"חדר" המאה ותשעים בהיכל היום-יום.
שבת ב' סיון, מ"ו לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש לשבת, יום אחרון של פרשת במדבר — במדבר, שביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, בית ברכות ושומרים, מפרק י' עד וכולל פרק י"ז. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק נ"ב. השיעור מתחיל בדף ע"ג במילה "ובירידתה" עד סיום הפרק במילים "בשם שכינה".
הפתגם מחולק לשני חלקים: הנהגה הקשורה לתפילת קבלת שבת, והפתגם עצמו. נתחיל בהנהגה: "אנא בכוח" דקבלת שבת אומרים בלחש. לפני "לכה דודי", אחרי סיום המזמורים ואמירת "מזמור לדוד", מופיעה בסידור אמירת "אנא בכוח", ומנהגנו לאומרה בלחש.
מה הטעם לדבר? בספר "קצות השולחן" של רבי חיים נאה מובא שנוהגים לאומרו בלחש, אך הוא כותב שלא מצא טעם לדבר ואינו יודע את הסיבה. הוא רק מוסיף, שהדבר היחיד הברור שיש לאומרו בלחש על פי ההלכה הוא הסיומת — לאחר "אנא בכוח", האמירה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" — אך לגבי כל הקטע אין הוא יודע.
בסידור של אדמו"ר הזקן "עם מראה מקומות", שחיבר הרב ראסקין מאנגליה, כותב הוא סברה משלו כעין הסבר לאמירה בלחש: ישנו כאן תיווך ופשרה בין כתבי האר"י ז"ל לבין הסידורים המיוסדים על האר"י ז"ל. בכתבי האר"י ז"ל לא נזכר לומר את "אנא בכוח", אלא רק שבאמירת המזמור שלפניו, "מזמור לדוד", יש לכוון בשבעה קטעים כנגד שבע שורות "אנא בכוח" — לכוון בלבד, ולא לומר. לעומת זאת, בסידורים שעל פי האר"י ז"ל נכתב לומר את "אנא בכוח". על כן, כנראה, התיווך הוא לאומרו בלחש; וזו הסיבה לאמירה בלחש.
הקטע הבא: "ופרוש עלינו" בקבלת שבת אומרים בעמידה. הכוונה לסיום הברכה השנייה של קריאת שמע שלפני שמונה עשרה; מהמילים "ופרוש עלינו" נעמדים עד סיום הברכה, וכמובן נשארים לעמוד בתפילת העמידה. גם טעם זה טעם קבלי: כתוב בכתבי האר"י ז"ל, שכדי לקבל את התוספת — הנשמה היתירה הנכנסת בשבת — יש לומר קטע זה בעמידה.
אלו ההנהגות, ורואים עד כמה כל מילה כאן מדויקת. ב"אנא בכוח" נכתב "אנא בכוח דקבלת שבת" בדל"ת, ואילו ב"ופרוש עלינו" נכתב "בקבלת שבת" בבי"ת. אף זה מדויק: קבלת שבת מתחילה ב"לכה דודי" עד "די", ואילו "אנא בכוח" הוא עוד לפני כן; ולכן נכתב "דקבלת שבת" — השייך לקבלת שבת. לעומת זאת "ופרוש עלינו" הוא כבר בתוך קבלת שבת ממש — בברכת קריאת שמע שלפני שמונה עשרה — ולכן נכתב "בקבלת שבת". אפילו כל אות כאן מדויקת בצורת הביטוי.
הפתגם עצמו מתייחס לסדר אמירת כמה מאמרים של האדמו"ר הצמח צדק, בערב שבועות ובמהלך ימי חג השבועות של שנת תקפ"ט. מקורו של הקטע במכתב שכתב הרבי הריי"צ; בכותרת נכתב שהוא לאחד מחתניו, וכנראה בפשטות מכתב שכתב לרבי, וכולו עוסק בסדר ההיסטורי של אלו שהיו חוזרים את המאמרים אצל רבותינו — אצל אדמו"ר הזקן, אצל אדמו"ר האמצעי, וכן הרבי עצמו עשה זאת.
