בחלק הקודם עסקנו בשאלה האם הקשר של האדם לצדיק הוא קשר פנימי או חיצוני. ראינו שהאדם שנלחם בצדיק אמנם מקבל ממנו, אך רק בבחינת "אחוריים". בחלק זה נעמיק בשאלה מהי אותה "בחינת אחוריים", ומכאן נעבור לסיום הפרק — לחידוד שכל יהודי הוא חלק אלוק ממעל ממש, ולתפקיד ההורים בעניין זה.
מהי בחינת אחוריים? הדוגמה הידועה היא שאדם רוצה לתת משהו למי שאינו אוהב, אך אין לו ברירה והוא חייב לתת לו. במקרה כזה הוא זורק לו את הדבר דרך הגב, מחוסר ברירה. הוא אכן נותן, אך באופן של אחוריים. אותו דבר קורה כאשר אדם מקבל מן הצדיק על ידי שהוא נלחם בו — הוא מקבל, אך באופן של אחוריים.
יש כמה אופנים להבין זאת. אופן אחד פשוט: היהודי הזה יבוא לתפילה וירצה להתעורר ברגש אמיתי, כגון "ואהבת את השם אלוקיך". אם הוא קשור לתלמיד חכם באופן פנימי, יהיה לו קל יותר להתעורר ברגש של אהבת השם, והזרימה תהיה פתוחה. ואם לא — יהיו לו עיכובים ויהיה לו קשה יותר, וכל תנועה של התעוררות בעבודת השם תהיה קשה. מדוע? כי הצינורות שלו סתומים, שהרי הוא העביר זאת דרך האחוריים.
אפשר להסביר את בחינת האחוריים באופן נוסף. בחייו של הצדיק עצמו יש דברים פנימיים ודברים חיצוניים. הדברים הפנימיים של הצדיק הם התורה שלו והתפילה שלו, כמו שמובא בהמשך התניא באיגרת הקודש סימן ז' — שחיי הצדיק הם אמונה, יראה ואהבה, זו הפנימיות שלו. אך לצדיק יש גם דברים חיצוניים, דברים גשמיים: יש לו בית, רכב, רהיטים — הוא חי בעולם הזה הגשמי. אלא שהדברים הללו תופסים אצלו מקום של דברים חיצוניים בלבד; הם האחוריים של הצדיק.
מכאן השאלה: אילו חיים אתה רוצה שיהיו לך? האם אתה רוצה שיהיו לך חשובים הדברים הפנימיים של הצדיק, דהיינו שחייך יהיו פנימיים בקשר עם בורא עולם, שאצלך תהיה חשובה התורה, התפילה והרוחניות, ותשים פחות לב על הבלי העולם? או שאתה רוצה שהבלי העולם יתפסו אצלך מקום מרכזי? הדבר תלוי בסוג הקשר: אם תהיה קשור לצדיק בפנימיות שלו, תקבל מן הפנימיות של הצדיק, והיא תהיה חייך; ואם תהיה קשור לצדיק דרך האחוריים, החיים שלך יהיו האחוריים של הצדיק.
כלומר, הדברים הגשמיים והחיצוניים של הצדיק, שבשבילו הם בבחינת אחוריים, יהיו החיים שלך — הם יטרידו אותך ויתפסו אצלך מקום מרכזי. אתה יכול להיות יהודי ירא שמיים, לומד ומתפלל, אך השאלה מה חשוב אצלך ומה מטריד אותך — האם הדברים החיצוניים והגשמיים.
וכאן צריך לדייק: הדברים אמורים מבחינת האדם. מבחינת הצדיק, ייתכן שברחמיו וברבים הוא מעורר גם את היהודי הרחוק, חושב עליו ומושך אותו מעמקי הקליפות, מחזירו ומביאו. לשם כך ניתן לו התפקיד להיות הראש והמוח — כדי להחזיק את כל המערכת ולדעת כיצד למשוך בחוטים. אך מבחינת האדם, הוא בבחירתו יחליט מה יהיה חשוב בחייו — הפנימיות או החיצוניות. זה מה שקיים בפועל.
בסיום הפרק נשאל: מהי הכותרת של פרק ב' בתניא? אם נרצה לסכם את כל הפרק בכותרת אחת, הרי היא: חלק אלוק ממעל ממש. זו למעשה הכותרת. כל יהודי הוא חלק אלוק ממעל ממש; ויש בזה פרטים — כיצד למרות זאת קיימים חילוקי דרגות, וכיצד בכל זאת מתקשרים למקור. אך זהו הסיכום.
בסיום הפרק רוצה אדמו"ר הזקן לחדד את הדברים עוד יותר: שתדע לך שבאמת כל עם ישראל הם חלק אלוק ממעל ממש, ואף אחד אינו יכול להתערב בזה, לשנות זאת או להורידה, וכולם הם חלק אלוק ממעל ממש ללא שום שינוי.
