"חדר" המאה שלושים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום שלישי ח' ניסן ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מצורע, שלישי, עם פירוש רש"י. תהילים, ח' בחודש, אומרים מפרק מ"ד עד פרק מ"ח כולל. תניא, בחלוקה השנתית נמצאים בפרק מ'. השיעור היומי מתחיל בעמוד מאה ועשר במילים "כי כמו", ומסתיים בדף נ"ו, בסיום ההגהה הרביעית של הפרק, במילים "בפרי עץ חי".
מקורו של הפתגם היומי הוא במכתב שכתב הרבי הריי"צ בי"ז אלול תרצ"ה. ממכתב זה כבר למדנו פתגם גם בא' דראש חודש אדר א'. עניינו של הפתגם היומי הוא שלכל נשמה יש תפקיד בחיים; לכל אחד ואחד עבודה פרטית שנשמתו צריכה לפעול בעולם — כל אחד לפי טבעו, לפי עניינו ולפי שורש נשמתו, יש שליחות אישית. וכאן ידבר הפתגם על הנקודה: כיצד ידע האדם למצוא מהי עבודתו הפרטית, ומהי הנקודה העיקרית שעליו להתמקד בה, ולא בדברים שאינם קשורים אליו.
כהקדמה, נזכיר שהרבי סיפר פעם על מושג הנקרא "נשמות הטועות" [בת'] — נשמה הטועה בדרכה, עושה דברים טובים, אך אין זו משימתה. לא נרחיב בפרטים, ונקודת הסיפור היא על גביר גדול שלא ידע לעסוק בעבודה פיזית, והלך לעזור למישהו בערב שבת למשוך את עגלתו מן הבוץ, ויצא חבול ופצוע כולו; לעומת העגלון, שזה תפקידו והוא יודע לעשותו, שהקדים והגיע לבית הכנסת לפני הגביר, והזמין את כל האורחים לסעוד אצלו את הארוחה שהשיג בקושי. שניהם עשו דברים טובים, אך למעשה לא עשו את המוטל עליהם. עד שפסקו בבית דין של מעלה, כששניהם ירדו שוב לעולם הזה, שהעגלון יעזור למי שצריך בתחומו, והעשיר יזמין את האנשים. לעתים אדם עושה דבר טוב, אך אין זה תפקידו שלו.
כיצד ידע האדם לעשות בדיוק את המוטל עליו? נקרא את הפתגם, פתגם קצר: "כל נשמה יש לה עבודה פרטית במוחין או מדות" — לכל נשמה יש עבודה פרטית, אם בעניינים של שכל, לימוד והתבוננות, ואם במידות, בתיקונן בצורה מסוימת, "כפי טבעה וענינה" — לכל נשמה טבעה, עניינה ושליחותה.
וכיצד באמת יודע האדם מהו תפקידו ומהי עבודתו? על כך אומר הפתגם, שכתוב בתהילים (פרק קי"ט): "מאויבי תחכמני" — לעתים מחכימים דווקא מן האויבים; מתבוננים במעשי האויבים, ומהם יודעים מה לעשות. בענייננו, ה"אויבים" הם הנטיות הרעות שיש לאדם באופן אישי, ומתוכן הוא לומד, כפי שמפרט: "מההטיות הרעות שמרגיש במדותיו הטבעיות" — האדם מרגיש בעצמו מה מושך אותו, לאיזה כיוון הוא נגרר ונמשך מן התאוות הבהמיות שלו לדברים שאינם טובים. ומדוע נותן לו הקדוש-ברוך-הוא אתגר זה, שדווקא יש לו משיכה לתחום מסוים? "מזה מתחכם ויודע איך לכלכל תיקון מדותיו" — דווקא מן הדבר הקשה לו, שאליו יש לו משיכה שלילית, יודע הוא מהו תפקידו.
שכן היצר הרע אינו רוצה לאפשר לו להצליח, ולכן הוא מנסה לגרור אותו לשם. לפי "מאויבי תחכמני", מן המקום שבו שם היצר הרע דגש להפילך — תבין שזוהי בדיוק שליחותך. "איך לכלכל תיקון מדותיו ושעבוד כחותיו בעבודתו יתברך" — כיצד עליו לשעבד את עצמו ולעשות את עבודת השם כראוי, דווקא מתוך "מאויבי תחכמני". זהו רעיון הפתגם.
לסיום, נראה את ההקשר לסדר "היד החזקה" לרמב"ם. בימים האחרונים אנו נמצאים בפתגמים התואמים לספר עבודה, וגם כאן קשור הפתגם לספר עבודה — שעבוד הכוחות בעבודת השם יתברך. לאיזו הלכה בספר עבודה מתאים הפתגם? כבר ראינו בימים הקודמים את הקשר להלכות בית הבחירה, שהן ההלכות הראשונות; הלכות כלי המקדש והעובדים בו, שהן ההלכות השניות; והלכות ביאת מקדש, שראינו בפתגם הקודם. עתה הגענו להלכה הרביעית בספר — הלכות איסורי מזבח.
על מה מדובר בהלכות איסורי מזבח? יש שם אריכות גדולה באילו בהמות אי אפשר להקריב על המזבח — בהמה שיש לה מום קבוע אי אפשר להקריב, וכן בהמה שיש לה מום עובר אי אפשר להקריב; אך כמובן, אם המום ייעלם, אפשר להופכה [לכשרה להקרבה].