הדברים יצאו לאור אחר כך בחוברת בפני עצמה (תשס"ו), הנקראת "דברי ימי החוזרים", ובה כל הסקירה — מהו "חוזר", מתי, כיצד היה הדבר וכיצד התפתח וכו'. שם מתואר שאצל הצמח צדק נעשה לחוזרים קושי לחזור ולזכור את המאמרים לעומת מה שהיה קודם. מה היה הקושי? הצמח צדק, שהיה אומר את המאמרים — וכפי שרואים גם במאמריו הכתובים, כך כנראה היה גם באמירה — היה משלב במאמרים המון פסוקים ומפרשי הפסוקים, מאמרי חז"ל ומאמרי זוהר. הוא היה משלב את הכול בתוך המאמר, ואילו החוזרים לא היו מורגלים ובקיאים בלימוד תנ"ך ומפרשי הפסוקים, ואת מאמרי הזוהר לא הכירו. בשמיעת המאמר היה עליהם גם להבין את הציטוטים וגם לזכור אותם לפי סדרם, והדבר היקשה עליהם מאוד.
בשלב מסוים, המוזכר בשנת תקפ"ט, הגיע חסיד ושמו רב נחום מסטרדוב, שהיה בקי גדול ולמדן בפסוקים, במפרשים ובמאמרי חז"ל. משום בקיאותו, כששמע את מאמרי הצמח צדק, קלט אותם היטב — ישנו שם ביטוי מעניין, שהדברים "נתפסו אצלו כמו ספוג", כלומר נספגו אצלו בעוצמה רבה. הוא הבין אותם היטב, והיה היחיד שידע לחזור עליהם, ומאז נעשה הדבר כרוח חיים אצל כל החסידים — שיש מי שיכול לחזור על המאמרים; ויש שם תיאור ארוך ומעניין.
בתוך תיאור זה יש התייחסות לאותם מאמרים שאמר הצמח צדק באותה שנה, תקפ"ט — מה אמר בערב שבועות, ומה אמר ביום הראשון והשני של שבועות. נעיין בלשון: בשנת תקפ"ט חל שבת פרשת במדבר בה' בסיון, וחג השבועות היה ביום ראשון; נמצא שה' בסיון, ערב שבועות, חל בשבת. באותה שנה התחיל הצמח צדק לומר מאמרים הקשורים לחג השבועות כבר מיום שישי.
וכך הוא אומר: קודם הדלקת נרות שבת — ביום שישי, ד' סיון, לפני הדלקת הנרות — אמר הצמח צדק מאמר, דיבור המתחיל "שאו את ראש" עד "אבותם". "פירוש שאו" — מהי הכוונה "שאו את ראש"? הביא זאת כפירוש רבי אברהם אבן עזרא. יש על פרשת כי תשא (שמות) ביאור של האבן עזרא על המילים "כי תשא את ראש", ועל יסוד ביאור זה הסביר הצמח צדק את המילים "שאו את ראש" שבפרשת במדבר.
מה מסביר האבן עזרא? בקיצור רב, בשלוש-ארבע שורות, אומר הוא שכשעורכים מפקד אוכלוסין ומונים אנשים, יש רשימה ארוכה של שמות, שם אחר שם, אך בכותרת מציבים תמיד את המספר הכולל של כולם — המספר הכולל את כל הפרטים — ואחר כך מגיעים לפירוט. הוא מביא דוגמה נוספת מפרעה — משר המשקים, שהיו לו עוזרים רבים, אך תמיד הזכירו את שר המשקים, שהוא ה"ראש", ותחתיו העוזרים; וכך בכל דבר ודבר. על יסוד גישה זו — שיש נקודה עיקרית ואחריה באים הפרטים — נקרא "שאו את ראש": "שאו" הוא כמו "מנו את ראש", מי נמצא בראש, המרכז הכולל את כל הפרטים הבאים אחריו.
