בחלק הקודם למדנו בהרחבה על הנפש השנייה שבישראל ועל מהות הנשמה — שהיא חלק אלוקא ממעל ממש, שירדה עד לגוף הגשמי — וכן על בחינת האחוריים ועל תפקיד ההורים בהמשכת הנשמה. עתה, בפתח פרק ג', עוברים אנו ממהות הנשמה אל צורת הביטוי המסודרת שלה: אף שהנשמה רוחנית, מופשטת ואינסופית, יש לה גם ביטוי מוגדר בסדר של פרטים ותארים, כפי שנלמד בפרק זה.
אנחנו מתחילים היום בשעה טובה ומוצלחת את פרק ג' בספר התניא, בדף ז' עמוד א', עמוד שלוש עשרה. בפרק ב' דיברנו בהרחבה גדולה על הנפש השנייה שבישראל ועל מהות הנשמה. לא נכנסנו שם לפרטים ולדרגות שבנשמה, אלא דיברנו על עצם מהותה — שיש נשמה שמקורה ממקור עליון, חלק אלוקא ממעל, על כל ההרחבה, השאלות והביאורים. זו התמצית של פרק ב'.
כשאנחנו מגיעים לפרק ג', אומר אדמו"ר הזקן כידוע שהנשמה איננה רק אידיאלית, רוחנית, מופשטת, אינסופית, חלק אלוקא ממעל. הרי כשדיברנו על חלק אלוקא ממעל הוספנו עוד מילה — חלק אלוקא ממעל ממש. אחד הביאורים שלמדנו בפרק ב' הוא שהדגש במילה 'ממש' בא לומר שהחלק אלוקא ממעל לא נשאר ממעל, אלא ירד עד לממש — עד לגוף ממשי, עד לגוף הגשמי, עד למטה מטה.
באותו קו ממשיך אדמו"ר הזקן גם כאן בפרק ג'. הנשמה, ככל שהיא רוחנית ועליונה, ככל שהיא חלק אלוקא ממעל, וככל שלכאורה קשה להגדירה — יש לה גם כן ביטוי בסדר מסודר, שאפשר גם להגדירו. אין הכוונה שהגבלנו את הנשמה, שהרי היא נשארת מופשטת, אלא שיש לה גם צורת ביטוי מסוימת, בעלת הגדרה, תואר ופרטים, כפי שנלמד היום בפרק ג'.
פרק ג': והנה כל בחינה ומדרגה משלוש אלו — כל אחת משלוש הדרגות שהזכרנו כבר בפרק ב', והן נפש, רוח ונשמה. יש עוד שתיים — חיה ויחידה — אך העיקר הן נפש, רוח ונשמה. באופן כללי מאוד, נפש כוללת את החלקים המעשיים, רוח כוללת את החלקים הרגשיים, ונשמה כוללת את החלק השכלי.
מכאן, דרך אגב, נובע שיש אנשים שבמהותם, בהנהגתם וביומיום שלהם ניכר שהם אנשים מעשיים — כל דבר הם בוחנים כיצד הוא יורד למעשה; יש אנשים רגשיים, ויש אנשים שכליים. זה משום שאצל אחד מאירה יותר דרגת הנשמה, אצל אחד מאירה יותר דרגת הרוח, ואצל אחד מאירה יותר דרגת הנפש — אף שיש לכל אחד את שלושתן.
אבל אין זה משנה על איזו דרגה מדובר. כל אחת ואחת משלוש הדרגות הללו כלולה מעשר בחינות. אם אפשר להגדיר ולתאר את הנפש ולשאול מה היא מכילה — הנפש כוללת עשר בחינות. ומה מקור העניין, ומה הסיבה לדבר? אומר אדמו"ר הזקן שזה כנגד עשר ספירות עליונות, מכיוון שבאלוקות יש עשר ספירות.
מה הן עשר ספירות? הרי בורא עולם, עצמותו ומהותו, הוא אינסופי, בלתי מוגבל ובלתי מוגדר בשום תואר. כפי שאנו יודעים מעיקרי האמונה — אין לו גוף ואין לדמות לו גוף, אין לו תואר וכולי. ועם כל זה האציל בורא עולם וצמצם מעצמו עשר ספירות. הוא החליט שיהיו עשר — לא תשע ולא אחת עשרה, אלא עשר. ובכל עולם ועולם יש עשר ספירות — עשרה ביטויים שונים לגילוי האלוקי.
