן מהו "בשיטת תוספות" — שהרי לשון "שיטת" משמע שיש מישהו החולק ובעל שיטה אחרת, וכי כמה שיטות יש, ומדוע צריך לעיין דווקא בתוספות?
והביאור: המהרש"א מקשה על התוספות. שכן קטע אחד קודם בגמרא יש תיאור ארוך שמשה רבנו עלה למעלה, והמלאכים שואלים אותו מה מעשיו כאן, והוא משיב שבא לקבל תורה, וכל הדו-שיח. בסוף התיאור כתוב שהמלאכים נתנו למשה רבנו מתנות, ולא זו בלבד, אלא שאף מלאך המוות מסר לו מתנה — את סוד הקטורת. אם כן, מלאך המוות ידע שמשה רבנו נמצא והולך לקבל תורה, ואף נתן לו מתנות; כיצד, אפוא, מסביר התוספות שורה אחר כך שמלאך המוות כלל לא היה מודע, ושואל בתמימות "תורה היכן היא?" — ולכן דוחה המהרש"א את התוספות ואומר שאי אפשר להסביר כדבריו.
שאלת המהרש"א היא שאלה מצוינת. נחזור אפוא לתוספות: כיצד אומר התוספות דבר כזה, כשיש גמרא מפורשת קודם שאינה כן? על כן צריך לעיין בשיטת התוספות — לעיין, להבין ולמצוא תשובה לשאלת המהרש"א. ואולי יש לומר, שהשטן בתחילה הסכים ואף נתן מתנה, אך אחר כך התהפך והחליט שאינו רוצה ושיפריע, ולכן טרד אותו הקדוש-ברוך-הוא כדי שלא יפריע. נמצא שהתוספות הולך לשיטתו: אכן היה צורך להטריד את השטן, שהרי מה שהסכים דקות קודם אינו מלמד דבר על הרגע הבא, שבו כבר עמד להפריע. וכשמעיינים, רואים שדברי התוספות עקביים בכך שזהו יום מיוחד, שבו הטריד הקדוש-ברוך-הוא את מלאך המוות.