"חדר" הארבעים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום ראשון ד' שבט ה'תש"ג.
שיעורים: ביום ראשון מתחילים שבוע חדש — פרשת בא. בחומש, בא, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י, חלקו של יום ראשון.
תהילים, ד' בחודש, מפרק כ"ג עד וכולל פרק כ"ח.
תניא, מתחילים ביום הזה את פרק י"ז, מ"ובזה" שבתחילת הפרק, עד דף כ"ג, במילים "מצותיו ותורתו".
בשבוע זה מתחילים את פרשת בא, שבה, כידוע, מסופר על יציאת מצרים — הנושא המרכזי של הפרשה. ידוע הפתגם שיהודי צריך לחיות עם הזמן, לחיות עם פרשת השבוע; וכאן מקפל הרבי בפתגם, בכמה מילים ובלשון עבודת ה', את כל העניין של מהי גלות מצרים ומהי יציאת מצרים — שזהו נושאה של פרשת בא.
תוכן הדברים מצוטט ממאמר שאמר הרבי הריי"צ, דיבור המתחיל "קרוב הוי' לכל קוראיו". המאמר מודפס בספר המאמרים "קונטרסים" של הרבי הריי"צ, חלק ב', ובו הוא מבאר את כל המושג של גלות מצרים ברוחניות, בנפש, ומהי יציאת מצרים.
שם ישנו תיאור ארוך: כשאדם עובד, גם אם עבודתו קשה מאוד, אך הוא יוצר או עושה דבר שהוא רואה בו תועלת וסיפוק — הקושי אינו מפריע לו; אדרבה, הוא נהנה ומתענג מן היצירה שהוא עושה. לעומת זאת, אדם שעושה דבר ללא כל תועלת, שסתם מעבידים אותו בלא שום משמעות — גם אם מבחינה פיזית אין עבודתו קשה, הרי מבחינתו זה עמל גדול ועינוי גדול.
שם הוא מתאר, שכך עשו המצרים כפשוטו: הם העבידו את עם ישראל בפרך, נתנו להם עבודות חסרות משמעות, רק כדי להעבידם בלא שום תועלת אמיתית ביחס למה שהם מסוגלים לעשות. הוא מסביר זאת באריכות בגשמיות, ואחר כך עובר לרוחניות ומסביר מהו הדבר בנפש — מהי נפש הבהמית, ומתאר את כל כוחותיה, וכן מתאר את הנפש האלוקית (כמבואר בתחילת התניא בפרק א') ומהי גלות מצרים.
וכעת מצוטט כאן חלק מן המאמר: "מצרים הוא לשון מיצר וגבול". מצרים אינה רק שטח אדמה, אלא מלשון מיצר — מי שנמצא במצב שמגבילים אותו ומצרים את דרכיו. ומהי גלות מצרים ברוחניות? "מה שנפש הבהמית מגבלת ומסתרת על נפש האלקית" הנפש הבהמית משתלטת — כשם שהמצרים השתלטו על היהודים והצרו את דרכיהם — ומגבילה ומסתירה על הנפש האלוקית.
הנפש הבהמית, כפשוטה כן היא — בהמית; כל מה שהיא מבינה ויכולה לקלוט הם דברים אנושיים, תחתונים ובהמיים. הנפש האלוקית, לעומתה, היפוכו של דבר — אלוקית היא, וכל מה שהיא קולטת ומבינה הם עניינים רוחניים ואלוקיים. אך ברגע שהנפש הבהמית מתלבשת על הנפש האלוקית — [והסיבה שהנפש האלוקית נמצאת בחיבור פנימי כזה עם הנפש הבהמית היא, שזו השליחות שהקדוש-ברוך-הוא שולח בה את הנשמה לפעול על הגוף; וכדי לפעול על הגוף עליה להתלבש בתוך הסיטואציה, ולכן היא מתלבשת בתוך הנפש הבהמית, ועל ידה יכולה לפעול על הגוף] — בינתיים הנפש הבהמית מגבילה ומסתירה על הנפש האלוקית.
ומה זה פועל? "עד שנפש האלקית מצומצמת כל כך שנעשה בקטנות והעלם". שני הביטויים "קטנות" ו"העלם" הם כנגד שני הביטויים "מגבילה" ו"מסתירה": כיוון שהנפש הבהמית מגבילה את הנפש האלוקית — היא נעשית קטנה; וכל עוד היא מוגבלת וקטנה, היא בקטנות ובהעלם.
ומיד הוא מביא את התיקון, שכן בפרשת בא לומדים גם על יציאת מצרים. ומהי יציאת מצרים ברוחניות? "ועצם ענין יציאת מצרים הוא הסרת המיצר וגבול" יציאת מצרים היינו שמורידים את המיצר שהנפש הבהמית עשתה, מסירים את הגבול הזה.
כידוע — וכן כתוב בתניא — שמשכנה העיקרי של הנפש האלוקית הוא במוח, ומשכנה העיקרי של הנפש הבהמית הוא בחלל השמאלי שבלב. וכיוון שהנפש האלוקית נמצאת כעת בכבלי הנפש הבהמית, הרי מה שמפעיל בעיקר את האדם הן תאוותיו — מה בא לי, מה אני רוצה, מה כיף לי — שזהו הלב; ואילו המוח, ההסתכלות ההגיונית והנכונה, נעשה כבול לגמרי בכבלי הנפש הבהמית.
ומהי יציאת מצרים? שהאדם מצליח לגלות את הנשמה — שמקום משכנה במוח, והיא מבינה מה צריך להיות — ואז היא משתלטת על הלב, וכעת יעשה האדם את מה שצריך לעשות ולא את מה שהבהמה שלו מושכת אליו. וכלשון הפתגם באותו מאמר: "והיינו שהשכל שבמוח מאיר בלב" — השכל האלוקי, המבין מה נכון לעשות, מאיר בלב, ואז יש לכך גם ביטוי ממשי; "מאיר בלב" פירושו שהוא נותן לרגשות את הכיוון הנכון, וזה פועל "במדות טובות בפועל ממש".
כל עניינה של הנפש הבהמית הוא מידות רעות, כמובא בתניא בתחילתו; אך ברגע שהנפש האלוקית יצאה ממיצריה, היא משתלטת על כל המערכת, וכעת הרגשות נכונים, שכן הנפש האלוקית מפעילה אותם, וממילא הדבר יבוא גם כפשוטו בלבושי האדם — במחשבה, בדיבור ובמעשה — שהמידות הטובות יבואו בפועל ממש. זו נקראת יציאת מצרים.
כל רעיון זה, בהמשך למה שראינו עד כה — שמראש חודש טבת התחלנו לראות שחלק מן הפתגמים נסדרים לפי סדר הרמב"ם. עברנו את ספר המדע, אחר כך היתה הפסקה של כמה ימים, אחר כך ספר אהבה, שוב הפסקה של כמה ימים, ובימים האחרונים אנו בספר זמנים. בספר זמנים דיברנו על המועדים שהוזכרו בפתגם קודם, הכולל את מה שיש בספר זמנים — עירובין, שבת, ראש השנה ויום הכיפורים.
וכאן יש רמז להלכות חמץ ומצה שבספר זמנים. הלכות חמץ ומצה הן כל ההלכות המתארות — כיוון שהיו גלות מצרים ויציאת מצרים — את הפעולות שבהן אנו מציינים עד היום את יציאת מצרים. אם כן, זהו פתגם המתאים לפי הסדר להלכות חמץ ומצה, לעניין פסח ויציאת מצרים — שזו תכלית הכוונה, וזהו רעיונו של הפתגם.