"חדר" המאה תשעים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום שני י"א סיוון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בהעלותך, שני, עם פירוש רש"י. תהילים, י"א בחודש, מפרק ס"א עד פרק ס"ה כולל. תניא, ביום הזה ממשיכים פרק ג' ב"שער היחוד והאמונה". השיעור מתחיל במילה "והמשל" בדף ע"ח, ומסתיים בעמוד מאה חמישים ושש במילים "ואפס בלעדו".
הקטע היומי נלקח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ באותו תאריך (י"א סיוון), שנתיים קודם לכן (תש"א). במכתב זה הוא מעורר בחוזקה שיהודי צריך ללמוד חסידות, ואומר ששורש ועיקר הכול הוא שיהודי יקבע לימוד חסידות בכל יום, ויתבונן בעניין זה בצורה עמוקה וראויה, כי זה הטוב האמיתי.
בהמשך הוא מביא את הפסוק הידוע "והחי יתן אל לבו". יש הסבורים שפסוק זה נאמר רק בהקשר של מי שהלך לעולמו, לא עלינו, ואז "והחי יתן אל לבו". אך לא כן; את הפסוק "והחי יתן אל לבו" צריך כל אדם לומר לעצמו בכל בוקר. בכל בוקר תיתן לעצמך את המחשבה: כיצד אתה חי באמת? האם אתה רוצה לחיות באמת? החיים האמיתיים הם שמוחך עסוק בחסידות — אלו הם חיים אמיתיים.
בהמשך לכך הוא מביא את הפתגם היומי בשם הרבי הרש"ב: "משיחות אדוני אבי מורי ורבי" — כך אמר על שיחות הרבי הרש"ב. הדברים נאמרו ביידיש, ובתרגום: "אין דער עבודה פון עבודת השם" על דרך החסידות — בעבודה שישנה וצריכה להיות בעבודת השם על דרך החסידות, "זענען פאראן אלע מדרגות" — קיימות כל המדרגות. וכמובן, לכל מדרגה שקיימת בענייני העולם יש תרגום רוחני בחסידות.
אחת מן המדרגות שעליה הוא מדבר: "די דרגה פון מת" — הדרגה, המושג של מת, של מוות. אין צורך בהסבר רב מהי הכוונה שבעבודת השם יש מושג של מוות. עוד קודם שהוא מסביר את משמעותו, הוא מוסיף מיד: כשם שיש מושג של מוות, ברוך השם שיש ברוחניות גם תחיית המתים.
מהו מוות ומהי תחיית המתים? הוא אומר כך: "המת איז קאלט" — המת הוא קר, אדיש. אין דבר קר ואדיש יותר מן השכל הטבעי, השכל האנושי, הלוקח כל דבר בקרירות ובאדישות. "און מ'דער שכל הטבעי פארשטייט א השגה אלוקית" — וכאשר השכל הטבעי של האדם מגיע למצב שהוא מבין השגה אלוקית, "והמידות שבשכל" — עוד קודם ל"מידות שבלב", ההטיה השכלית הנקראת "המידות שבשכל", ויש בזה התפעלות והזזה מסוימת מן העונג השכלי שבהשגה אלוקית, "איז דאס דער אמת'ער תחיית המתים" — זוהי תחיית המתים האמיתית, שהשכל האנושי מתחיל להתפעל מן העונג האלוקי ברוחניות.
אותו רעיון מופיע גם בציטוט של התוועדות שהייתה בין החסידים בבר-המצווה של האדמו"ר האמצעי. באחת השיחות של הרבי הריי"צ מתואר, שאחד החסידים אמר על אדמו"ר הזקן — שהיה אז הרבי, אביו של בעל הבר-מצווה — "הרבי, הוא אומר חיי מתים". ואז הסביר: המת הוא קר ואדיש, וכשיש תנועה והתרגשות וחיות, שהמוח הקר בטבעו מבין, משיג ומתרגש מהשגה אלוקית — זו ממש תחיית המתים.
הרבי הסביר פעם בשיחה מדוע זכינו לאמרה זו דווקא מן הרבי הרש"ב, שהוא אמרהּ בכל האריכות. ידוע שהרבי הרש"ב נקרא "הרמב"ם של תורת החסידות", ובמאמריו ההבנה וההשגה השכלית של שכל אנושי פשוט בענייני אלוקות היא בצורה הרחבה ביותר. ממילא הוא זה שאמר את הפתגם על תחיית המתים, שכן הרבי הרש"ב בתורתו הביא ממש תחיית המתים — נתן לשכל האנושי את האפשרות להתרגש מעניינים אלוקיים.
בהזדמנות אחרת אמר הרבי, שכל ההולכים בדרכיו ובאורחותיו של רבותינו נשיאינו, עבודתם היא לעשות תחיית המתים. לכל אחד יש כוח לכך, כלשון חז"ל "זוטרא דבהו מחייה מתים" — נאמר על האמוראים והתנאים שאף הקטן שבהם היה יכול להחיות מתים. וכך גם חסיד של הרבי יכול להחיות מתים: כשאתה לוקח יהודי ומכניס בו חיות ועונג בשכל אלוקי, אתה עושה ממש תחיית המתים.
בהמשך למה שהתחלנו — לפני יומיים ראינו שחוזרים לרמב"ם, ואנו בספר טהרה. בפתגם של ט' סיוון דיברנו על כותרתו של ספר טהרה, על הפסוק. וכאן — שכן ההלכות הראשונות של ספר טהרה הן הלכות טומאת מת — זהו למעשה תוכנו של כל הפתגם הזה: כיצד נפטרים מן המושג של מת ומן הטומאה שהוא גורם, ועושים שיהיה להפך, תחיית המתים. זהו תוכן הפתגם היומי.