"חדר" המאה שמונים ושישה בהיכל היום-יום.
יום שלישי כ"ז אייר, מ"ב לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, במדבר, שלישי עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ז בחודש, מפרק כ' עד פרק קל"ד ועד בכלל. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק נ"א. השיעור מתחיל בדף ע"ב במילים "וכל כך עצמו", ומסתיים בסיום הפרק במילים "אין סוף ברוך הוא".
מקורו של הפתגם היומי ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בתאריך זה, כ"ז אייר, כמה שנים קודם לכן (תרצ"ה). היה יהודי שהתעסק הרבה בצדקה והשתדל להחזיק תלמידי חכמים ולומדי תורה, וכתב לרבי שאלה — או ליתר דיוק התלונן — שדבר זה גורם לו לבטל הרבה מלימוד התורה שלו עצמו, מפני שהוא עסוק בנתינת צדקה לאחרים. השיב לו הרבי, שהרי תכלית הלימוד היא המעשה, ומה שהוא עושה הוא מעשה גדול, שכן אין מצווה גדולה יותר מהחזקת לומדי תורה.
ולחיזוק, מביא לו הרבי את הפתגם הנוכחי, ומקדים לכך את מאמר חז"ל: "כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו". מאמר זה, דרך אגב, מובא ברש"י בפרשת במדבר, בהקשר ליחס שבין משה רבנו לבני אהרן הכהן. ומכיוון שחז"ל אומרים שזהו קשר גדול כל כך, "כאילו ילדו", על כך הוא מביא את הפתגם. נקרא את לשון הפתגם, ואחר כך נמשיך לבאר.
וכך הוא אומר: "אדוני אבי מורי ורבי" — הרבי הריי"צ כותב על אביו, הרבי הרש"ב — "סיפר ששמע מאביו", הרבי הרש"ב שמע מאביו, הרבי מהר"ש, "בשם עצם הצדק" — שהוא שמע מאביו, הרבי הצמח צדק, "ששמע מרבנו הזקן". יש כאן העברת מסר מדור לדור. והנקודה: אדמו"ר הזקן היה מכנה את עצמו "בן" ביחס לרב המגיד — "אני הבן שלו", ו"נכד" ביחס לבעל שם טוב — "אני הנכד שלו"; וכן קרא למגיד "אבא", ולבעל שם טוב "סבא".
מה רואים כאן בפשטות? שכמאמר חז"ל "כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו", המגיד הוא כאביו של אדמו"ר הזקן, והבעל שם טוב כסבו של אדמו"ר הזקן. זהו המובן. ובמכתב הספציפי מחזק הרבי את אותו יהודי ואומר לו: אתה מחזיק כל כך הרבה יהודים לומדי תורה, יש לך זכויות כאלה, יש לך כל כך הרבה "ילדים", כל כך הרבה "טסע'ן" [בנים] רוחניים; ואם כן, גם אם נדמה לך שאתה מתבטל מלימוד תורה, הרי יש לך דברים נפלאים כאלה.
אך הדגש והנקודה המיוחדת שבדברי אדמו"ר הזקן על רבו ועל הבעל שם טוב, והמסר העמוק יותר שבפתגם זה — מעניין להשלים בשיחה שבה ביאר זאת הרבי בעצמו, בהתוועדות של ח' אלול תשי"ז. אמר הרבי, שבפתגם זה — באמירתו של אדמו"ר הזקן — יש נקודה עמוקה הרבה יותר מלשון חז"ל "כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו", אף שמקשרים ביניהם. אצל אדמו"ר הזקן זהו משהו עמוק בהרבה. מדוע? שהרי חז"ל אומרים "כאילו ילדו", ונשארת כאן כ"ף הדמיון — אין זה ממש אותו דבר, אלא "כאילו". ואילו אדמו"ר הזקן, שקרא למגיד "אבא" ולבעל שם טוב "סבא", ואמר על עצמו שהוא "בן" ו"נכד", לא אמר "כבן", "כנכד" או "כאילו סבא", אלא אמר זאת בצורה ברורה ופשוטה. כלומר, יש כאן משהו חזק יותר.
ונוסיף עוד מילה. מהי באמת הסיבה שאצל רב ותלמיד, בפשטות ובדרך כלל, אין זה "ילדו" ממש אלא רק "כאילו ילדו"? משום שכאשר הרב מעביר ענייני שכל לתלמיד, הרי סוף סוף זהו עניין חיצוני, והדבר מותנה בכך שלתלמיד יש "ראש" ויכולת להבין; ואז הרב מעביר לו. אבל אם אין לתלמיד "ראש" ואין לו יכולת להבין, אין הרב יכול להעביר לו שכל שיהפכנו לחכם. לעומת זאת, בן גשמי מקבל מאביו את המהות — את כל רמ"ח האיברים של האב, עם הנפש ולבושי הנפש וכו'. נמצא שלידה גשמית היא יותר מיחס של רב ותלמיד, ולכן חז"ל אומרים רק "כאילו ילדו".
אך כאן מתווספת נקודה מעניינת: היחס שבין אדמו"ר הזקן לבעל שם טוב הוא יותר מבן גשמי — לא רק שאין זה "כאילו", אלא זה באמת אף יותר מבן גשמי. היכן רואים זאת? במאמר שאמר פעם אדמו"ר הזקן לרבי ברוך ממז'יבוז', שהיה כידוע נכדו של הבעל שם טוב, בן בתו — וידוע שבן הבת קשור הרבה יותר מבן הבן, כך שהיה נכדו המקושר ביותר לבעל שם טוב. ואף על פי כן אמר לו אדמו"ר הזקן: אתה נכד בגשמיות, ואני נכד ברוחניות, וזה הרבה יותר. כלומר, אדמו"ר הזקן אמר שקִרבתו לבעל שם טוב כנכד גדולה אף מזו של נכדו הגשמי של הבעל שם טוב.
מדוע? משום שידוע כי הקדוש-ברוך-הוא הכניס את מהותו בתורה — "אנא נפשי כתבית יהבית" — וצדיקים הדומים לבוראם הכניסו את מהותם בתורתם. ומשהכניס הבעל שם טוב את מהותו בתורתו, והמגיד את מהותו בתורתו, הרי כאשר אדמו"ר הזקן לומד את תורתם הוא מקבל את מהותם — וזה אף יותר מבן גשמי — הוא מקבל את המהות הפנימית ביותר של הסבא והאבא, שבמקרה זה הם המגיד והבעל שם טוב. וכפי שכותב הרבי באחד המקומות, באחד המכתבים, שהיחס של חסיד ורבי הוא אף עמוק יותר מיחס של אב ובן.
וממילא, מהו המסר שבפתגם? שהביטוי האמיתי של דרך הבעל שם טוב בא לידי ביטוי בתורת אדמו"ר הזקן ובתורת חב"ד, הנוטלת את המהות האמיתית והפנימית ביותר של תורת הבעל שם טוב. זה מה שרוצה הרבי לומר כאן: אדמו"ר הזקן הוא "בן" והוא "נכד", לא רק בכ"ף הדמיון, אלא אף יותר מבן גשמי — זהו החיבור והקשר העמוק ביותר שיש.