"חדר" השלוש מאות ארבעים ושישה בהיכל היום-יום.
יום שני י' מרחשון ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, וירא, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, י' בחודש, אומרים מפרק נ"ה עד פרק נ"ט כולל.
תניא, ביום הזה מסיימים את אגרת כ"ו. השיעור היומי מתחיל בעמוד קמ"ה במילים "אבל בצאת", ומסתיים בסיום האגרת במילים "בעץ חיים ודי למבין".
הציטוט הקצר של הפתגם היומי לקוח משיחה שאמר הרבי הריי"צ בשבת פרשת חיי-שרה תש"ג. אף שבספר השיחות שלפנינו התוועדות זו אינה קיימת, כנראה היתה לרבי רשימה ממנה, והוא בעצמו היה נוכח באותה התוועדות. הרבי מצטט דבר שאמר הרבי הריי"צ על אדמו"ר הזקן, ובא לתאר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בו כשהיה מדובר בדרגות אלוקיות גבוהות — שלא רק דיבר עליהן, אלא חי בהן והיה בהן.
וכיצד היתה תגובתו כשהיה מדובר בדרגות גבוהות? "הרבי [רבנו הזקן] היה אומר על אצילות - "למעלה"" — כשרצה אדמו"ר הזקן לדבר על עולם האצילות, לא היה אומר "אצילות", אלא "למעלה", כדי לרמז לדרגה זו מבלי להוציא מפיו את המילה "אצילות", מרוב עוצמתה של אותה דרגה; אפילו בדיבור לא היה מבטא זאת.
יתרה מזו הוא מוסיף: כשהיה אדמו"ר הזקן רושם בכתב ידו מאמר וכדומה, ורצה לכתוב את דרגת עולם האצילות, מרוב התרגשות "לא היה יכול לכתוב יותר מן ג' [שלוש] האותיות הראשונות אצי" — רק חצי מן המילה "אצילות", אל"ף-צד"י-יו"ד, עם הקו למעלה שהוא רמז לעולם האצילות. אפילו בכתיבה לא היה מסוגל לרשום מעבר לזה.
אנקדוטה זו מזכירה עניין הקשור לפרשת ויקרא: בזוהר על פרשת ויקרא מתואר עניין הסתלקותו של רבי אליעזר הגדול, ושם תיאור מעניין על גילויי תורה שגילה ממש ביום הסתלקותו, בביטויים חריפים שאמר לתלמידים שבאו אליו.
בהמשך הקטעים כתוב שם על רבי עקיבא, שבא לפני רבי אליעזר הגדול, ורבי אליעזר לימדו ממש לפני פטירתו שלוש מאות הלכות בנושא נגעים, ומאתיים ושישה עשר טעמים בפסוקי שיר השירים. מתואר שם שעיניו של רבי עקיבא זלגו דמעות מרוב התרגשות, וכשהגיע לבאר את הפסוק בשיר השירים "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני", לא היה רבי עקיבא מסוגל להכיל את עוצמת האור שנתגלה אליו בעת אמירת הפסוק, ופרץ בבכי ובצעקה, ולא היה יכול להוציא מילה מפיו, מרוב גילוי השכינה שהיה לו באותה שעה. אותו רעיון מובע כאן בסיפור על אדמו"ר הזקן.
אפשר להשלים בסיפור נוסף שסיפר הרבי פעם על אדמו"ר הזקן — סיפור אחר, אך גם הוא מבטא את גודל התרגשותו בעניינים נעלים. בתפילת ראש השנה ויום הכיפורים יש קטע שאומרים בו "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו" וכו'; ואדמו"ר הזקן, מרוב פחד מגילוי השכינה, לא היה מסוגל לומר את המילה "פחדך". היה מתחיל "פ", "פח", ומפסיק, ושוב "פח", ומפסיק. ומרוב התרגשות יש תיאור שהתגלגל על הרצפה, מרוב שלא היה מסוגל להתאפק, ורק לאחר זמן רב הצליח לסיים את המילה "פחדך".
כלומר, כשמדובר באדמו"ר הזקן, אין זה רק אמירת המילים, אלא בכל מילה שהוא אומר הוא נמצא בתוכה וחלק ממנה. וכאן יש תיאור על התייחסותו לדרגה הגבוהה הנקראת "עולם האצילות" — עד כמה קשה היה לו לבטא במילים, ואפילו בכתיבה, את הבחינה העליונה של עולם זה.