"חדר" המאה ועשרה בהיכל היום-יום.
יום רביעי י' אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויקרא, רביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, בי' בחודש אומרים מפרק נ"ה עד פרק נ"ט כולל. תניא, נמצאים באמצע פרק ל"ו, מהמילים "וגם כבר", והשיעור מסתיים בעמוד תשעים ושתיים במילים "וחיי וכו'".
הפתגם היומי הוא פתגם קצר שנלקח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ (ט"ו אדר ראשון תרצ"ח) ליהודי חסיד שהתכונן לעזוב את ורשה עם משפחתו ולעבור לארץ, ושאל את הרבי אם נכון לעשות זאת. הרבי משיב לו שהדבר נכון מאוד, ומאחל להם שיגיעו למחוז חפצם ויסתדרו, שיזכו לשידוכים עם אבות הבנות, ושתהיה להם נחת וכו'. בהמשך נותן לו הרבי הוראה מה לעשות לפני עזיבתו את ורשה.
הרבי כותב לו שלפני עזיבתו את העיר, יסדר בוודאי התוועדות בבית הכנסת. נעיין בלשון ביידיש ובמשמעותה. הרבי כותב: "טרם הנסיעה ממקום מדורו" — במקור מצוין שהכוונה לוורשה, אך הרבי מצטט את העניין הנוגע לכלל, ולכן אינו מציין עיר מסוימת, שכן הדבר שייך בכל מקום.
"טרם הנסיעה ממקום מדורו, יסדר" התוועדות חסידית ויקבל ברכת פרידה מחבריו הטובים — שיברכוהו ויאחלו לו נסיעה טובה. "כמאמר הידוע" — וכאן יש הסבר. לכאורה יש כאן שתי פעולות הופכיות: מצד אחד פרידה מהחברים, ומצד שני מטרה של ישיבה משותפת והתוועדות. מהו אפוא הרעיון?
"כמאמר הידוע, חסידים אינם נפרדים". חסידים אינם נפרדים לעולם — אין נוסעים ונפרדים באופן שכל אחד הולך לכיוונו ומתנתקים חלילה זה מזה. באשר הם, הרי הם משפחה אחת. שכן אם היה מדובר באנשים זרים, הקשר היה נקודתי בלבד: היום יחד ומחר, בעת הנסיעה, כל אחד לדרכו ואין ביניהם קשר. אך כשמדובר במשפחה, גם כשאחד מבני המשפחה נוסע למרחקים ונמצא פיזית רחוק — במהות הוא קשור, ולעולם אינו רחוק. זהו הכוח.
כפי שכותב הרבי באחד המכתבים (המובא ב"נקודות היסודיות"), מטרת ההתוועדות שעורכים לפני הנסיעה היא לפעול שלא לשכוח מאמר זה — לזכור שריחוק המקום לא יפעל חילוק בין החסידים. דהיינו, שאפשר להמשיך את ההתקשרות; ואדרבה, כשכולם מקושרים בלימוד החסידות ובהנהגה חסידית, ההתקשרות ביניהם מתחזקת ומורגש באמת שהם משפחה אחת. זוהי המטרה של ההתוועדות — לפעול הרגשה זו.
מעניין לציין שבהתוועדות של הרבי בשבת מברכים ניסן בשנת תש"ז, כאשר תוכננה קבוצה לנסוע מהרבי למקומות מסוימים, אמר הרבי: בעצם אין צורך לנסוע מכאן, ולעולם אין צורך לנסוע מכאן; אלא שיש לפעול במקומות מסוימים דברים, ולשם כך אין ברירה — הגוף הרשמי צריך להיות במקום מסוים כדי לפעול. לכן נוסעים פיזית, אך בעצם נשארים כאן; הנסיעה היא פיזית בלבד ולא עניינית. תמיד מרגיש החסיד שהוא בן-מלך, קשור לרבי ולמקום המרכזי, וכך כולם משפחה אחת וקשורים יחד — גם אם מבחינה טכנית-פיזית האחד נמצא במקום אחד והשני במקום אחר. זהו הרעיון של הפתגם.