בחלק הקודם למדנו על נפש חסידי אומות העולם, ועל ההבחנה בין הנפש הבהמית שמקורה מן הקליפה ובין מדרגות הטוב שבאומות. עתה נעבור לעסוק בנפש האלוקית שבישראל וכיצד היא מחוברת אל הגוף.
זוהי הכוונה כאן בתניא — אנו מדברים על שני הסוגים הללו של נפש. ובהקשר לזה יש סיפור מעניין: כשישב אדמו"ר הזקן במאסר הידוע של י"ט כסלו — שאנו חוגגים בו את יום הגאולה — עבר סדר חקירה שלווה בשאלות שונות הקשורות לתוכן הדברים שכתב בספרי החסידות. ההלשנה על אדמו"ר הזקן באה, לצערנו, גם מאחינו בני ישראל, שהעתיקו והעבירו דפים וחלקים ממאמריו לממשלה הרוסית — דברים שלא יבינו את משמעותם או יבינו אותם שלא כהלכה, ויהיו לעילה נגדו.
כיום, כבר לפני כמה שנים, קיים תיק החקירה כולו ממש כפי שהיה — כל השאלות והתשובות בצורה מפורטת ומעניינת, כפי שהוציאו מן הגנזכים ברוסיה. שם מופיעות כל השאלות, ועל כל שאלה השיב אדמו"ר הזקן תשובה מפורטת שירדה אפילו לרמת הגוי שחקר אותו. נדמה לי שהיו שם עשרים ושתיים שאלות. השאלה האחרונה נגעה לסוף פרק א', מה שלמדנו זה עתה בתניא. שאלו את אדמו"ר הזקן אותם גויים: כיצד כתבת בתניא שאין לגוי טוב כלל, וכל מה שהוא עושה הוא רק לגרמא ומתוך יראה? בעיניהם זו הייתה פגיעה קשה במעמד הגוי.
כשהגיע לשאלה זו, הסתכל עליהם אדמו"ר הזקן וחייך חיוך חכם, והם קלטו את החיוך, ובזה הסתיים העניין — לא ביקשו שום הסבר. אחר כך הסביר אדמו"ר הזקן מה היה פשר אותו חיוך: בחיוכו העביר להם מסר. "כל השאלות הקודמות עניתי והשתכנעתם. האם אתם באמת רוצים להשתכנע שזה כך? עדיף שזה יישאר לכם בסימן שאלה ונמשיך הלאה." והם אכן העדיפו שלא לשמוע את ההסבר בעניין זה. אך אנו יכולים להסביר ולהבין מדוע כך הוא.
עתה נמשיך הלאה ונתחיל בעזרת השם את פרק ב' בתניא. עד כה דיברנו על הנפש האחת מצד הקליפה והסטרא אחרא. עוד נשוב לנפש זו, שכן לא סיימנו לעסוק בה. אמרנו שקוראים לה נפש, משום שהמילה "נפש" מגדירה מערכת שלמה, ולא הספקנו לדבר עליה אלא בכמה שורות. בעזרת השם, כשנגיע לפרק ו', נשוב לטפל בנפש זו ולפרט יותר את משמעויותיה ואת מעמדה. אך כרגע, לאחר שהתחלנו, אנו עוברים מיד לנפש השנית.
אומר אדמו"ר הזקן: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש." הנפש השנית נמצאת רק בישראל — אצל הגוי אין נפש שנית, יש רק נפש אחת. ואילו הישראל, שיש לו גם נפש שנית, נפש זו היא חלק אלוקה ממעל ממש. כאן עלינו להסביר כמה נקודות וכמה מילים.
ראשית נתייחס למה קורא אדמו"ר הזקן "ונפש השנית". שנית — מדוע? שנית למה? והאם "שנית" פירושו שהיא נמוכה יותר במדרגה, שרק הגיעה שנייה? לדיוק שבמילה "שנית" יש כמה משמעויות, ונלך מן השורש כלפי מטה.
כתוב בקבלה שהנפש הבהמית שורשה מעולם התוהו, ואילו הנפש השנית — הנפש האלוקית — שורשה מעולם התיקון. וידוע בקבלה, וכבר יצא לנו לדבר על כך ועוד נגיע לזה, שעולם התוהו גבוה ונעלה יותר מעולם התיקון. ומכיוון שהוא נעלה יותר, יוצא שהנפש האלוקית היא שנית: אף שהנפש הבהמית נמוכה, שורשה גבוה יותר, שכן כל הגבוה ביותר, כשהוא נופל — נופל נמוך ביותר. הנפש הראשונה שורשה גבוה יותר, לכן קוראים לנפש האלוקית "נפש השנית", מפני שבשורשה היא שנית.
