בחלק הקודם למדנו על המידות הנובעות מן היסודות שבנפש הבהמית. עתה ממשיך אדמו"ר הזקן וממקד את הדיון בטבע נפשו של איש ישראל אל מול נפשות אומות העולם, ובהבחנה שבין חסד אמיתי לחסד שאין בו אמת.
ראשית נדייק דיוק. הרי גם ביישנות היא מידה טובה. אדמו"ר הזקן מביא דוגמאות של מידות טובות הקיימות בטבע, ומצטט מן הגמרא רחמנות וגמילות חסדים, אך מדלג על הביישנות ואינו מביא אותה. מדוע? אם רצה לקצר ולהביא רק שתי דוגמאות, היה עליו להביא את השתיים הראשונות — הרחמנים והביישנים — ולדלג על השלישית. עצם הדילוג על הביישנות דווקא מלמד שיש כאן כוונה. מהי הנקודה שבדבר?
הרבי נותן על כך הסבר מעניין. לכאורה אפשר לשאול: אנו אומרים כאן שהיהודי הוא ביישן, ואילו ההפך מביישן הוא עז, בעל עזות. יש גמרא במסכת ביצה האומרת שיש שלושה עזים: עזים שבאומות ישראל, ובבעלי החיים — הכלב הוא העז שבבהמות, והתרנגול הוא העז שבעופות. מבין כל האומות, מי היא האומה שיש לה עזות? ישראל. אם כן, לכאורה יש כאן סתירה: במקום אחד אתה אומר שלעם ישראל יש עזות, ובמקום אחר אתה אומר שיש להם ביישנות — ואלה שני דברים הפוכים.
מבאר הרבי, שבטבעו וביסודו של עם ישראל, מאז שנוצרו מאברהם אבינו, הייתה בהם עזות; אך בשלב מסוים ניטלה מהם העזות הזו. נראה זאת בגמרא, המביאה פסוקים ומקורות לכל אחת משלוש המידות הטובות. היכן המקור לביישנות, ומתי היא התחילה? כתוב בגמרא ביישנים דכתיב, ומביאים על כך פסוק ממתן תורה: בעבור תהיה יראתו על פניכם, פסוק המובא בסיפור מתן תורה בספר שמות. אומר הרבי, שמאז מתן תורה — שהתורה מתשת כוחו של אדם — נשתנה טבעם הקודם והם נעשו ביישנים. כשהגמרא אומרת "ביישנים", כוונתה מאז מתן תורה.
הרבי כותב על כך פעם, במכתב למישהו, הערה מעניינת: מדוע כשמדובר בדברים שהם היפך הצניעות אין העולם מתבייש — כותבים אותם בראש חוצות, ויש אף המקבלים על כך פרסים — ואילו כשמדובר בדברים חיוביים דווקא מתביישים? התשובה: טבע הבושה קשור בכללי התורה. התורה היא הנותנת את הבושה, אך כאשר הדבר מנוגד לתורה ואינו הולך לפיה, אין הבושה חלה, שכן אין היא נובעת מן הטבע הטבעי בלבד אלא מן התורה.
נחזור לענייננו. אדמו"ר הזקן מדבר כאן על התולדה כפי שהייתה במקור, מן הבסיס — עוד לפני מתן תורה. הטבע של איש ישראל ביסודו ובמהותו הוא רק רחמנות וגמילות חסדים, ולכן אינו מביא כאן את הביישנות: הביישנות היא טבע שני, טבע שנקנה לאחר מכן, מאז מתן תורה. זהו הדיוק הראשון.
עתה נשאלת שאלה: מדוע מקשרים את עניין החסד לקליפה? אפשר לנסח אותה בסגנון אחר: גמילות חסדים היא מצווה בתורה, ולא סתם מצווה, אלא מצווה גדולה מאוד שאין כמותה. אם כן, כיצד אפשר לומר שגמילות חסדים קשורה לקליפה ולסטרא אחרא? הרי גמילות חסדים היא קדושה! התשובה פשוטה מאוד, אך תתברר יותר לאחר שנלמד עוד שלוש-ארבע שורות. נעיין בהמשך.