על פי זה ביאר הצמח צדק את פנימיות המושג "שאו את ראש", וכך אמר בביאור העניין: "על ידי עבודת הארת הנשמה שבגוף נעשה עלייה בראש, ועצם הנשמה כמו שהיא למעלה". דהיינו, גם בנשמה יש אותם שני חלקים: יש עיקר הנשמה הנשאר למעלה — כמו הראש, הכותרת — ויש הפרטים, שהם חלקי ההארה של הנשמה שירדה למטה לתוך הגוף. כאשר הנשמה יורדת לגוף והיהודי עובד את ה' עם ההארה שבגוף, הרי על פניו זו ירידה, שכן חלק הנשמה שלמעלה נעלה הרבה יותר, וירידתו למטה היא ירידה בשבילה. אך זו ירידה לצורך עלייה: דווקא על ידי העבודה בפרטים למטה, ה"שאו את ראש" נעשה רוממות בראש הנשמה שלמעלה. וכן הסביר כמה פסוקים ומאמרי זוהר ומדרש.
באותו מאמר שילב הצמח צדק, כאמור, פסוקים ומאמרי זוהר, ועל יסוד זה ביאר. זהו תיאור מה שאמר הצמח צדק בערב שבת פרשת במדבר באותה שנה, תקפ"ט. עתה ממשיך התיאור — מה אמר בשבת, שהיא ערב שבועות; מה אמר ביום הראשון של שבועות; ומה ביום השני.
וכך הוא אומר: בשבת בצהריים אמר רבנו את הדרוש "וארשתיך לי לעולם" וביאורו, הנדפסים בליקוטי תורה. כשפותחים היום את ליקוטי תורה על פרשת במדבר, בדף ח' בעמודה השנייה מתחיל מאמר במילים "וארשתיך לי לעולם", ואחריו מאמר נוסף שהוא ביאור על "וארשתיך לי לעולם". אלו שני הקטעים שאמר הצמח צדק באותה שבת בצהריים, בערב שבועות.
ביום א' דחג השבועות אמר רבנו את הדרוש "וספרתם לכם" וביאורו. את המאמר "וספרתם", שהוא ההמשך בליקוטי תורה, ומודפס אף הוא שם, ואת הביאור השני בעניין "תספרו חמישים יום" הנספח בליקוטי תורה. הדברים מצויים בליקוטי תורה, פרשת במדבר, בדף י"ב.
הרבי מציין, שכשמסתכלים בליקוטי תורה במאמר השלישי — "והחכמה מאין תמצא" — אין בליקוטי תורה את הפתיח, את הדיבור המתחיל "והחכמה מאין תמצא", אלא נכתב בכותרת רק שזהו ביאור על הפסוק "תספרו חמישים יום". אומר הרבי, שמסתבר כי הפתיח והדיבור המתחיל היה "והחכמה מאין תמצא", אף שבפועל לא נכנס פתיח זה בליקוטי תורה.
בשנת תשל"ח, שבה חלה אותה קביעות — ו' סיון ביום ראשון, וממילא שבת במדבר בה', כמו כאן — אמר הרבי שהימים האלה "נזכרים ונעשים", ולכן יש לחוות את כל המסופר כאן, ובכל קביעות כזו יש לחזור על כל הדברים וללמוד באותם זמנים את המאמר כפי שאמרו עליהם הצמח צדק. ואז אמר הרבי מאמר שהדיבור המתחיל שלו היה "והחכמה מאין תמצא", המיוסד על אותו מאמר שאמר כאן הצמח צדק. הרבי בחר לומר מאמר זה שהוא תואם את התאריך, את היום, ואת העובדה שהיה זה בערב חג השבועות.