שולחן ערוך סימן תל"ד: דינים הנוהגים תכף אחר הבדיקה
"אחר הבדיקה יזהר בחמץ שמשייר לעצמו, כדי שלא יצטרך בדיקה אחרת" (שולחן ערוך, סעיף א)
שמירת החמץ שהשאיר לעצמו
"אחר הבדיקה, והוא הדין בשעת הבדיקה, יצניע החמץ שרוצה לאכול, דיש לחוש שאחר שילך לבדוק זווית אחרת יטול עכבר לפנינו ויגררנו לזווית שכבר בדק" (משנה ברורה, ס"ק א)
יסוד הדין: החמץ שהאדם משאיר לצורך אכילה טעון הצנעה, שלא יטולטל ממקום למקום ויביא לידי צורך בבדיקה נוספת.
המציאות שבזמן הגמרא: עכברים וחולדות הסתובבו בבתים, ומצוי היה שיגררו חמץ מחדר שטרם נבדק אל חדר שכבר נבדק.
לשון הגמרא: המשנה ברורה נוקט כאן "עכבר", ובגמרא בפסחים מופיעים גם עכבר וגם חולדה.
הערת לשון: הביטוי "בדיקה אחרת" בשולחן ערוך משמעו בדיקה נוספת, ולא בדיקה מסוג שונה. הלשון נכתבה כשרשור המשך ל"אחר הבדיקה".
סעיף ב: ביטול חמץ מיד לאחר הבדיקה
"אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו, ויאמר: כל חמירא דאיתא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטל ולהוי כעפרא דארעא. ויאמר הביטול בלשון שמבין. ואם אמרו בלשון הקודש, 'כל חמירא' כולל חמץ ושאור, אבל בלשון אחר צריך להזכיר כל אחד בפני עצמו. וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד סוף שעה חמישית, קודם שתגיע שעה שישית, שמשתגיע שעה שישית נאסר וממילא אינו יכול לבטלו" (שולחן ערוך, סעיף ב)
שינויי נוסח: יש הנוהגים לומר "כל חמירא וחמיעא", ויש המוסיפים "דלא חזיתיה ודלא חמיתיה". השולחן ערוך כאן מדייק ונוקט את הנוסח הקצר: "דלא חזיתיה ודלא ביערתיה".
מדוע צריך ביטול לאחר שכבר בדק ומבער
"דאף על גב דמדרבנן צריך בדיקה, מדאורייתא סגי באחד מהם, או בביעור או בביטול, דאפילו אם יישאר שם חמץ בבית אינו עובר עליו כל זמן שלא נודע לו, כיוון שבדק ועשה כל מה שמוטל עליו. מכל מקום חששו חכמים שמא ימצא גלוסקא יפה שאינה בטלה מעצמה כמו פירורים, וישהה מעט קודם שישרפנה ויעבור עליה בבל ייראה. אבל אם ביטלה, שוב אינו עובר בכל גווני בבל ייראה, דאף בהפקר" (משנה ברורה, ס"ק ו)
שאלת הפתיחה: אדם שאסף את כל החמץ ועומד לשרפו למחרת, לכאורה אין לו צורך בביטול.
מן התורה די באחד: או ביעור או ביטול. מי שבדק כראוי ועשה את המוטל עליו, אינו עובר על חמץ שנשאר במקום נסתר כל עוד לא נודע לו עליו, שהרי לעבור צריך שיידע שהחמץ קיים.
חשש חכמים: שמא ימצא מאפה שלם ונאה, שאינו בטל מאליו כפירורים, ויתעכב מעט לפני שישרפנו (מתוך התלבטות, ואף מתוך רצון לאוכלו), ובאותם רגעים יעבור בבל ייראה.
כוח הביטול: לאחר ביטול, גם אם יימצא חמץ אינו נחשב שלו, כדין חמץ שהשליכו אחרים לחצרו, שאין הבעלים עוברים עליו.
חמץ שנמצא בפסח: אף שאינו עובר עליו, חובה לבערו מחשש תקלה, שמא ייכשל בו אדם.
גיבוי נוסף בזמננו: מכירת החמץ מהווה גיבוי נוסף לביטול, שאף מכוחה החמץ אינו שלו.
"דלא חזיתיה ודלא ביערתיה": מה נכלל בביטול
"אבל מה שראה והוא עתיד לבער, אינו מבטל עכשיו, שהרי רוצה לאכול עוד ממה שמשייר, וגם כדי לקיים מצוות שריפה בחמץ שלו למחר" (משנה ברורה, ס"ק ז)
משמעות הנוסח: הביטול מכוון לחמץ שאינו נראה לו ושאינו עומד לבערו בידיו, ולא לחמץ שהניח בצד לאכילה ולשריפה.