מכיוון שבעולמות העליונים יש עשר ספירות, לכן גם בכל נפש, רוח או נשמה יש עשר בחינות. ומה הקשר? האם רק כדי שלא תהיה קנאה במעשה בראשית — עשר שם ועשר כאן? על כך הוא מוסיף מילה: שנשתלשלו מהם. הנפש הנמצאת כאן למטה בגוף האדם באה מאותה נקודה, אך כדי שתרד ותתגלה — למדנו את מושג השתלשלות העולמות בפרק ב'. ומכיוון שהנפש באה מאותם עולמות שבהם יש עשר ספירות, והתגלתה על ידם, קיבלה במהותה את מה שיש באותם עולמות.
כמובן, באותם עולמות עשר הספירות הן במובן מופשט ורוחני, ואילו כפי שהן נמצאות בנפש האדם אפשר לממש אותן. זה נקרא חלק אלוקא ממעל שירד עד ממש — אפשר לממשו, למששו, לתאר אותו ולהרגישו, כפי שנראה מיד מהן עשר הדרגות.
הנחלקות לשתים — עשר הבחינות, עשר הספירות, עשר הדרגות הללו מתחלקות לשתי קבוצות: קבוצה של שלוש וקבוצה של שבע. חלוקה זו אינה רק בנפש האדם, אלא גם למעלה, באלוקות ובעולמות העליונים, מתחלק הדבר לאותן שתי דרגות. לכן אדמו"ר הזקן מצטט תחילה את הכינוי של החלוקה כפי שהיא למעלה, ואחר כך יתאר את הכינוי כפי שהיא למטה.
כפי שהחלוקה היא למעלה בעולמות העליונים, מתואר הדבר בספר יצירה, שהזכרנו כבר בשיעורים כמה פעמים. הלשון שם היא: שהן שלוש אמות ושבע כפולות. ארבע מילים אלו הן ציטוט מספר יצירה, ובו מכנים את עשר הספירות באותן שתי קבוצות — שלוש אמות ושבע כפולות. מהי ההגדרה 'שלוש אמות' ומהי 'שבע כפולות', ומה ההבדל ביניהן, ולמה נקראת זו כך וזו כך — לזה נתייחס בהמשך. יהיה קל יותר לדבר על הדרגות וההגדרות כפי שהן למטה בנפש האדם מאשר כפי שהן בספירות העליונות.
פירוש — מכיוון שאיננו מדברים כעת על עשר הספירות כפי שהן למעלה, אלא על עשר הבחינות כפי שהן בנפש האדם. אז מהן השלוש אמות והשבע כפולות בלשון ספר יצירה, כפי שהן בנפש האדם? מהן השלוש אמות? חכמה, בינה ודעת. שלוש דרגות אלו קשורות לעולם השכל, ועליהן נלמד בעזרת השם בהרחבה בהמשך פרק ג'. הן נקראות שלוש אמות, וכינוין חכמה, בינה, דעת — כך בספירות וכך גם בנפש האדם.
מדוע קוראים להן אמות? מכיוון שכל הרגשות וכל המידות שקיימים הם בעצם תוצאה מן החכמה, בינה, דעת — כמו אם המולידה ילדים. באופן כללי אומרים 'שלוש אמות'; אך כשניכנס ליתר פירוט, לא נקרא לכל השלוש 'אמות', אלא נקרא לחכמה 'אב' ולבינה 'אם'. אולם באופן כללי קוראים לשלושתן שלוש אמות.
ומהן השבע כפולות, כפי שהן בספירות העליונות ולפני כן? ושבעת ימי הבנין. מה פירוש שבעת ימי הבניין? 'בניין' הכוונה לעולם — העולם נבנה, כמו שכתוב עולם חסד יבנה. העולם נבנה במעגל של שבעה ימים: ששת ימים עשה השם ויום השביעי שבת וינפש. זהו מעגל של שבעה ימים, התואם באופן מדויק לשבע הכפולות, לשבע המידות. יום ראשון — חסד, יום שני — גבורה, יום שלישי — תפארת, וכן הלאה, ושבת — מלכות.
לכן, כשמתבוננים בכל אחד מימי הבריאה ורואים מה נברא בו, הדבר תואם באופן מדויק למהות שבע המידות. לדוגמה, ביום הראשון, שהוא כנגד חסד — חסד עניינו אור ונתינה, ולכן ויאמר אלהים יהי אור. ביום השני, שהוא כנגד מידת הגבורה — גבורה עניינה צמצום, העדר הנתינה — נברא הרקיע, שעניינו צמצום, להבדיל בין מים עליונים למים תחתונים. לכן ביום השני לא נאמר בבריאה הביטוי 'כי טוב', שכן בגבורה אין רואים בגלוי את הטוב. וכך בכל יום ויום יש את העניין המיוחד לו.
