"חדר" המאה חמישים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום שישי כ"ה ניסן, עשרה לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, אחרי-מות, שישי, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ה בחודש, אומרים את החצי הראשון של פרק קי"ט — מהפסוק הראשון המתחיל במילה "אשרי", עד סיום האות ל', המסתיים במילים "מצותך מאד". תניא, ביום הזה לומדים את החלק האחרון של פרק מ"ב, מהמילים "וגם להיות" עד סיום הפרק, המסתיים במילים "כמו שכתוב במקום אחר".
הפתגם היומי קצר, ומקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"ה ניסן תרצ"ח. המכתב מופנה לאחד החסידים, שסיפר בו לרבי על פעולותיו הטובות במקום מגוריו — שבכל שבת הוא חוזר חסידות ברבים, ומלמד גמרא ומשניות ברבים; ולכאורה עושה דברים נפלאים. במכתב דורש הרבי שיעשה הרבה יותר, ומסביר לו בדרך משל: כמה שאתה עושה טוב, עליך להתאים את עשייתך לכישרונותיך; ואם אתה עושה, אך לא לפי כישרונותיך, אין זה נחשב שעשית.
וזוהי הדוגמה שהוא מביא לפנינו: "העבודה היא בכל אדם לפי מהותו ומעלתו". העבודה הנדרשת מכל אדם צריכה להתאים למעלתו, למהותו, לכישרונותיו וליכולתו. הוא ממשיל: "מי שיש בידו לנקוב מרגליות" — אדם שכישרונו ועבודתו ליצור מחרוזות של פנינים, לנקוב מרגליות ולחבר אותן יחד לתכשיט אחד; "או ללטוש אבנים טובות" — שעבודתו מוכשרת ליצור תכשיטים יפים, לקחת אבנים טובות וללטשן ולהכשירן למיטב מצבן.
"ועוסק" — במקום לעסוק במה שהוא יכול לפי מעלתו, הוא עוסק בעבודת מלאכת אפיית לחם. הוא הולך למאפייה ולומד לאפות לחם. אין לזלזל באפיית הלחם, שהיא דבר חיוני מאוד, אך יש יותר אנשים היודעים לעשותה, ואילו ללטוש אבנים טובות או לנקוב מרגליות היא עבודה מוכשרת יותר. ואם האדם המוכשר לעבודה הגדולה יותר מתעסק באפיית לחם — "ומובן דוגמת כל זה בעבודה".
כל זה אפשר להבין בעבודת ה'. למה הכוונה? במכתב עצמו אין הרבי מפרט, אך במקום אחר, בהערה לאחד המאמרים, כותב הרבי שכדי להבין מהי העבודה של "לנקוב מרגליות" יש לעיין במאמר של אדמו"ר הזקן בשיר השירים. ונקודת תמצית הדברים שם: אדמו"ר הזקן מסביר שעבודת "לנקוב מרגליות" היא ליטול אבנים טובות, לעשות בהן נקב וחלל, ואז לחבר דרך חוט אבן לאבן שלא ייפרדו — וכך נעשה תכשיט.
ומהי המשמעות הפנימית שבזה בעבודת ה'? הוא מסביר שהאבנים, כמבואר בספר יצירה, הן אותיות — אותיות שנפלו במה שנקרא בקבלה "שבירת הכלים", ונפלו לעולם הזה. כל דבר בעולם, כל חפץ גשמי, הוא יצירה אלוקית שנבראה על ידי אותיות עשרה מאמרות, אלא שהוא "נפל" — דהיינו שאין רואים בו את אמיתתו.
ומהי עבודתו האמיתית של האדם? ליטול אבנים אלו, ותחילה לעשות בהן חלל, מקום פנוי, כדי שאפשר יהיה ליצור מהן תכשיט. כלומר צריך להיות ביטול — לבטל את עצמך לקדוש-ברוך-הוא, ולגלות בכל דבר כיצד הוא משרת את המטרה האלוקית, ואינו דבר בפני עצמו על כל מעלתו. כשאתה מגלה בו שהוא משרת את המטרה, אתה עושה בו חלל, נוקב בו ופועל בו את הביטול, ואז אתה יכול להכניס בו את החוט.
אדמו"ר הזקן מסביר שם שהחוט הוא כלשון הפסוק "קול יעקב" — כמו המילה "כול" הנכתבת עם ו', שהיא כחוט המחבר אבן לאבן; כלומר אתה מביא את כל העולם למטרתו האמיתית. זו עבודה משמעותית מאוד בעולם — לקשר כל דבר לאלוקות. זהו "לנקוב מרגליות", וזה ש"מובן דוגמת כל זה בעבודה".
ואף שאפיית הלחם היא עבודה ומלאכה נצרכת מאוד, שכן אי אפשר לחיות בלי לחם — "לחם לא נמצא" [אם אין לחם] אי אפשר להתקיים, וחייבים לחם — מכל מקום, אותו אדם היודע לנקוב מרגליות והמתעסק באפיית לחם, "בכל זה לחטא יחשב לאיש ההוא". יאמרו לו: "אתה חוטא!", והוא ישיב: "אני עושה דבר חשוב". ואמנם אתה עושה דבר חשוב ונצרך, אך לפי כישרונותיך יש לך דברים חשובים ומשמעותיים יותר לעשות.
וזה מה שכותב הרבי לאותו יהודי: אף שאתה כותב שאתה עושה דברים נפלאים ומלמד רבים חסידות, יכול אתה לעשות יותר, לפי יכולותיך. המשך המכתב כבר נלמד בפתגם לה' ניסן, שם מדובר על "אין אדם מכבד את מקומו", בעניין הכבוד והאדם — זהו המשכו של אותו מכתב. על כל פנים, זהו המסר כאן: אדם צריך לשים לב מהם כישרונותיו, מהו תפקידו, ובמה עליו להתעסק.
ומקשר זאת הרבי לסדר הרמב"ם. לפי הפתגמים היומיים אנו נמצאים בספר עבודה שברמב"ם; סיימנו את הלכות מעשה הקרבנות, וההלכות הבאות בתור הן הלכות תמידין ומוספין. והקשר ביניהן לפתגם היומי: יש שם אריכות שלמה בעניין אפיית הלחם — אפיית לחם הפנים שבבית המקדש. הרי הוא אומר כאן שאפיית לחם היא עבודה נצרכת מאוד, ואחת מן הפעולות שנעשו בבית המקדש, שעליה מדובר בהלכות תמידין ומוספין. ואף על פי כן, עליך לדעת שגם בעבודת המקדש, אם יש לך דבר חשוב ומוכשר יותר, עליך לעשות את המתאים לך הרבה יותר.