"חדר" המאה שמונים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום שני כ"ו אייר, מ"א לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, במדבר, שני, עם פירוש רש"י. תהילים, פרק קי"ט, ביום הזה מסיימים את החצי השני של הפרק — מהאות מ' עד סיום הפרק במילים "לא שכחתי". תניא, ממשיכים פרק נ"א. השיעור היומי נמצא בעמוד ע"ב מהמילה "וההבדל" עד המילה "לאחיותיו".
הפתגם היומי בא להסביר את מצות התוכחה במבט חסידי. תחילה הרקע: מקור הפתגם הוא במכתב של הרבי הריי"צ (א' כסלו תרט"ג). יהודי שהתגורר בקנדה שלח לרבי קטע מעיתון, שבו פורסם מכתב ששלח הרבי לעיתון, וכשעיין בו הבחין הרבי שהוסיפו כנראה בכותרת דבר-מה, ואמר לו שאין אלו הדברים שהוא כתב, וכי היה לו צער רב מן ההוספה הזאת.
מה הוסיפו? בכותרת נכתב ביידיש דבר-מה בגנות "העיתון היהודי בקנדה הקפואה", קנדה הקרה. הרבי אומר: אני לא הוספתי משפטים אלה, ואתם מייחסים אותם אליי — ובעצם מכנים את יהודי קנדה בכינוי "היהודים הקפואים", "קנדה הקפואה". הדבר לא היה לרוחו של הרבי, והוא מסביר באריכות שכאשר מוכיחים אדם באופן אישי צריך להיזהר בכך מאוד — כפי שנראה מיד — ומסיים שבתוכחה לרבים ודאי שיש להיזהר. ולהוכיח מדינה שלמה, ציבור גדול של בני אדם, ולומר שחסרונו הוא חיסרון של קרירות — זה ודאי לא היה לרוחו של הרבי.
מהי הנקודה שקשורה לתוכחה ליחיד? בפרשת קדושים (פרק י"ט, פסוק י"ז) בא פסוק שלם הכולל שלושה חלקים, ובפתגם מבאר הרבי את שלושת חלקי הפסוק המדויקים בסדרם. וזה לשון הפסוק: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".
כאן מסביר הרבי בפתגם שכל חלקי הפסוק מדויקים: יש בו הקדמה, יש בו המצווה, ויש בו המסקנה שעליך לקחת לעצמך מן העניין. נקרא את הלשון. לפני הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך", שהוא מרכזו של הפסוק, מה נאמר קודם? "לא תשנא את אחיך בלבבך".
מה משמעות הדבר? זהו תנאי מוקדם להוכחה. לפני שאתה מוכיח מישהו, עליך להיות בטוח בוודאות גמורה שאין לך נגדו דבר אישי, ושאתה אוהב אותו, מחבב אותו ומייקר אותו וכו'. שכן אם יש בך כעס אישי, פגיעה אישית או עניין אישי כלשהו — אין לך כלל זכות להוכיחו, שהרי ייתכן שהתוכחה נובעת ממציאות אישית שלך, ואתה רק "מתלבש" על מצווה או הנהגה כדי להוכיחו עליה. לכן קודם כול עליך להיות בטוח ש"לא תשנא את אחיך" — זהו תנאי מוקדם להוכחה. ורק אם אתה בטוח בכך, אתה יכול לגשת אל "הוכח תוכיח את עמיתך".
ומהו הסיום? אחרי "הוכח תוכיח את עמיתך" נאמר "ולא תשא עליו חטא". מה פירושו? שאם לא פעלה ההוכחה — אם הוכחת אותו לאחר שאתה יודע בוודאות גמורה שאין לך נגדו שום דבר אישי, ואתה רואה שהוא אינו זז ואינו מושפע כלל — ודאי שאתה האשם. קח את האשמה על עצמך, "ולא תשא עליו חטא"; אל תאמר שהוא אינו בסדר. ומדוע? משום שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם, כדברי השל"ה הקדוש בשם ספר הישר לרבנו. ואם לא הצליחו הדברים לפעול עליו, הבעיה היא אצלך — שלא אמרת אותם באופן היוצא מן הלב; ומכיוון שלא הייתה תוצאה, כנראה שהדבר לא נעשה כראוי.
נמצא שהפסוק פותח בהוכחה לעצמך ומסיים בהוכחה לעצמך, ובאמצע — "הוכח תוכיח את עמיתך", כמה צריך להיזהר. וכל זה בתוכחה ליחיד.
ובנוגע לתוכחה לרבים, למדינה שלמה, כותב הרבי שמניסיונו, מהתהלכותו בעולם, ראה שהכלל מורכב מסוגי אנשים רבים ומרגשות שונים, ואדרבה — הלב הכללי של עם ישראל ער, חם וטוב. ולתת אמירה כללית על ציבור גדול של יהודים, כאילו הם במצב כזה — צער גדול היה לו מן הצורה שבה כתבו זאת.
ידוע גם ממשך השנים, ממגוון שיחות שאמר הרבי בהזדמנויות שונות, שהרבי לא אהב כלל בלשון רבתא שמדברים בשלילה על יהודים אחרים. וכשהיו כאלה שדיברו על ציבור בביטוי שלילי, היה מדבר על כך בחריפות רבה, שאסור לדבר על יהודים בצורה כזו. יהודים הם בניו של הקדוש-ברוך-הוא, ולדבר על הכלל בצורה כזו הוא דבר שאינו שייך, ואסור כלל לגשת בגישה זו. וכל זה מבוסס על הגישה שבפתגם היומי.