ביאור שני: מדוע קוראים לה "נפש השנית"? משום שכל הסיבה שהורידו נפש זו לגוף היהודי היא שיש לה מה לטפל בנפש הבהמית. שליחות הנפש האלוקית בעולם הזה היא לטפל, לזכך, לעבוד ולהתעסק עם הנפש הבהמית. אם כן היא שנית, שכן כביכול הורידו לעולם תחילה נפש בהמית, ואחר כך הורידו את הנפש האלוקית שתתקן אותה.
הביאור השלישי, והוא לכאורה הפשוט ביותר: מתי נכנסת נפש זו לגוף? היא באה ונכנסת שנית. כשאדם נולד, הפסוק אומר "כי יצר לב האדם רע מנעריו" — ו"מנעריו" אין פירושו רק שהוא נער, אלא כדברי רש"י, מי שננער לצאת ממעי אמו: משעה שנוערים אותו והוא יוצא לאוויר העולם, דבר ראשון הוא יוצא עם היצר הלא-טוב, הרע. ואילו הנפש האלוקית נכנסת בשלבים; יש לה כמה תחנות. בגיל שלוש יש תחנה אחת, אחר כך כשמגיע לגיל חינוך יש עוד תחנה קטנה, ומתי היא נכנסת בשלמות? בגיל שלוש עשרה, בבר מצווה. כתוב בשולחן ערוך שזה גמר כניסת הנפש הקדושה. אם כן, היא באה השנייה, ולכן קוראים לה נפש השנית.
גם בלשונו של שלמה המלך הדבר מדויק. כיצד הוא קורא לנפש הבהמית, ליצר הרע, וכיצד לנפש האלוקית, ליצר הטוב? לאחד קורא "מלך זקן וכסיל", ולשני "ילד מסכן וחכם". מדוע לזה "זקן" ולזה "ילד"? משום שהנפש הבהמית נכנסה מזמן, יש לה ותק, לכן היא זקן; והנפש האלוקית כמו ילד, שנכנס צעיר. לכן קורא אדמו"ר הזקן "נפש השנית בישראל".
עתה אומר אדמו"ר הזקן מהי ההגדרה, המקור והשורש של נפש שנית זו: היא חלק אלוקה ממעל ממש. תחילה נתייחס למילה הראשונה — "חלק". למילה "חלק" שתי משמעויות. מצד אחד, כשאומרים "חלק" פירושו שזה רק חלק, לא העיקר, שכן העיקר נשאר למעלה, וכביכול ניתקנו חלק והורדנוהו; הקדוש ברוך הוא הוריד את זה לתוך גוף גשמי, אז זה רק חלק.
אך מצד שני, המילה "חלק" מבטאת גם את הקצה השני. יש פתגם ידוע שאומר הבעל שם טוב: "העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו." מה פירוש? אם תחזיק ביד גפרור קטן, ולידך בול עץ ענק שממנו כרתו את אותו גפרור — בכמות יש לך גפרור אחד בלבד, ואילו שם בול עץ בגודל של מטרים או קילומטרים. בכמות יש לך מעט, חלק, אבל מבחינת האיכות של סוג העץ — האם משנה אם זה קטן או גדול? כשאתה תופס במקצת העצם, אתה תופס בכולו. אז אומרים "חלק": אמנם זה רק חלק, אך חלק זה יש בו את הכול.
שלוש המילים "חלק אלוקה ממעל" אינן חידוש של אדמו"ר הזקן בתניא, אלא לשונו של איוב. כשאיוב מדבר על הנשמה שלו, על הכוח האלוקי שנכנס לגופו, הלשון בפסוק היא: "ומה חלק אלוקה ממעל ונחלת שדי ממרומים." איוב קורא לנשמתו "חלק אלוקה ממעל". אדמו"ר הזקן מצטט את שלוש המילים מאיוב, אך מוסיף מילה אחת — "ממש".
מדוע מוסיף אדמו"ר הזקן "ממש" ואינו מסתפק? גם למילה זו שתי משמעויות. משמעות אחת פשוטה: לפעמים התורה מדברת בלשון גוזמה. לדוגמה, יש פסוק בספר דברים המתאר את המרגלים שנכנסו לארץ — ממה נבהלו? הפסוק אומר שראו ערים גדולות ובצורות בשמים. האם הכוונה כפשוטה? אילו היה כתוב במדרש, היית אומר שהמדרש מדבר בדרך דרש, אך זה פסוק מפורש. אומרת הגמרא: "דיברה תורה לשון הוואי" — לשון גוזמה. שם בגמרא כתוב שהתורה מדברת לפעמים בגוזמה, וכן החכמים והנביאים, ומביאים מקור לכל אחד. המקור לתורה הוא הפסוק הזה — "ערים גדולות ובצורות בשמים" — וכי בשמים ממש? אלא, אומרת הגמרא, גוזמה.
