"חדר" המאה שבעים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום ראשון י"ח אייר, ל"ג לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מתחילים כאן פרשה חדשה, בחוקותי, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י. תהילים, י"ח בחודש, אומרים פרק פ"ח ופרק פ"ט. תניא, ממשיכים את פרק מ"ט; השיעור היומי מתחיל בעמוד מאה שלושים ושמונה במילים "ואיך יבוא", ומסתיים באותו עמוד במילה "וקדוש".
מקורו של הפתגם היומי הוא ביומן של הרבי מחורף תרצ"ה, דברים ששמע מפי הרב אריה. בפתיח של הקטע הכתוב מובא שאצל אדמו"ר הזקן החג שהיה מצוין אצלו כחג ייחודי וחריג במיוחד היה חג השבועות — משום שחג השבועות הוא יום ההילולה של הבעל שם טוב. ובהמשך בא לתאר איזה חג היה החג המיוחד אצל האדמו"ר האמצעי, וזהו הפתגם שלפנינו.
אומר הרבי: "אצל אדמו"ר האמצעי היה ל"ג בעומר מיום מימים טובים המצוינים". כלומר, אצל האדמו"ר האמצעי היום שהיה מצוין כיום מיוחד היה ל"ג בעומר.
לפני שנמשיך, נעיר על כך שאנו מכנים יום זה "ל"ג בעומר". למעלה בכותרת קראנו לו "ל"ג לעומר", וגם בנוסח אדמו"ר הזקן בסידור, בספירת העומר, אנו אומרים בכל יום "היום כך וכך לעומר" (ויש נוסחאות שכתוב בהן "בעומר"). מדוע דווקא ביום זה, כשבשאר הימים אנו מדייקים לומר בלמ"ד, אנו מכנים אותו "ל"ג בעומר"? אחד הביאורים שמביא הרבי באחד המכתבים הוא, שהמילים "ל"ג בעומר" הן בגימטריה "משה", וידוע שהרשב"י היה ניצוץ של משה רבנו; לכן ביום ההילולה של הרשב"י אנו רוצים לרמז את שמו, ומרמזים זאת בכך שאנו מכנים את היום לא בלמ"ד — "ל"ג לעומר" — אלא "ל"ג בעומר".
על כל פנים, אצל האדמו"ר האמצעי ל"ג בעומר היה מימים טובים ומצוינים, וכיצד התבטא הדבר? נאמר ביידיש שהיו יוצאים לשדה, והוא לא היה נוטל את ידיו לסעודה. כלומר, היו יוצאים לשדה להתוועדות, והוא לא היה נוטל ידיו לסעודה באותה הזדמנות, אבל "אבער נעמען משקה" — היה לוקח משקה ושותה, למרות שמצד בריאותו נאסר עליו לשתות משקה. אך ביום זה של ל"ג בעומר עשה דבר שאפילו על פי בריאותו היה אסור לו, ושתה משקה בהתוועדות זו.
יש ביאור של הרבי בל"ג בעומר תשט"ו, שבו מתייחס הרבי באריכות לשאלה מדוע כל הסיפור הזה היה דווקא בשדה, ומדוע לא היה יכול להיות בבית המדרש — מה מיוחד דווקא בשדה. על כל פנים, היתה זו התוועדות מיוחדת, ומה היה מיוחד בה? נאמר: "מ'האט דעמאלט געזען אסאך מופתים" — החסידים שהשתתפו באותה התוועדות זכו לראות מופתים רבים בעקבות הברכות והדברים שנאמרו שם. "דאס רוב מופתים איז געווען" בנוגע לילדים — רוב המופתים היו בקשר לילדים, דהיינו בקשר ללידת ילדים, נשים שלא ילדו, עקרות וכדומה; להתוועדות זו של ל"ג בעומר היתה סגולה מיוחדת לעניין זה. "און א גאנץ יאר האט מען געגארט אויף ל"ג בעומר" — כל השנה ציפו לל"ג בעומר, ליום שיהיו בו המופתים המיוחדים האלה.
בשיחות הרבי על ל"ג בעומר מאריך הרבי לדבר על הקשר המיוחד של ל"ג בעומר דווקא לילדים. ידועות התהלוכות הגדולות שהרבי עורר לערוך בל"ג בעומר בקשר לילדים. באחת השיחות מאיר הרבי לעיין בשני מקומות — במדרש על שיר השירים ובמקום מסוים בזוהר — שבהם מובאים סיפורים על רבי שמעון בר יוחאי (שהרי ל"ג בעומר הוא יומו), שהיתה בו הייחודיות שהיה מתפלל ומצליח להושיע עקרות גם לאחר שנים שלא ילדו.
יש סיפור מפורסם במדרש שיר השירים על זוג שאחרי עשר שנים ללא ילדים רצו להתגרש, ובאו לרשב"י כפי ההלכה. אמר להם הרשב"י שכשם שעשו את החתונה מתוך שמחה, אכילה, שתייה והתוועדות, כך גם את הפירוד יש לעשות באותו אופן. ואז, לפני הגירושין, שתה הבעל יותר מהרגיל עד שהיה שיכור לגמרי. מסופר שם שהבעל אמר לאשתו קודם לכן, שעתה, בעת הגירושין, היא יכולה לקחת מן הבית את הדבר היקר לה ביותר; וכשהיה שיכור לגמרי, לקחה אותו עצמו אליה הביתה. בהמשך הסיפור בירך אותם הרשב"י, ולאחר מכן נולדו להם ילדים. זהו הסיפור המובא במדרש שיר השירים רבה, וגם בזוהר.
כלומר, ייחודו זה של ל"ג בעומר בא לידי ביטוי גם אצל הרבי, שאצלו היה ל"ג בעומר יום מיוחד לנושא זה. בכל שנה בל"ג בעומר, כשהיה הרבי יוצא מביתו בבוקר לכיוון "שבע-שבעים" [770] — למרות שתמיד היה יוצא מהבית ישר לרכב ואיש לא עמד שם — ביום ל"ג בעומר עמדו תמיד כל אלו שהיו זקוקים לישועה לילדים, ומנסים לקבל ברכה והבטחה בדרך זו; והרבה ישועות ומופתים היו ביום זה של ל"ג בעומר.
נסיים בהקשר לספר הרמב"ם. בימים האחרונים אנו נמצאים בספר קורבנות, וראינו את ההקשר להלכות הראשונות: הלכות קורבן פסח, חגיגה, הלכות בכורות והלכות שגגות. והיום, י"ח אייר, אנו בפתגם שכנגד הלכות מחוסרי כפרה. מהם "מחוסרי כפרה"? אומר הרמב"ם, שיש כאלה שאף שטבלו מטומאתם עדיין אינם טהורים לגמרי, שכן הם מחוסרי כפרה — משום שעליהם להקריב קורבן, ורק לאחר שיקריבו קורבן תהיה כפרתם וטהרתם שלמה. אחד מן הנמנים ברשימה שמביא הרמב"ם בתחילה של אלו הנקראים מחוסרי כפרה הוא היולדת. זהו הנושא הכתוב בהלכות מחוסרי כפרה, שהוא בעצם תוכנו של הפתגם היומי — המופתים שהיו בעניין הלידות, הקשור ליום זה.