הטעם הראשון: הוא עדיין עומד לאכול מן החמץ שהשאיר, בארוחת ערב ובארוחת בוקר למחרת.
הטעם השני: כדי שיישאר לו חמץ שלו שבו יקיים למחרת את מצוות השריפה.
לשון הפקר ואמירה בינו לבין עצמו
"ונכון שיאמר לשון הפקר... ומהני לשון זה של הפקר אף שאמרו בינו לבין עצמו ולא בפני אנשים" (משנה ברורה, ס"ק ח)
הקושי: הפקר גמור נעשה בדרך כלל בפני שלושה.
הביאור: כאן אין מדובר בהפקר גמור, שהרי האדם בודק ומבער בפועל, והביטול בא רק כתוספת ביטחון לחמץ נסתר שאולי נשאר. לפיכך מועילה גם אמירה בינו לבין עצמו.
אמירת הביטול בלשון שמבין
הטעם: הביטול הוא מתורת הפקר, ואם אין האדם יודע מה הוא מוציא מפיו אין באמירתו כלום.
הוראה מעשית: ראוי ללמד את מי שאינו מבין לשון הקודש, וכן אישה המבטלת, שיאמרו בלשון שהם מבינים. המשנה ברורה מביא בסוגריים את נוסח האמירה ביידיש.
בדיעבד בלשון הקודש: מי שאמר בלשון הקודש ויודע לכל הפחות את עניין הביטול, שהוא מפקיר את חמצו, יצא בדיעבד, אף שאינו מבין כל מילה ומילה. יש מעלה בלשון הקודש שהאמירה פועלת אף בהבנה חלקית.
כשאינו מבין כלל: הסבור שאומר תחינה או בקשה כלשהי, לא יצא אפילו בדיעבד.
החזרה על הביטול ביום י"ד
"לפי שרגילים לקנות פת או שמשיירים פת ביום י"ד למאכל, וגם בפת ששייר בלילה למאכל לא נתכוון לבטלו, ואף אם כיוון לבטלו הלא חוזר וזוכה בו, ולכך יש לחוש שמא יישאר ממנו כזית ויבוא לעבור עליו, לכך חוזר ומבטלו. ומכל מקום אין לסמוך על ביטול היום לבד ושלא לבטל בלילה, דחיישינן שמא ישכח לבטל עד שעה שישית" (משנה ברורה)
הפת שנשארה לאכילה: אותה לא ביטל בלילה, ואף אילו התכוון לבטלה, חזר וזכה בה כשאכל ממנה.
החשש המעשי: שמא נשארה חתיכה כזית מן הפת שאכל, מתחת לשולחן או במקום אחר, ולא שם לב אליה בשעת השריפה, ונמצא עובר עליה, שהרי חתיכה זו לא נכללה בביטול הלילה.
לכן חוזר ומבטל: בשעה שהוא שורף את החמץ שבידו, חוזר ומבטל, וכולל בביטול גם את השיירים שלא ראה.
אין לוותר על ביטול הלילה: המסתמך על ביטול היום בלבד עלול לשכוח ולבטל רק לאחר שעה שישית.
זמן הביטול: "אינו ברשותו ועשאו הכתוב כברשותו"
גבול הזמן: משהגיעה שעה שישית נאסר החמץ בהנאה ואינו שלו עוד, ואי אפשר לבטל דבר שאינו שלו. לפיכך יש לבטל קודם לכן.
הפרדוקס שבחמץ: אף שאין החמץ ברשותו לאחר שעה שישית, אם הוא מצוי בביתו הוא עובר עליו. זהו אחד משני דברים שאינם ברשותו של אדם ועשאם הכתוב כברשותו.
הדוגמה השנייה: בור. החופר בור ברשות הרבים, אף שהשטח אינו שלו, חייב בנזקי מי שנפל לתוכו.
זמני היום: הזמנים שנאמרו בשיעור לעניין סוף אכילת חמץ ולעניין שריפתו נאמרו בקירוב בלבד, ויש לבררם בכל שנה על פי לוח הזמנים המדויק (ובכלל זה שינוי שעון הקיץ).
בדרך אגב · שאלות מעשיות והרחבות
1. חמץ שנמצא בחדר האשפה
הנחת היסוד: חמץ שנמצא בבית בפסח טעון ביעור מחשש תקלה, אף שאינו של בעל הבית.
חילוק החדר: בחמץ המונח בתוך פח האשפה אין חשש תקלה, שהרי אין אדם עתיד לאכול ממנו, ולכן דינו שונה.
הערה על השתנות הזמנים: חשש שאדם ירים חמץ מן הרצפה ויאכלנו היה שכיח בדורות שבהם היו עניים מרודים, והיום הוא מצוי הרבה פחות.