מה פירוש "גוזמה"? שלפעמים התורה מדברת בסגנון של משל: רוצים לומר לך שזה היה גדול כל כך, אז מגזימים ואומרים "עד השמים". אך אל תחשוב כפשוטו, פיזי בגשמיות עד השמים; הכוונה שזה היה גבוה מאוד, ענק, מבהיל ונפלא — כפי שמתרגמים "Exaggerate".
ומכאן אומר אדמו"ר הזקן: אם גילינו שהתורה מדברת בדרך גוזמה, אולי גם הפסוק "חלק אלוקה ממעל" הוא גוזמה? שאיוב רצה כל כך לרומם את נפשו האלוקית, עד שאמר שהיא חלק אלוקה ממעל, אך לא ממש. על כן אומר אדמו"ר הזקן: "ממש" — זה לא גוזמה, אלא כפשוטו. זו הסיבה שהוסיף את המילה "ממש", כדי שביטויו של איוב יקבל משמעות מלאה ולא נחשוב שזה משל או הגזמה. זהו פירוש אחד.
יש פירוש נוסף, המופיע ב"היום יום" של הרבי שליקט לתאריך כ"ג מנחם אב. הרבי הריי"צ מספר שבחורף תרנ"ב, כשאביו למד אתו את ספר התניא — והוא היה אז בגיל שתים עשרה, לפני הבר מצווה — הגיעו לפרק ב', ולימד אותו את המשפט "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש". הסביר לו אביו, הרש"ב, שמשמעות המילה "ממעל" ומשמעות המילה "ממש" הן שני הפכים: "ממעל" פירושו הרוחני ביותר, נעלה מאוד; "ממש" פירושו ממשי, גשמיות שבגשמיות.
אמר לו: זו מעלתה של הנפש השנית בישראל, שהיא חלק אלוקה — שאף על פי שהיא "ממעל", מקורה רוחני שברוחני, היא פועלת ב"ממש", בגשמיות שבגשמיות. לפעמים יש דברים רוחניים ונעלים שאינך רואה את השפעתם במקום גשמי ופיזי, כי קשה מאוד לתקשר בין דבר רוחני לדבר גשמי ולחבר ביניהם. אך אדמו"ר הזקן אומר לנו שהנפש השנית בישראל, אף שהיא חלק אלוקה ממעל, מורגשת גם בממש, גם בממשות.
אם כן, יש שתי משמעויות לתוספת שמוסיף אדמו"ר הזקן על דברי איוב "חלק אלוקה ממעל". ובהמשך יביא אדמו"ר הזקן את המקורות מן הפסוקים, ויוכיח שאין זה חידוש של איוב בלבד, אלא כתוב במפורש בתורה. את זה אנו אומרים כל בוקר בתפילת שחרית, מיד בתחילת היום. בעזרת השם, כשנלמד הלאה, נראה את משמעות ה"ממעל ממש" — שכל אחד מאתנו חי ונושם עם הנפש הזו, הנפש האלוקית שנמצאת אתנו — ואת הכוח המפליא לעשות, המחבר את הנפש אל הגשמי, וכיצד באמת מסדרים בין השתיים.
לסיכום, בחלק זה למדנו על מעמדה של הנפש השנית בישראל, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. ראינו שלושה ביאורים לכינוי "שנית" — מצד שורשה בעולם התיקון, מצד שליחותה לתקן את הנפש הבהמית, ומצד סדר כניסתה לגוף בשלבים עד הבר מצווה. הבנו את שתי המשמעויות של המילה "חלק", וכן את שני הביאורים לתוספת "ממש" שהוסיף אדמו"ר הזקן על לשון איוב: שאין זו גוזמה אלא כפשוטו, ושהנפש האלוקית — אף שמקורה רוחני שברוחני — פועלת ומורגשת בגשמיות שבגשמיות.
בחלק הבא נעסוק בהמשך פרק ב', בסוגיית שורש נשמות ישראל שעלו במחשבה, ובמקורות מן הפסוקים המוכיחים את מעלת הנפש האלוקית ואת חיבורה אל הגוף.