ב׳ שבט

"חדר" הארבעים ושניים בהיכל היום-יום.

יום שישי ב' שבט ה'תש"ג.

שיעורים: חומש, וירא, שישי, עם פירוש רש"י.

תהילים, ב' בחודש, מפרק י' עד פרק י"ז כולל.

תניא, מסיימים ביום הזה את פרק ט"ו, מהמילים "ובזה יובן", עד המילים שבסיום הפרק "עבודתו כלל".

הפתגם נלקח מיומנו של הרבי הריי"צ, שבו מספר על מאמר מסוים שאמרו אדמו"ר הזקן. וכך הוא אומר: "אאמו"ר סיפר" — כוונתו לאביו, הרבי הרש"ב. והוא מצטט סיפור שסיפר הרבי הרש"ב: "הדרוש וארא - המדבר בענין כי לא ידח ממנו נדח" — "דרוש" הוא כינוי למאמר חסידות; אותו מאמר חסידות של אדמו"ר הזקן הפותח במילים "וארא אל אברהם", והנושא הנידון בו הוא "כי לא ידח ממנו נדח" — ומוסיף בסוגריים "(אינו הנדפס בתורה אור)". אין הכוונה למאמר המודפס בתורה אור, אלא במאמר אחר, המודפס כיום בספר המאמרים של אדמו"ר הזקן על התורה ועל הפרשיות. מאמר זה קנה לו שם אצל החסידים — "דער פרומער וארא" ["הוארא הרציני"].

אקדים מעט מתוכן המאמר. במשך השנים אמר הרבי מאמר זה וחזר עליו פעמיים — פעם אחת בשנת תשי"ב ופעם שנייה בשנת תשכ"ו. בתשי"ב, כשחזר הרבי על המאמר, הקדים לו הקדמה קצרה ואמר, שמסופר על אדמו"ר הזקן, שבכל פעם שעסק בכתיבת מאמר בנושא מסוים שעורר אצלו רגשות מסוימים — הדבר השפיע על כלל החסידים: כשהיה אצלו רגש של מרה שחורה, היתה מרה שחורה אצל כולם; וכשהיה רגש של שמחה, היתה שמחה אצל כולם. מה שאדמו"ר הזקן חי בו — כך השפיע על כולם. ומביא הרבי, שכאשר אמר אדמו"ר הזקן את המאמר שעליו אנו מדברים, נפלו פחד ויראת שמים חזקים מאוד על כלל החסידים.

מהו נושא המאמר? בתקציר, בנקודות: אדמו"ר הזקן אומר שם, שיש מטרה עילאית שיהודי צריך לחבר את נפשו ואת כל כוחות נפשו, על בסיס תורה ומצוות, לאלוקות — כל אחד לפי אופני חייו. אדם שאין לו אפשרות ללמוד כל היום מפני שהוא עובד וכדומה — לכל הפחות פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית; אך כל אחד צריך לחבר את כוחותיו לאלוקות. ולמשל, על אברהם אבינו מביא שם שכתוב "אברהם זקן בא בימים" — היינו שהביא את כל ימיו, את כל לבושי נפשו ואת כל כוחותיו, וחיברם לאלוקות. וכך צריך לעשות כל אחד.

וכדי להצליח בכך אומר אדמו"ר הזקן: אם חסר לאדם דבר אחד, לעתים אותו חיסרון גורם שייחשב לו כאילו לא עשה כלום, שכן כשחסר לאדם לבוש אחד, חסר לו דבר מהותי. ומהו התיקון לכך? התשובה. ותשובה אין פירושה רק שאדם שחטא צריך לחזור בתשובה, אלא היא דרך חיים שבכוחה לחבר את היהודי לאלוקות באופן מלא. ומהי תשובה? הוא מסביר שם, שאותיות "תשוב" הן אותיות "בושת", כמו אדם העושה מעשה שטות, ופתאום רואה שמביטים בו וקלטו אותו — כמה הוא מתבייש. וכך יש לחשוב: המלך מביט בך כל העת, ולכן כל דבר שאינך עושה במאה אחוז צריך למלא אותך בבושה עצומה, שהמלך רואה אותך ומתבונן בך.

