"חדר" השלוש מאות חמישים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום שישי כ"א חשוון ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, חיי שרה, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"א בחודש, אומרים שני פרקים — פרק ק"ד ופרק ק"ה.
תניא, ביום הזה ממשיכים את אגרת כ"ט. השיעור היומי מעמוד ק"נ, המתחיל במילים "וזהו שכתוב", ומסתיים בעמוד 300 במילים "באריכות עיין שם".
הפתגם היומי הקצר לקוח מרשימה מעניינת ומיוחדת מאוד שכתב הרבי הריי"צ בחורף שנת תרצ"ח. ברשימה זו שלושים פרקים, והיא אף יצאה לאור כחוברת בפני עצמה, הנקראת "קונטרס תורת החסידות", שבה כתב הרבי הריי"צ על מהותה של תורת החסידות, על עבודת השם ועל עבודת התפילה — זהו נושא החוברת.
בתחילת האגרת מסביר הרבי הריי"צ, שתורת החסידות מצד אחד היא חקירה עיונית באלוקות, אך היא מבארת כל השגה עמוקה באופן שתהיה מובנת גם לקטנים, ואינה מסתפקת בהסבר הדברים בשכל ובעומק, אלא גם מעוררת את רגשות הלב של האדם, שתהיה לו התפעלות מאותו סוג רגש שהתובנה מובילה ומחייבת אותו. בזה הוא פותח את הרשימה.
בפרק הרביעי מספר הרבי הריי"צ על התוועדות שהיתה ל"חסידים הראשונים", כלשונו, בזמן הבר-מצווה של האדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן. באותה הזדמנות התוועדו החסידים הראשונים ודיברו, ואחד הנושאים שעליהם דיברו היה כיצד ייראה העולם בביאת המשיח ובתחיית המתים.
קם אחד החסידים ואומר: "הרבי" — כוונתו לאדמו"ר הזקן — "הרבי הוא מחיה מתים". והסביר: מהו "מת"? מי שקר ואינו מתרגש משום דבר; וממילא אין דבר "מת" יותר מן המוח, שהוא קר ואינו מתרגש. אך אם אדם מצליח להבין דבר אלוקי, והבנה זו גורמת לו להתרגש — הרי זו ממש תחיית המתים; וזה מה שעושה אדמו"ר הזקן בתורת החסידות.
וכיצד נעשה באמת החיבור בין המוח, בין השגת המוח, ובין הלב? על כך הוא אומר שזה בא על ידי עבודת התפילה. ולפני סיום הפרק הוא מספר על דו-שיח שהיה בין אדמו"ר הזקן לבנו, האדמו"ר האמצעי. בסוכות שנת תק"ס שאל אדמו"ר הזקן את האדמו"ר האמצעי: "עם מה התפללת בראש השנה?" — כוונתו: מה היתה התובנה וההתבוננות שבה היית עסוק בתפילות ראש השנה?
ענה האדמו"ר האמצעי לאביו: "בראש השנה התפללתי במה שכתוב 'וכל קומה לפניך תשתחווה', והתבוננתי שהדרגה האלוקית הגבוהה הנקראת 'אדם קדמון', פרצוף אדם קדמון, היא בתהילה לה'" — זו היתה ההתבוננות שלי.
לאחר שענה זאת, שאל האדמו"ר האמצעי את אביו, אדמו"ר הזקן: "ואתה, אבא, עם מה התפללת בראש השנה? מה היתה ההתבוננות שלך?" ענה לו אדמו"ר הזקן: "אני התפללתי עם הסטנדר" [עמוד התפילה] — כלומר, התבוננתי שהגשמיות הזו מתאווה מעצמותו של הבורא; התבוננתי כיצד כל דבר בעולם הוא ביטוי של העצמות. זו היתה תשובת אדמו"ר הזקן.
הרבי הריי"צ מביא את הסיפור כדי להראות שתוכן התפילה הוא לחבר את הרעיונות העמוקים לרגש — כל אחד בדרגתו, במה שהוא מתבונן ולאן הדבר מוביל אותו.
וכסיכום הנושא, המילים האחרונות ממש של אותו פרק הן הפתגם היומי. לאחר כל האריכות בא הפתגם, והוא מסכם: "עבודת התפלה היא המביאה השגת המוח בהרגשת הלב" — עבודת התפילה היא הגשר המוריד את מה שאתה משיג במוח אל הרגשת הלב.
אך אין די בכך שהדבר יישאר בלב, שכן יש לזה מטרה. ומהי המטרה? "ושניהם יחד" — גם השגת המוח וגם הרגשת הלב — חייבים לבוא לידי ביטוי "בעבודה בפועל המצות ביראת שמים ובכניעה למדות טובות". הכול צריך בסופו של דבר להתבטא בשטח, בחיים, במעשה בפועל; ואז הגשר עובד כראוי והזרימה נכונה — מן המוח נעשית תחיית מתים כזו שיורדת ללב, ומן הלב יורד הדבר גם להנהגה בפועל, כפי שמביא כאן: בפועל המצוות, ביראת שמים ובכניעה למידות טובות.