"חדר" המאה תשעים וארבע בהיכל היום-יום.
יום רביעי ו' סיוון, א' דחג השבועות, ה'תש"ג.
בעניין ראשי התיבות של "חג השבועות": כאן בראשי תיבות נכתב "ח"ה"ש"", ואילו פעמים רבות נהגו לכתוב "ח"ג"ה"ש"". רבי נתן, הרב זליקסון, כשהכין את ההערות על ה"היום-יום", קיבל תשובה מהרבי — שכתיבה "ח"ג"ה"ש"" אין בה היגיון, שכן המילה "חג" (האותיות ח' ג') היא מילה שלמה, ומה הטעם לחבר מילה שלמה לראשי התיבות ה' ש'? ואילו כשכותבים "ח"ה"ש"", הכול בראשי תיבות: ה-ח' היא האות הראשונה של "חג", וה-ה' ש' הן האותיות הראשונות של "השבועות".
אמנם לעתים כותבים ראשי תיבות שבתוכם מילה שלמה, כמו במילה "שמים" — שנכתב עליה שהיא נוטריקון של שתי המילים "שם מים", ובכל זאת המילה "מים" מצויה שם בשלמותה, ורק ה-ש' היא האות הראשונה של "שם". אך על כל פנים, ראשי התיבות הנכונים יותר הם כפי שכתוב כאן: "ח"ה"ש"" — "חג השבועות".
בפתגם היומי מופיעות שתי הנהגות ופתגם. ההנהגה הראשונה: "בשעת קריאת עשרת הדיברות עומדים ופניהם אל הספר תורה". ביום זה, חג השבועות, קוראים בתורה את עשרת הדיברות; ובשעה שבעל הקורא קורא אותן, על הקהל לעמוד ופניהם אל הספר תורה. הוראה זו מופיעה ב"היום-יום" עוד פעמיים: בכ"ד שבט, שאז קוראים פרשת יתרו שבה עשרת הדיברות, וב-י"ג במנחם-אב, שאז קוראים פרשת ואתחנן שבה עשרת הדיברות. בכל פעם חוזרת הנהגה זו — כיצד נוהגים בשעת קריאת עשרת הדיברות.
ההנהגה הבאה: "אין אומרים אקדמות". "אקדמות" הוא פיוט חשוב מאוד, שחיברו הפייטן רבי מאיר בן רבי יצחק, שחי בתקופת רש"י, בשנת ד' אלפים תת"ס — לפני קצת יותר מתשע מאות שנה. זהו פיוט חשוב מאוד, וקטעים ממנו מופיעים ומבוארים פעמים רבות במאמרי חסידות.
בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן (סימן תצ"ד סעיף ז') יש התייחסות למנהגים שונים מתי בדיוק אומרים פיוט זה בחג השבועות: יש מנהגים שאומרים אותו לאחר קריאת הפסוק הראשון בספר תורה, ואז מפסיקים ועוברים לפיוט; ויש שאומרים אותו לפני שהכהן מתחיל את הברכה הראשונה. ומביא שם שביום השני של חג השבועות בחוץ לארץ אומרים אותו לפני ההפטרה. הרי שיש מנהגים שונים, והדבר מופיע בשולחן ערוך. ושער הכולל מביא שם שבכל המניינים היו נוהגים לאומרו, אך יש מניינים שלא אמרוהו, ומסכם שאם יש פנאי — יאמרוהו.
כאן ב"היום-יום", מיומנו של הרבי, הביא הרבי את ששמע מהרבי הריי"צ בשנת תרצ"א, שאמר שאין אומרים אקדמות. למרות חשיבות הפיוט, ולמרות הדיון ההלכתי בעניינו, למעשה אין אנו נוהגים לאומרו. הרבי כותב באחד ממכתביו באגרות קודש שלא שמע מהרבי הקודם את טעם הדבר — מדוע אין אומרים אותו; אך משכך אמר הרבי, אין אומרים את הפיוט הזה.
וכיצד נהג הרבי עצמו? ידוע שהרבי עצמו היה אומר את כל הפיוט "אקדמות" בין העליות בחג השבועות, בין עלייה לעלייה, ואף אביו של הרבי היה נוהג לאומרו. אך כששאלו את הרבי במפורש — כפי שמסופר שבשנת תשכ"ז, בעת סעודות חג השבועות, שאלוהו כיצד הוא נוהג בעניין — הרבי התחמק ולא רצה לגלות בפירוש כיצד הוא נוהג, אף שידוע שכך נהג.
עם זאת, באחת ההתוועדויות בשנת תשי"ז בחג השבועות נתן הרבי טעם מסוים מדוע אין אומרים זאת. הרבי הסביר שתוכנו העיקרי של חג השבועות הוא קבלת התורה מהקדוש-ברוך-הוא, ואילו תוכנו של הפיוט הוא בעיקר סיפור גדלותו של הקדוש-ברוך-הוא בבריאת העולם ובבריאת המלאכים. ואם נאמר את הפיוט כראוי, בהתרגשות ובהתפעלות רבה, עלולים אנו לשכוח את עיקרו של חג השבועות — נהיה בהתפעלות מבריאת העולם והמלאכים ולא נשים לב שהעיקר הוא יום קבלת התורה. ייתכן אפוא שזו הסיבה שאין אומרים אותו, כדי שכל תשומת הלב תופנה לעניינו העיקרי של חג השבועות — מתן תורה.
