"חדר" המאתיים בהיכל היום-יום.
יום שלישי י"ב סיוון, ה' תמוז, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת "בהעלותך", שלישי עם פירוש רש"י. תהילים, י"ב בחודש, אומרים מפרק ס"ו עד פרק ס"ח כולל. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ג' בשער היחוד והאמונה. השיעור מתחיל במילה "וכדברים" בעמוד מאה חמישים ושש, ובאותו עמוד, בסיום הפרק, מסתיים במילה "להקדים".
בפתגם היומי שני עניינים: התייחסות לניסוח ברכת "שהכל", וכן פתגם. השורה הראשונה אומרת: בברכת "שהכל נהייה בדברו" — היו"ד בקמץ ולא בסגול, כלומר אין אומרים "נהיֶה" אלא "נהייָה". מהי הנקודה שכאן? נחלקו הפוסקים כיצד לנקד את ברכת "שהכל": האם "נהיֶה" בסגול, או "נהייָה" בקמץ.
מהן הסברות בדבר? הדעות הסוברות שיש לומר "נהיֶה" בסגול טוענות שניסוח זה מרמז על הווה הכולל עבר ועתיד; כלומר ההשגחה האלוקית תמידית, והכל נהיה בדברו בכל עת ובכל רגע. לעומתן, יש הסוברות שיש לומר "נהייָה" בקמץ, וכך גם הכריע אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך. מה הטעם? מפני שכל הברכות תוקנו דווקא בלשון עבר; שכן כשאתה בא ליהנות מן הפרי, כבר בראו הקדוש-ברוך-הוא, וכשאתה בא ליהנות מן הלחם שאתה אוכל, כבר בראו הקדוש-ברוך-הוא, ולכן אתה מברך עליו בלשון עבר.
יש לזה התייחסות — ולא נאריך בכך כעת — בסימן קס"ז, שם מתייחס אדמו"ר הזקן לברכות "בורא", שלכאורה הן בלשון עבר, ומדוע אומרים "ברא" או "המוציא". יש שם עוד נקודה: צריך גם לשון עבר, וגם משתדלים שיהיה בלשון הפסוק. וכדאי לעיין במקור שם, בסימן קס"ז. על כל פנים, כאן מצטט הרבי את מה שהכריע אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך, שהברכה צריכה להיות ביו"ד בקמץ ולא ביו"ד בסגול.
כעת יש כאן פתגם קצר, המופיע במכתב של הרבי הקודם (י"ז אלול ת'). המכתב מופנה לחסיד רבי שניאור זלמן שמוטקין, שהתגורר באותה עת בוורשה. באותם ימים יצא לאור ירחון-ביטאון בשם "אטומים", שהוציא הרבי לאור, ובו מאמרים שונים בענייני תוכן, והוא ראה אור בוורשה. הרבי הריי"צ כותב לחסיד, הרב שמוטקין, שמעניין אותו יותר שיכתוב את דברי הביקורת שיש לו על הביטאון, מאשר דברי מי שמהללים ומשבחים אותו.
בהמשך מספר הרבי הריי"צ שקיבל פעם מכתב מאביו, הרבי הרש"ב, ומציין את מעלת הביקורת — וזה עיקר הפתגם הקצר. וכך הוא אומר: "אדוני אבי מורי ורבי" — הכוונה לאביו, הרבי הרש"ב — כותב באחד ממכתביו אליו: "אהוב את הביקורת". את הביקורת יש לאהוב, מפני שהיא תעמידך על הגובה האמיתי. הביקורת מיישרת אותך ומעמידה אותך על הגובה האמיתי, וכך אתה עומד במקום נכון וטוב — יותר מאשר אלה שכל העת מהללים ומשבחים, שלאו דווקא בעטיים אתה מיישר את מה שצריך ליישר. זהו תוכן הפתגם, ובו מסר משמעותי מאוד.
הקשר לסדר לימוד הרמב"ם: בימים אלו אנו נמצאים בספר טהרה. בפתגם של היום הקודם ראינו את הרמז להלכות הראשונות שבהלכות הטהרה — הלכות טומאת מת. ההלכות השניות שבהלכות הטהרה הן הלכות פרה אדומה, ומהו הקשר בין הלכות פרה אדומה לפתגם זה? יש כאן ברמז קשר מעניין.
על שלמה המלך נאמר שרצה להבין הכל. כשהגיע לעניין פרה אדומה, רצה גם כן להבין, שהרי היה חכם מכל העם. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: זה אינו ביכולתך, זאת לא תוכל להבין. וכפי ששלמה המלך אומר על עצמו "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". במילים אחרות, כאילו מעמידים עליו ביקורת: זאת אינך יכול, אין זה שייך אליך — ובסופו של דבר היא מעמידה אותו על הגובה האמיתי. גדלותו האמיתית של שלמה המלך היא דווקא בנקודה זו שהיא למעלה-מטעם-ודעת: עם כל חוכמתך הגדולה, הגובה האמיתי הוא שתהיה קשור ותדע שהדינים שאומר הקדוש-ברוך-הוא אינם מוגבלים דווקא בהבנה ובטעם-ודעת שלך. זהו הקשר והרמז שבין הפתגם להלכות פרה אדומה.