כדי לחדד זאת יותר, מביא אדמו"ר הזקן שאולי תמצא במקום כלשהו שכתוב כי להורים יש שיקול ובחירה, שהם יכולים לשנות משהו באיזו נשמה תרד לבנם. לפי זה ניתן היה לחשוב שאין זה ממש "חלק אלוק ממעל ממש", ושיש למישהו התערבות בדבר. על כן הוא מבהיר לנו שגם אם נראה שכתוב כך, יסביר לנו את הכוונה ויחדד שבסופו של דבר השורה התחתונה נשארת כמו שאמרנו: החלק אלוק ממעל ממש לא ייפגם. ודאי שיש להורים חלק, וחשוב מאוד החלק שלהם, אך אין הוא פוגם בחלק אלוק ממעל ממש. חלקם הוא בחלקים נוספים, בכוח עזר חיצוני חשוב מאוד — בזה יכולים ההורים להשפיע, אך לא במהות.
נראה את לשון התניא בסיום: "מה שכתוב בזוהר, בזוהר חדש, שהעיקר תלוי שיקדש עצמו בשעת תשמיש דווקא, מה שאין כן בני עמי הארץ". בזוהר כתוב שההתנהגות של ההורים משפיעה: אם ההורים יהיו יהודים יראי שמיים, יותר עדינים ויותר קדושים, יהיו ילדיהם עדינים יותר; ובני עמי הארץ, שהם גסי הרוח, גם ילדיהם יהיו גסים. לפי זה יוצא לכאורה שההורים הם הקובעים איזה סוג נשמה תרד. אך הזוהר עצמו מסביר שאין הכוונה לנשמה, אלא למשהו אחר.
עד כה דיברנו שיש לכל איש ישראל שתי נשמות שהן שתי נפשות, כפי שלמדנו בפרק א'. אך האמת היא שביתר פירוט יש לכל אחד שלוש נפשות, אלא שלנפש השלישית לא בכל המקומות קוראים "נפש", ויש לה שמות נרדפים. במקומות שכן קוראים לה נפש, קוראים לה נפש השכלית.
מהי הנפש השכלית ומה תפקידה? הנפש האלוקית היא משהו עליון, הנפש הבהמית משהו תחתון, וצריך מתווך ביניהן. הנפש האלוקית אינה מבינה שפה חוץ מקדושה, אלוקות ורוחניות — זו השפה שהיא מבינה; דבר אליה בשפה של דברים גשמיים, ואינה יודעת על מה אתה מדבר. הנפש הבהמית מבינה רק שפה גסה, שפה בהמית; דבר איתה על משהו רוחני, ואינה יודעת על מה מדובר. לקח הקדוש ברוך הוא שתי נפשות כאלה והכניס אותן יחד — מי יתווך ביניהן? זו מייצגת אלוקות וזו מייצגת בהמה, ולא יהיה ביניהן שידוך. לכן הכניס הקדוש ברוך הוא באדם שדכן, שקוראים לו נפש השכלית.
מדוע קוראים לה נפש השכלית? מפני שאופיו של השכל שהוא מתיימר להיות אובייקטיבי. כשאתה אומר לאדם "בוא נסביר את הרעיון בקור רוח, אולי נשתכנע", אפשר לקחת אדם שחושב או מרגיש אחרת, ואם תסביר לו את הדבר בהיגיון והשכל שלו יקלוט — הוא יעבור לצד שלך; ואם תסביר לו הפוך, יעבור להפך. השכל בטבעו לוקח דבר אובייקטיבי. הנפש השכלית אומרת: בוא ניקח את הדברים בצורה אובייקטיבית — אולי האלוקית צודקת, אולי הבהמית צודקת, בוא ניקח את הדברים נקיים כמו שהם. וברגע שהנפש השכלית משתכנעת שדבר מסוים נכון, היא מוצאת את המילים לתרגם את הדברים האלוקיים לשפה שגם הבהמה תבין שהם כדאיים וטובים.
את הנפש השכלית הזו אפשר לקרוא "לבוש". מה תפקיד הלבוש? יש את הבית שהוא פנים, ויש את הרחוב שהוא חוץ, והפנים והחוץ הם שני קצוות. כיצד אדם הנמצא בפנים יוצא ומסתובב בחוץ? הוא מלביש לבוש, ועם הלבוש הוא יכול לצאת החוצה. בלי לבוש אין אפשרות לחבר בין הפנים לחוץ. הלבוש הוא המתווך בין העליון לתחתון. בשפה שלנו אפשר לקרוא לזה אופי: מהו אופיו של האדם, ולמה הוא נמשך. אם אופיך מרומם, עדין וטהור יותר, יהיה לך קל יותר לתרגם את דברי הנפש האלוקית ולהידבק אליהם, ולנסות להסביר לבהמה שלך כמה הדברים כדאיים. ואם אופיך גס ותהיה אדם ירוד, תימשך יותר לצד הבהמי ולא תרצה כלל לשמוע מה אומרת לך הנפש האלוקית.