2. הגעלת כלים בזמננו
המציאות בעבר: סימנים שלמים בהלכות פסח עוסקים בהגעלה, משום שרוב האנשים לא יכלו להרשות לעצמם מערכת כלים נוספת לפסח, מלבד כלי חלב ובשר.
המציאות היום: רובם המכריע מחזיקים סט כלים נפרד לפסח, וההגעלה נעשתה מיעוט שבמיעוט, לעתים רק לכלי בודד או כשמתארחים אורחים רבים.
הגעלה בבית לעומת עמדת הגעלה: אפשר להגעיל כלים קטנים, כגון גביעים, בסיר בבית. בפועל רבים מעדיפים את עמדת ההגעלה הציבורית כדי שלא ללכלך את המטבח, וזה שיקול של נוחות בלבד.
3. מוצרי פסח הדומים לחמץ
דרישת השינוי: הרבנות מחייבת שמוצרי פסח הדומים למוצרי חמץ ייעשו בשינוי צורה ניכר, כגון בורקסים משולשים, שקדי מרק עגולים, ואפיפיות פסח עבות יותר ובריבועים גדולים יותר.
הקושי המעשי: יש מוצרים המיוצרים בצורה זהה לגמרי לשל כל השנה, ולדעה שנאמרה בשיעור לא היה ראוי להתירם.
מעשה ברב חיים פאלאג'י: רב באיזמיר שסיפר בעצמו כי אשתו אפתה עוגה מקמח מצות, ונכנסה שכנה, ראתה שהיא אופה עוגה, ולא ידעה שהקמח הוא קמח מצות. השכנה פרסמה שהרבנית אופה עוגות בפסח. משנודע לו הדבר גזר שלא ייאפה ולא יימכר קמח מצות בכל איזמיר.
המסקנה שהוסקה: מוצר הנראה ככיכר או כלחמנייה רגילה מוליד בדיוק את אותה תקלה, ולכן דרושה הבחנה ברורה בין מוצרי הפסח לחמץ.
שתי גישות: יש הסוברים שיש להסביר לציבור את ההבדל, ויש הסוברים שכאשר ההסבר אינו מספיק יש לאסור.
הערת אגב על הברכה: נזכר בקצרה עניין הברכה בקמח מצות ובמצה, שאין האשכנזים מברכים, ואף הספרדים אינם מברכים על מצה.
4. חקירת המנחת חינוך במצוות שריפת חמץ
לשון המשנה ברורה: "וגם כדי לקיים מצוות שריפה בחמץ שלו למחר", ומשמע שיש עניין חיובי בשריפת חמץ.
החקירה: אדם שכילה את כל חמצו ולא נשאר לו מאומה לשרוף, האם חייב היה להשאיר חמץ כדי לקיים את מצוות השריפה, או שרשאי לגמור את הכול. הדבר שנוי במחלוקת.
קשר לעשרה פתיתים: לא כל הפוסקים מצריכים להניח עשרה פתיתים לפני הבדיקה, וכן לא נהגו החזון איש והגר"א. הברכה היא על הבדיקה ולא על המציאה, ומי שבדק ולא מצא דבר יצא ידי חובתו.
5. ערב פסח שחל בשבת
שריפת החמץ: נעשית ביום שישי, ולפיכך מקיימים בו את מצוות השריפה, ואין משאירים חמץ לשבת שאי אפשר יהיה לא לאכלו ולא לשרפו.
אכילת חמץ בשבת: מתכננים מראש כמות מצומצמת של פת לסעודות, ואת השאר שורפים כבר ביום שישי.
סעודת שחרית: מקדימים את התפילה, וכך מספיקים לאכול פת בסעודת הבוקר בזמן ההיתר.
סעודה שלישית: זו עיקר הבעיה, שהרי האשכנזים אינם אוכלים מצה שרויה, וכשאין אפשרות אחרת נמנעים מפת. הספרדים אינם מתקשים בכך. עניין מחלוקת הרמ"א והרא"ם במצה שרויה עתיד להתברר בהמשך הסימנים.
הקדמת התפילה: ראוי להקדים את תחילת שחרית, כגון לרבע לשבע, כדי לסיים בזמן ולהספיק לאכול חמץ קודם סוף הזמן.
6. הכנות לפסח לאורך השנה
תכנון מוקדם: בבתים רבים בדורות הקודמים החלו לתכנן מט"ו בשבט מה לקנות ומה לא לקנות, מפני שהחג מגיע במהירות.
משלוח מנות בפורים: הקפידו שלא לשלוח דברי חמץ, כגון אפיפיות, כדי שלא יישארו בבית סמוך לפסח.