כשדיברנו על נפשו הבהמית של יהודי, הגדרנו שיש בה מידות טובות ומידות רעות. מה שאין כן נפשות אומות העולם — אומר אדמו"ר הזקן — הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל, כמו שכתוב בעץ חיים (שער מ"ט פרק ג'). נפשו של גוי אינה דומה לנפשו של יהודי; היא באה משלוש הקליפות הטמאות, שאין בהן טוב אלא רק רע. ממילא בנפשו של גוי אין מושג של טוב.
ואם יבוא אדם וישאל: הרי יש גוי שיש בו רחמנות וגמילות חסד? על כך משיב אדמו"ר הזקן: וכל טיבו דעבדין האומות — לגרמייהו עבדין. כל הדברים הטובים שאתה רואה שהאומות עושים — אל תתרגש, אין זה טוב, אלא הם עושים זאת לעצמם, לתועלת עצמם. וכדאיתא בגמרא על הפסוק וחסד לאומים חטאת, שכל צדקה וחסד שאומות העולם עושים אינם אלא כדי להתייהר.
נמצא שאפשר לדרג את מושג החסד לשלוש מדרגות, מלמעלה למטה. החסד האמיתי ביותר, שעליו עוד לא למדנו כאן בפרק, הוא חסד הבא מן הנפש האלוקית, מן התרי"ג מצוות — חסד שיהודי עושה מפני שכך ציווה הקדוש ברוך הוא. זהו חסד אמיתי, ברמה הנכונה והגבוהה ביותר.
למטה מזה הוא חסד של הנפש הבהמית של יהודי, שהוא עושה לא מפני שכתוב בתורה ולא מפני שכך ציווה הקדוש ברוך הוא, אלא מפני שזהו טבעו ורגשו. הקדוש ברוך הוא הטביע בו טבע לדאוג לזולת. אין הוא עושה זאת לעצמו — אין זו נתינה בשביל מצפונו כדי שירגיש נוח — אלא מפני שבאמת הוא דואג לשני ורוצה לתת לו; אלא שאין זה מחמת המצווה או מחמת רצון השם, אלא מחמת טבעו.
ולמטה מכול, ברמה הנמוכה ביותר, הוא חסד של גוי. מדוע הוא עושה חסד? מפני שיש לו בכך אינטרס ותועלת. ייתכן שזו תועלת גסה — שיכתבו עליו בפרסומות ויתנו לו כבוד וישבחוהו — או שמצפונו אינו נותן לו מנוח. תחפור ותחפש כמה שתרצה, ובסופו של דבר תמצא את הנקודה ותראה שהדבר נובע מרצון עצמו.
ולכן, כשאתה שואל מדוע מייחסים חסד ורחמנות לנפש הבהמית — אין הכוונה שחסד ורחמנות חייבים לבוא דווקא ממנה. אנו מגלים כאן שלנפש הבהמית יש גם רחמנות וגמילות חסדים, אך מן הצד האמיתי שבה, מן הצד היהודי שבה, החסד צריך לבוא מלמעלה.
זהו ההבדל בין אברהם אבינו לישמעאל. אברהם אבינו הוא חסד שבתחום הקדושה, וישמעאל הוא חסד שבתחום הקליפה. כיצד מזהים את ההבדל ביניהם, בשעה ששניהם עושים חסד? אברהם, מכיוון שהוא חסד מצד הקדושה — ואף למעלה מן הנפש הבהמית, ברמה הגבוהה ביותר — עושה זאת לא בשבילו אלא בשביל הזולת. לכן הוא נותן תחילה לשני, ונותן לו את המובחר ואת הטוב; ואם יישאר — ייקח לעצמו. הוא דואג לזולת תחילה וחושב עליו, לא על עצמו כלל.
