"חדר" המאה שלושים ושמונה בהיכל היום-יום.
יום רביעי ט' ניסן ה'תש"ג. מסיימים את פרשת מצורע.
שיעורים: חומש, למצורע רביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, ט' בחודש, מפרק מ"ט עד פרק נ"ד ועד בכלל. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק מ'. השיעור מתחיל בעמוד מאה ועשר במילים "והנה עבדי התחילו", ומסתיים בסיום הפרק במילה "ברכות".
הפתגם היומי בא מתוך מכתב קצר שכתב הרב אריה בי"ב סיון תרצ"ט. הוא כתב אותו לאישה מסוימת שהייתה מוטרדת מעט מענייני הפרנסה והגשמיות שלה, ומעורר אותה מאוד שאין צורך להיות מוטרד מגשמיות ומפרנסה, אלא להשקיע את כל העניין ביראת שמים ולדבר בנעימות עם בני הבית. הוא מפרט שם: עם הבנות והכלות, עם הבנים ועם החתנים — כדי לשמור על דרך השם בצורה נכונה, לשמור טהרת המשפחה ולגדל נכדים יהודיים כראוי. זהו תוכן המכתב.
בתוך המכתב מופיע הפתגם היומי, שבמקור כתוב ביידיש, שנקודתו היא שהעשירות האמיתית של יהודי אינה הרכוש הפיזי שלו, אלא הילדים ההולכים בדרך התורה והמצוות. וזה הלשון: "ניט הייזער און געלט איז דער יידישער רייכטום" — לא בתים וכסף הם העשירות היהודית. [במקור המכתב לא כתוב "הייזער און געלט" אלא "מוירן און קאפּיטאל", שכוונתו בניינים והון; ופירוש "הייזער" הוא בתים ו"געלט" הוא כסף.] לא כסף ובתים הם העשירות היהודית.
"דער יידישער אייביקער רייכטום איז" — מהי העשירות הנצחית של יהודי? "אז מען איז אליין א איד וואס איז נוהג אין תורה און מצוות" — קודם כל שאנו בעצמנו יהודים השומרים על דרך התורה והמצוות; "און מען ברענגט אויף דער וועלט קינדר און אייניקלעך וואס זיינען נוהג אין תורה און מצוות" — ומביאים לעולם ילדים ונכדים שגם הם שומרים תורה ומצוות. זוהי העשירות היהודית האמיתית. רואים כאן עידוד: ראשית, להביא עוד ילדים לעולם, וממילא גם עוד נכדים, וכמובן לשמור על דרכם הרוחנית.
מעניין שסיפר חסיד בשם הרב מרדכי ליברמן, ששמע זאת מהרב חיים גוטניק, הרב באוסטרליה, שהיה פעם אצל הרבי ביחידות. הוא שאל את הרבי מדוע הרבי מעורר בחוזקה כה רבה על עניין עידוד הילודה, בסגנון שלא שמעו כמותו מרבותינו נשיאינו שלפניו. הרבי הוציא מהמגירה שבשולחן פתק קטן, ורשם עליו מספר — שישה מיליון. יש להשלים עם עם ישראל את המיליונים הרבים שנספו, שלא עלינו.
הקשר של הפתגם לתאריך זה הוא, לכאורה, בפרשת השבוע. אנו נמצאים בפרשת מצורע, ביום רביעי, שבו מדובר על בתים ועל נגע הבתים, וכשיש נגע בבתים חולצים את האבנים ומוציאים את הכסף שבקירות. על כך בא תוכן הפתגם ואומר: לא הבתים ולא הכסף הם העיקר, אלא עיקרו של הבית הוא ההנהגה הרוחנית.
לסיום, הקשר בין הפתגם למהלך ה"יד החזקה" לרמב"ם שאנו נמצאים בו. אנו בספר העבודה. בימים הקודמים ראינו את הקשר בהלכות הראשונות: בית הבחירה, אחר כך כלי המקדש והעובדים בו, ובית המקדש. הגענו להלכות איסורי מזבח, כפי שראינו כבר בפתגם של היום הקודם, והפתגם של היום קשור להלכה האחרונה בהלכות איסורי מזבח. מה כתוב שם בהלכה האחרונה? "אם בנה בית תפילה — יהיה נאה מבית ישיבתו", כלומר כשאדם בונה בית כנסת, שיהיה נאה יותר מביתו. ומציין שם הרמב"ם "כל חלב לה'" — כל הטוב ביותר שיש לך, שילך לאלוקות. זהו בעצם תוכן הפתגם: לא ביתך הוא המטרה, אלא בית הכנסת, בית תפילה לה', יהיה העיקר והתכלית — זוהי המטרה בחיים. וזה הקשר בין הפתגם לבין מהלך זה בסדר הרמב"ם.