יש רמב"ן מעניין מאוד המדבר בפרק השני של התורה. לאחר שהתורה מסיימת את תיאור שבעת הימים, אומר הרמב"ן שבאופן כללי יותר, כל שנות קיום העולם — ההולכות על מעגל של שבעת אלפי שנה — כל אלף גם הוא תואם לאחת משבע המידות, ובעצם תואם לאחד מימי הבריאה. הוא מתאר זאת בהרחבה בצורה מעניינת מאוד, את ההבדל שבין הימים ומה נברא בכל יום, וכדאי מאוד לראותו מבפנים.
אנו נמצאים בסוף האלף השישי. השביעי הוא מלכות — מלכותו של בורא העולם באופן מושלם. אנו כבר נמצאים בזמן שמתחילים לטעום, כמו ביום שישי אחר הצהריים שכבר טועמים ממאכלי השבת. על כל פנים, שבעת ימי הבניין הם שבע המידות, ונקראים 'ימי הבניין' מכיוון שהבריאה נבנתה על ידם. אלו הן הספירות העליונות: חסד, גבורה, תפארת וכולי.
נוסיף עוד הסבר: מדוע באמת נבנה העולם דווקא על ידי שבע המידות ולא על ידי כל העשר? אם יש עשר ספירות, מדוע לא ברא בורא עולם מעגל של עשר, שיתחיל מחכמה, בינה, דעת וכן הלאה? מהו ה'קיפוח' הזה, אם אפשר להתבטא כך, שהשלוש הראשונות אין להן שייכות לעניין הבריאה, ורק לשבע יש שייכות? גם את זה נבין מנפש האדם.
מה ההבדל בין שכל לרגש? שכל במהותו הוא עניין של האדם לעצמו, ואילו מידה ורגש במהותם הם עניין של האדם לזולתו. וכך גם אופיו של השכל: כשאדם רוצה להתבונן, ללמוד ולהעמיק, לפעמים הסביבה מפריעה לו — הוא רוצה להיות מרוכז, להיות עם עצמו, ללמוד ולהתבונן. ככל שהוא יושב עם עצמו ומתרכז, קל לו יותר; וככל שיש רעש סביבו, אין הוא מסוגל להתרכז. כלומר, שכל הוא יותר לעצמו. לעומת זאת, כל עניינן של המידות הוא להשפיע לזולת — על מי יהיה חסד, על מי גבורה, על מי תפארת. כל המידות הן לזולת.
אנו שואלים מדוע לא נבנה העולם על ידי עניין השכל? התשובה פשוטה: לא ייתכן שתהיה מציאות של עולם נפרד וזר — מלשון העלם והסתר על אלוקות — מתוך עניין השלוש הראשונות. השלוש הראשונות, חכמה, בינה, דעת, כל עניינן הוא אלוקות, כאילו לעצמו. אך כל עניינן של המידות הוא לאפשר מציאות של זולת ביחס לבורא עולם. הרי אין מושג של זולת כלפיו — הוא הכל והכל הוא — אבל המושג של זולת כלפיו הוא מציאות של דבר המרגיש את עצמו כאילו נפרד ומנותק. זהו העולם, וזה יכול להיות רק מן המידות, ולא מעניין השכל. זה ההסבר מדוע רק שבעת ימי הבניין, מדוע העולם נבנה רק מן המידות, ואין שייכות לחכמה, בינה, דעת בעניין הבניין.
לסיכום, בחלק זה למדנו שכל אחת משלוש הדרגות — נפש, רוח ונשמה — כלולה מעשר בחינות, כנגד עשר הספירות העליונות שנשתלשלו מהן. עשר אלו נחלקות לשתי קבוצות: שלוש אמות (חכמה, בינה, דעת) — הנקראות 'אמות' משום שהן מולידות את המידות; ושבע כפולות, הן שבע המידות המכונות 'שבעת ימי הבניין', שכן הבריאה נבנתה על ידן, בהתאמה מדויקת לימי הבריאה ולמהות כל מידה. עוד למדנו מדוע נבנה העולם דווקא מן המידות ולא מן השכל — שכן השכל עניינו 'לעצמו' ואלוקות, בעוד המידות מאפשרות מציאות של זולת נפרד, שהוא העולם.
בחלק הבא נעסוק בפרק ג' בכוח החכמה כמקור השכל — נעמיק במהותה של ספירת החכמה, בהיותה ראשית הגילוי השכלי ומקורו של כל תהליך ההבנה שבנפש.