ומביא כך: לעתים יש ילד, כמו שנאמר "כי נער ישראל ואוהבהו" — כשאדם הוא כנער, עושה שטויות ויודע שאביו מקבל אותו על אף השטויות שהוא עושה, ואינו משתנה. אך מה יקרה כשיתפוס את עצמו פתאום ויאמר "אינני בסדר, עליי לחזור למסלול"? אומר שם המאמר, שכאשר האב גוער בו וצועק עליו, ואז מתעורר הבן ואומר "אני רוצה לחזור אל אבי", רוצה להתקרב שוב — אזי מתעוררים בו אהבה וגעגועים עמוקים הרבה יותר. וכלשון המאמר: כשאדם אוהב את הקדוש-ברוך-הוא בסטנדרט הרגיל, קרוי הדבר "ממלא כל עלמין"; אך כשאדם מתעורר בתשובה, מתוך בושה או ריחוק, מתעוררים בו אהבה וגעגועים עמוקים הרבה יותר. כל המאמר מעורר את השומעים עד כמה צריך להיות בבושה תמידית וביראת שמים תמידית, ולכן קראו לו החסידים "דער פרומער וארא".

נמשיך בפתגם. אומר הרבי: "והיה רגיל רבנו הזקן לחזור אותו אחת לשלש שנים" — כל שלוש שנים חזר אדמו"ר הזקן על אותו מאמר כבפעם הראשונה — "ובכל פעם ופעם כמעט שהי' אומר אותו בלשונו", היה חוזר עליו מילה במילה, כל שלוש שנים. והנה, אדם רגיל החוזר על אותו משפט או אותו שיעור פעם נוספת — כבר מכיר את הדברים.

וכאן בא סיום מעניין: "אמר הצמח צדק" — ומדויק שדווקא הצמח צדק אמר זאת, שכן כלל החסידים ששמעו את המאמר, ייתכן ששמעו כל פעם אותו דבר; אך הצמח צדק, ששמע את אותו מאמר פעם שנייה ושלישית וכו', אמר: "יעטער מאל איז געווען אן אור חדש" [בכל פעם היה זה אור חדש]. כלומר, בכל פעם שאדמו"ר הזקן חזר על המאמר, היה זה אור חדש.

מהו הפשט? כאן בא ביאורו של הרבי הרש"ב, וזה מדויק בכותרת שפתח בה הרבי, שהדברים הם ציטוט מדברי הרבי הרש"ב. הרבי הרש"ב מספר את כל זה, ומספר שהצמח צדק אמר שבכל פעם היה אור חדש, ואז מוסיף: "און דער אבא זאגט" [ואבא אומר] — היינו אביו של הרבי הרש"ב, המהר"ש, אמר כך: "דער אור איז שוין ממש גלייך, אבער דער מאור איז הלא מהוה אן אור חדש" [האור הוא כבר ממש אותו הדבר, אך המאור הרי מהווה אור חדש]. כלומר, האור שכבר יצא מן המאור — הוא אותו אור, ואינו מתחדש; אך המאור, שהוא מקור האור, אינו משתנה, שכן הוא דבר עצמי. ולכן בכל פעם שאתה מרגיש את האור הבא מן המאור — הרי זה מחדש בכל פעם. כמו השמש, שבכל יום זורח ממנה אור, וכל יום מבחינתך זרחה השמש מחדש על הארץ — הכול מחודש.

מה שהתכוון הצמח צדק לומר, ששמיעת המאמר של אדמו"ר הזקן בכל פעם לא היתה שמיעת מילים דומות בלבד; אלא המאור אמרו, ולכן בכל פעם היה זה אור חדש היוצא, התחדשות ממש — כי המאור הוא תמיד כדבר חדש, שאינו מתיישן, בהיותו דבר עצמי. וזו נקודת המאמר.