"חדר" המאה תשעים ושמונה בהיכל היום-יום.
יום ראשון י"ס סיוון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת בהעלותך, פרשה ראשונה, עם פירוש רש"י. תהילים, י' בחודש, אומרים מפרק נ"ה עד פרק נ"ט כולל. תניא, ביום הזה מתחילים ללמוד את פרק ג' בשער היחוד והאמונה, מתחילת הפרק, מהמילה "והנה", והשיעור מסתיים במילים "אפס בלעדו".
מקורו של הפתגם היומי במכתב שכתב הרבי הריי"צ בו' אלול תפא"ד. נושא המכתב הוא כיצד נחוץ ואפשר לעבוד את השם בכל מקום, ואין מקומות שאינם שייכים לעניין. המכתב ארוך יחסית.
בהמשך המכתב מובא סיפור: בזמן אדמו"ר הזקן היה אברך עילוי גדול ומוכשר מאוד, ושמו רבי זאב דב. הוא הגיע מן ה"מנקדים" שבישיבות מינסק וסלוצק, ובא אל אדמו"ר הזקן. היה למדן עצום ובקי גדול, אך יחד עם זאת גס-רוח וגאוותן; אלא שאופיו הטוב היה מתון, וכיסה מעט על גאוותו, ואיכשהו הדבר עבר.
לאחר כמה חודשים שבהם שקד על לימוד החסידות בצורה רצינית מאוד, ניכר בו שינוי לטובה, ובאותו זמן זכה להיכנס פעמיים אל אדמו"ר הזקן. אז חל בו שינוי גדול. לאחר זמן סיפר מה אמר לו אדמו"ר הזקן ביחידות הראשונה, מיד עם בואו — והפתגם היומי הוא מדברי אותה יחידות, שאמר אדמו"ר הזקן לאותו גאון, רבי זאב דב. נקרא את הלשון; המקור ביידיש, ובתרגום:
מה אמר לו אדמו"ר הזקן? כינוים של בני ישראל הוא "נרות", כידוע מן הפסוק "נר ה' נשמת אדם". מהו נר? מילה כללית הכוללת פרטים: כדי שהנר ידלוק, יש בו כמה מרכיבים — הכלי, הפתילה, השמן (חומר הבעֵרה), והאש. אך לא די בכך שיש כלי, פתילה, שמן ואש; צריך גם להדליק את האש. "און דעמאלט טוט עס מאיר" — ואז זה מאיר. אם אין מדליקים את האש, יש לך הכול — וזה כלום.
לאחר שאדמו"ר הזקן מדבר על העניין, הוא פונה לאותו אברך ואומר לו: "ביי דיר איז א גוטער נר" — אצלך הנר הוא טוב. כלומר, יש לך כלי טוב, פתילה טובה ושמן, הכול יש לך; אבל חסר מי שיצית לך את האש.
וכיצד מציתים את האש? בתחילת בריאת העולם, כיצד יצר אדם הראשון אש? הוא היכה שתי אבנים זו בזו, ומן ההכאה יצא ניצוץ אש. וכך אמר לו אדמו"ר הזקן: כשתכה בכוח ב"אבן" של הנפש הבהמית — שהיא כאבן, וצריך להכות בה בכוח — יֵצא ניצוץ אש מן ההכאה, וניצוץ זה יצית אצלך את האש האלוקית, ואז תתחיל להאיר.
בהמשך המכתב מסיים הרבי הריי"צ ואומר, שכל יהודי הוא כמו נר, והכול תלוי במדליק את האש. ולעתים האש צריכה לרדת מלמעלה — ומביא את הפסוק אצל אליהו הנביא, שירדה האש מלמעלה וליחכה אפילו את המים. אך כדי שהאש תרד מלמעלה צריך תפילה מיוחדת, כפי שהיה אצל אליהו. ומתי נענתה תפילתו של אליהו? בתפילת המנחה.
והוא מסביר מהי "תפילת המנחה": בחיי האדם יש שחרית, יש ערבית ויש מנחה. שחרית היא הילדות, ראשית הדרך; ערבית היא ימי הזיקנה; ומנחה היא ימי הבחרות, מבחר השנים. תקופה זו היא תקופת העבודה — שבה צריך לפעול ולעבוד שהאש תרד מלמעלה. בזה מסתיים מכתבו של הרבי הריי"צ.
ומעניין שהרבי דיבר פעם על נקודה זו ממש, בפנים מעט שונות אך באותו רעיון. הדבר היה בחודש אדר תש"כ, כשנכנסה אליו ליחידות קבוצת סטודנטים, והרבי הסביר להם במשל: כשם שמייצרים חשמל, יש "תחנת כוח" המספקת חשמל, ומן המנורה הקטנה שאצלך נמשך חוט מתכת עד תחנת הכוח. אבל כדי שהמנורה שלך תמשוך את האנרגיה מתחנת הכוח, צריך למצוא את המתג וללחוץ עליו, ואז תוכל למשוך את האנרגיה מתחנת הכוח.
ומהו הנמשל? כל נשמה היא כמו המנורה, וכל נשמה מחוברת לאלוקות — ל"תחנת כוח" הממשיכה כוח רוחני לכל אחד ואחד. אבל כל אחד חייב למצוא את המתג המתאים לו כדי להפעיל את נשמתו. בסיום שאלו הסטודנטים את הרבי: ומהו תפקידו של הרבי? והרבי השיב, שתפקידו לעזור ליהודי למצוא את המתג, ולסייע לו לחבר את המנורה שלו לתחנת הכוח, כדי שאכן יוכל להאיר ולדלוק. זהו אותו רעיון שאמר אדמו"ר הזקן לאותו אברך שנכנס אליו ליחידות הראשונה.