שיעורים: חומש, נשוא, רביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, ו' בחודש, אומרים מפרק ל"ה עד פרק ל"ח כולל. תניא, ביום הזה מתחילים את החלק השני של התניא — ההקדמה לשער הייחוד והאמונה — מהמילים "ליקוטי אמרים, הנקרא בשם" עד סיום החלק הנקרא "חינוך קטן", המסתיים במילים "ואחדותו יתברך ויתעלה".
בפתגם נאמר: "הסתלקות הבעל שם טוב". כאן מדובר על תאריך הסתלקותו של הבעל שם טוב. מעניין שבעולם החסידי — שלא בחב"ד — מקובל לומר שהבעל שם טוב הסתלק ביום השני של חג השבועות, אך כאן מובא שהבירור הסופי אינו כך, אלא שהסתלקותו הייתה ביום הראשון של חג השבועות. באותה שנה שבה הסתלק הבעל שם טוב, שנת תק"ח, חל חג השבועות בימים רביעי וחמישי; היום הראשון היה ביום רביעי והיום השני ביום חמישי. אם כן, הסתלקות הבעל שם טוב הייתה ביום רביעי בשבוע.
ולעניין זה — שהבעל שם טוב הסתלק ביום הרביעי — יש אמירה מעניינת. נמשיך בלשון הפתגם: הסתלקות הבעל שם טוב ביום הרביעי, א' דחג השבועות תק"ח, ומנוחתו כבוד במז'יבוז'.
ומה היחס לכך שהבעל שם טוב הסתלק ביום הרביעי בשבוע? נאמר: "אדמו"ר הזקן אמר על זה" — אדמו"ר הזקן אמר על עניין זה. ואקדים רקע: מתי אמר זאת אדמו"ר הזקן? כמובן שמופיע כאן — יום ד' כ' כסלו תקנ"ט בפטרבורג. ידוע שאדמו"ר הזקן יצא ממאסרו המפורסם ביום שלישי י"ט כסלו, ובלילה — ליל כ' כסלו — יצא מבית המתנגד; ולכן עושים יומיים, י"ט וכ', שהיו שלישי ורביעי.
באותו לילה, כשיצא אדמו"ר הזקן מבית המתנגד, ראה את שמחת החסידים, שהיו מתגלגלים מרוב שמחה ברחובות פטרבורג ממש. אדמו"ר הזקן לא רצה בכך — לא מפחד, חלילה, שהרי יצא לחירות בגלוי, אלא שחשש מצורת ביטוי זו ורצה להכניסם לסדר מסוים. ולכן למחרת בבוקר, ביום רביעי כ' כסלו, לאחר התפילה, אמר משפט אחד, ונאמרו בשלמותו: "ביום הרביעי נתלו המאורות".
והסביר אדמו"ר הזקן — והרבי הקודם מביא זאת באחת השיחות בהרחבה יתרה: ביום הרביעי של בריאת העולם נאמר בפסוק "יהי מאורות ברקיע השמים", והמילה "מאורות" כתובה בכתיב חסר — מ"ם אל"ף ר"יש ת"ו, בלא ו"ו. הרמב"ן מסביר מדוע כתיב חסר: ביום הראשון של בריאת העולם נאמר "יהי אור", ואור זה שימש שלושה ימים — ראשון, שני ושלישי; וביום הרביעי נתלו המאורות, והאור שהיה לפני כן נעלם.
ואז אדמו"ר הזקן מסביר על עצמו ואומר: היו כאן שלושה דורות — הבעל שם טוב, המגיד, ו... — וכאן נעצר ולא סיים, שבעצם הוא הדור השלישי. "ביום הרביעי נתלו המאורות": אפשר לומר "נתלו" בט' — נלקחו, וזה מרמז על הסתלקות הבעל שם טוב, שהסתלק ביום רביעי בשבוע; ואפשר לומר "ניטלו" בת' — שהוטלו והושפעו המאורות, שכן ביום הזה יצא אדמו"ר הזקן לחירות ומעתה האור ממשיך. אמר אפוא אדמו"ר הזקן שיום זה "ניטל" בט' — נלקח; וההמשך, שיהיה "ניטל" בת' — שיימשך אור הגאולה — כבר תלוי בחסידים, בהם הדבר תלוי.
נסיים בעניין מעניין נוסף: באחת ההתוועדויות של הרבי הרש"ב דובר על יום הסתלקות הבעל שם טוב, ונאמר שהסתלקותו הייתה ביום א' דחג השבועות, יום רביעי. ישב שם בהתוועדות אביו של הרבי, המקובל רבי לוי יצחק, ושאל את הרבי הרש"ב: הרי כתוב בהלכה שאדם שנפטר ביום הראשון של חג השבועות קוברים אותו על ידי גויים — ואיך ייתכן שבגופו הקדוש של הבעל שם טוב, שהסתלק ביום הראשון של חג השבועות, יתעסקו גויים בקבורתו? על כך הגיב הרבי הרש"ב ואמר, שגופו הקדוש של הבעל שם טוב לא נזקק שיתעסקו בו — הוא קבר את עצמו. זה היה הביטוי שבו השיב הרבי הרש"ב על השאלה.