לעומת זאת חסד של ישמעאל — גם הוא מוכן לתת לזולת: אם יישאר, אם יהיה הרבה, אם יהיה מספיק. למה לא? אך הוא לא ייתן לשני לפני שישמור לעצמו כדי שלא יתרושש חלילה ולא יישאר בלא כלום. לכן, אם תראה נתינה טכנית, לפעמים לא תוכל לזהות מהי — זה נותן וזה נותן — אך אם תחפור בעומק העניין, יכול להיות שזו נתינה של ישמעאל וזו נתינה של אברהם; זו נתינה של העיקר וזו נתינה של השוליים והתפל.
וכך כתוב באחד המקומות: כשבא העני לבקש, ואברהם רוצה לתת לו, ולאחר זמן מתברר שאין העני צריך ואומר "הסתדרתי, לא צריך" — מה תהיה תגובת אברהם? הוא ישמח: ברוך השם, הוא אינו צריך. אך ישמעאל, הרוצה לתת מפני שהוא מחפש בכך תועלת, יכעס: "מה פירוש אינך צריך? הרי כבר הוצאתי זאת בתקציב, כבר פרסמתי, אני רוצה לתת!". היהודי ישמח שהעני אינו צריך, וישמעאל יצטער על כך. זהו הבדל מן הקצה אל הקצה, והכול תלוי במקור שממנו נובע החסד: מן הנפש הבהמית, מן הנפש האלוקית, או אצל הגוי — מן הרע המוחלט.
כאן חובה להוסיף הערה: בין הגויים עצמם יש הבדל, ולא כולם שווים. יש גויים הנקראים חסידי אומות העולם, שהרמב"ם כותב עליהם שיש להם חלק לעולם הבא. נפשם באה מקליפת נוגה, ועל כן דומה — לא לגמרי, אך דומה — לנפש הבהמית של יהודי. לכן אצל חסידי אומות העולם שייך שיהיה חסד שלא "לגרמייהו" ולא כדי להתייהר, אלא חסד אמיתי, מפני שביצירתם הכניס בהם הבורא נפש ברמה מעט גבוהה יותר.
ומטעם זה אין אדם יכול לבחור להיות מחסידי אומות העולם. אם נולד כזה, עם נפש גבוהה יותר, יהיה חסיד אומות העולם; ואם לאו — לא יועיל לו דבר. אין זה נתון לבחירתו, כשם שיש בעלי חיים שטבעם אכזרי, וזהו טבעם ולא יועיל דבר.
וכתוב באחד ממאמרי הצמח-צדק, שכידוע יש במרכבה העליונה ארבעה פנים: פני אריה, פני שור, פני נשר ופני אדם — אותם ארבעה פנים שראה יחזקאל הנביא. וכתוב ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, והדמות כמראה אדם שעל הכיסא אינה אותו "פני אדם" שבמרכבה. אומר הצמח-צדק שמפני השור שבמרכבה נוצרו נפשות כל הבהמות שבעולם, ומפני האריה — נפשות כל החיות, ומפני הנשר — נפשות כל העופות, ומפני האדם שבמרכבה נוצרו נפשות חסידי אומות העולם. ואילו אצל יהודי — "אדם שעל הכיסא" — זהו משהו גבוה הרבה יותר, משהו אחר לגמרי.
לסיכום, בחלק זה למדנו על טבעו של איש ישראל: מדוע דילג אדמו"ר הזקן על מידת הביישנות — לפי שהיא טבע שני שנקנה מאז מתן תורה, בעוד הרחמנות וגמילות החסדים הן ביסוד נפשו. עוד למדנו שלוש מדרגות בחסד — חסד הנפש האלוקית, חסד הנפש הבהמית של יהודי, וחסד הגוי הנעשה לתועלת עצמו — ואת ההבדל שבין חסד אברהם לחסד ישמעאל. וכן למדנו שבין הגויים עצמם יש הבחנה: חסידי אומות העולם, שנפשם מקליפת נוגה ושורשם ב"פני אדם" שבמרכבה.
בחלק הבא נעסוק בפרק ב' — בנפש האלוקית של איש ישראל, במהותה ובאופן חיבורה אל הגוף.