מי קובע איזה מתווך יהיה לאדם? זאת קובעים ההורים. את הנפש האלוקית, שהיא חלק אלוק ממעל ממש, מכניס הקדוש ברוך הוא — ואף אחד אינו מתערב בזה. הנפש הבהמית היא בהמה, וגם בזה אף אחד אינו מתערב. אך מי יקבע מי יהיה המתווך ביניהן? זאת יקבעו ההורים, ואז יכולים לצאת כל מיני מצבים. יכולה להיות נשמה מאוד גבוהה וקדושה, וההורים היו גסי רוח ונתנו לה מתווך גס, ואז הקצוות בהתמודדות יהיו קשים הרבה יותר — או שהאדם ייפול למטה או שהנשמה תגבר. ומצד שני, יכולה להיות נשמה מאוד נמוכה, אך ההורים היו אנשים יראי שמיים וטהורים ונתנו לה מתווך טהור, ואז ידבק כל הזמן לדברים עליונים וקדושים יותר וירחק מן הדברים הבהמיים. זה מה שכתוב בזוהר, שההורים נותנים לילד.
נקרא את הלשון בפנים: "עינו משום שאין לך נפש, רוח או נשמה שאין לה לבוש" — זהו הלבוש שקראנו לו קודם נפש שכלית. ומאין מקבלים את הלבוש הזה? "מנפש דעצמות אבי ואמו" — מן המהות העצמית של האב והאם. הם מעניקים את הלבוש הזה לבנם. "וכל המצוות שעושה" — הכל על ידי אותו הלבוש. אם אתה מחליט לעשות מצווה, מדוע נמשכת לעשותה? כי המתווך שלך הסביר לך שראוי לעשות מצווה. אם המתווך שלך גס, לא תתעורר מן המצווה; ואם המתווך עדין, תרוץ אליה מהר יותר. לא תוכל להתקדם לדברים אלוקיים בלי אותו לבוש, ואפילו השפע שנותנים לו מן השמיים — הכל על ידי לבוש זה. אפילו אם אדם יקבל רוח הקודש בדרגה גבוהה ביותר, הדבר יירד אליו באמצעות הלבוש הזה.
ואם יקדש את עצמו — אם ההורים יהיו קדושים — ימשיך לבוש קדוש לנשמת בנו. הנשמה עצמה קדושה, ללא התערבות ההורים, אך ההורים יעזרו לנשמה וייתנו לה כוח עזר טוב יותר. אפילו נשמה גדולה זקוקה לקידוש אביו, שכן היא צריכה מתווך, צריכה לבוש. להורים תפקיד מכריע בעניין, אך הנשמה עצמה — כאן הוא חוזר — היא חלק אלוק ממעל ממש, ובזה אף אחד אינו יכול להתערב.
ולכן לפעמים "נשמת אדם גבוה לאין קץ, באה להיות בנו של אדם נבזה ושפל". הקדוש ברוך הוא יכול להכניס נשמה גדולה דווקא להורים הנמוכים והירודים ביותר. מדוע זה קורה? כי כתוב בקבלה שיש נשמות גבוהות שהקליפות וכוח הרע אינם נותנים שהנשמה תרד כלל לעולם, ומעין פשרה עושה בורא עולם עם כוחות הטומאה — שהנשמה תרד למקום כזה שבו יש סיכוי גבוה שתלך לאיבוד. אך יחד עם זה — לא ידח ממנו נידח, ולכן הקדוש ברוך הוא שולח. יש הרבה סיפורים מעניינים בעניין זה, למשל בסיפורי הבעל שם טוב, שהיה שולח את תלמידו למקום פלוני ששם נמצא אותו יהודי. בעיניו המאירות ידע הבעל שם טוב לזהות את הנשמה הגבוהה, ומשך אותה למקום הנכון על אף שירדה למקום נמוך.
נמצא אפוא שההורים אינם מתערבים ברמת הנשמה, כמו שכתב האר"י ז"ל — וכל זה מובא בליקוטי תורה בפרשת וירא ובטעמי מצוות בפרשת בראשית. אם כן, זהו הסיכום שלנו: המסקנה היא שהחלק אלוק ממעל ממש שקיבלנו ויש לנו — רק צריך לדעת לשמור עליו. וביחד עם זה קיבלנו כאן שיעור עד כמה תפקידנו כהורים נחרץ וקריטי לסייע לדור הבא, שיהיה דור טהור וקדוש.
לסיכום, בחלק זה למדנו שבחינת האחוריים משמעה קבלה מן הצדיק באופן חיצוני וסתום — הן בכך שהצינורות הרוחניים של האדם נסתמים, והן בכך שהוא נדבק בדברים החיצוניים והגשמיים של הצדיק ולא בפנימיותו. עוד ראינו שהסיכום של פרק ב' הוא שכל יהודי הוא חלק אלוק ממעל ממש שאיש אינו יכול להתערב בו. הכרנו את הנפש השלישית — הנפש השכלית, המתווכת בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, כלבוש הנמשך מן ההורים. ולבסוף התחדד לנו שההורים אינם קובעים את מהות הנשמה, אך תפקידם מכריע במתן הלבוש והאופי לדור הבא.
בחלק הבא נעסוק בפרק ג', ובו נלמד על עשר הספירות ועל שבעת ימי הבניין — כיצד בנויה הנשמה האלוקית מכוחות שכליים ומדותיים, ומה הקשר בין מבנה זה לבין סדר ההשתלשלות.