"חדר" המאה חמישים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום חמישי כ"ד ניסן, תשעה לעומר.
שיעורים: חומש, אחרי-מות, חמישי, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ד בחודש, אומרים מפרק קי"ג עד פרק קי"ח כולל. תניא, פרק מ"ב, השיעור היומי בדף ס"א, מתחיל מהמילים "בעוד זאת" ומסתיים במילים "ידיו וכו'".
הפתגם היומי פותח בשורת הנהגה הקשורה לימים אלה, ולאחריה בא הפתגם. בהנהגה נאמר: "נוהגים שאין מברכים שהחיינו בימי ספירת העומר". יש בדבר מנהגים שונים; יש הנוהגים לברך שהחיינו ללא הגבלה. ואצלנו היה המנהג שבכל ימי ספירת העומר אין מברכים שהחיינו, לא על פרי חדש ולא על בגד חדש.
אנו נמצאים כעת בכ"ד ניסן. יום קודם לכן, כ"ג ניסן, היה איסרו חג, והחג הסתיים בכ"ב. את ההנהגה שאין מברכים שהחיינו מכניס הרבי בכ"ד ניסן דווקא, ולא בכ"ג — באיסרו חג. אפשר אולי ללמוד מכך, שבאיסרו חג עדיין קשור היום לחג ועדיין אפשר לברך שהחיינו, והמנהג שלא לברך שהחיינו בימי ספירת העומר מתחיל מכ"ד ניסן והלאה.
מעניין שבמשך כל השנים ידעו בחב"ד שההנהגה היא שאין מברכים שהחיינו בכל ימי ספירת העומר, ללא הבדל, כולל שבת. אך בתשמ"ט התגלה דבר חדש. באותה שנה היו הרבנים הראשיים לישראל — הרב מרדכי אליהו והרב שפירא — ביחידות אצל הרבי, ובין הדברים דובר על נושא ברכת שהחיינו. אז אמר להם הרבי, שאצלנו בחב"ד נוהגים שאין מברכים שהחיינו בימי ספירת העומר, מלבד השבתות ול"ג בעומר. כלומר, בשבתות של ספירת העומר כן מברכים שהחיינו, ורק בימי החול אין מברכים. דברים אלו אמר הרבי אז, ובתשמ"ט התחדשה בחב"ד הנקודה שבשבתות כן מברכים שהחיינו.
הפתגם היומי מקורו בהתוועדות של הרבי הריי"צ (י"ט כסלו תרפ"ט). קודם לפתגם יש שם קטע שבו פונה הרבי הריי"צ לאחד החסידים — שמו מופיע בשיחה בראשי תיבות — ואומר לו שאת הלא-טוב שיש צריך לזרוק, בלשונו, "לארץ גזירה". "ארץ גזירה" הוא כביטוי שבתורה על "השעיר לעזאזל" — את הלא-טוב יש לזרוק.
לאחר שהוא מדבר באופן ספציפי לאותו חסיד, הוא אומר אמירה כללית, בהמשך הדברים. המקור ביידיש, ובתרגום: "לא טוב יש לכולנו" — לכל אחד ואחד יש את הלא-טוב שלו, העניין האישי והספציפי שלו שהוא בגדר הלא-טוב.
כדי שאדם לא ירגיש "נו, יש לי משהו לא טוב, שאתעסק עם זה? שאתבייש בעובדה הזו?", אומר הרבי בפתגם: יש לך לא-טוב? — יש לכולם; וההתעסקות בכך וביטולו היא עבודה קדושה, ויש לדעת שזו עבודה חשובה. וכך הוא אומר: "השעיר לעזאזל היה עבודה מבית המקדש". אחת מעבודות בית המקדש היתה ביום הכיפורים, כשעל שני השעירים היו עושים גורלות, ושעיר אחד נשלח לעזאזל. זהו חלק מעבודת המקדש — לקחת את הלא-טוב ולזרוק אותו; אין זה דבר שנעשה כלאחר יד, אלא עבודה חשובה בבית המקדש.
וכיוון שהנברא — כל אחד שהוא נברא — אינו מושלם, יש בו נקודות של לא-טוב. את הלא-טוב יש לשלח "לארץ גזירה", והכוונה למקומות שמעבר להרי החושך, שלא תהיה לזה שום שייכות. הנקודה כאן היא, שברור שצריך להיפטר מהלא-טוב, אך יש לדעת שזה חלק מעבודת בית המקדש; גם בבית המקדש יש עבודה לנקות את הזבל ולהוציא את הלא-טוב, ואין זה דבר נדיר, אלא מצוי אצל כל אחד ואחד.
ולסיום, זה כמה ימים שלא קישרנו את הפתגם לסדר הרמב"ם, שכן לעתים יש הפסקה של כמה ימים שבהם אין מוצאים את הקשר המדויק. אנו נמצאים עדיין בסיום הלכות מעשה הקורבנות שבספר עבודה, ולפתגם היומי יש כאן רמז מעניין מאוד. בסיום הלכות מעשה הקורבנות, בפרק האחרון (פרק י"ט), יש התייחסות הלכתית לשעיר המשתלח — מה הדין אם הקריבו אותו לאחר שהתוודו עליו את כל העוונות. וכך, ממש בסוף הלכות מעשה הקורבנות, מופיעה התייחסות לשעיר המשתלח, שאליו מתייחס גם הפתגם היומי כמסר.