פרק ארבעה עשר: (i) ביאור עניין זה של "מציאות שהיא אין ואף על פי כן נשארת מציאות": בעבודת ה' אנו מוצאים: (א) טבע האדם האוהב את התורה ומתקרב אליה, אולם הוא מתבייש מהסביבה שלו, מפני שמציאותם של האחרים מפריעה לו. (ב) אולם כאשר הוא נמצא בבחינת אמת, שהכול קיים רק בשביל רצון ה', אזי עבודתו היא עבודה של אמת, ומציאותם של האחרים אינה מפריעה לעבודתו. וכך אנו מוצאים שיש רגעים מסוגלים (ראש השנה, יום כיפור, וכדומה)
כאשר הוא חווה התעלות רוחנית, ואין שום דבר אחר קיים שיפריע לו. (ii) שתי בחינות אלו: (א) כאשר הוא מושפע ממציאותם של האחרים, שהם באמת אין הנמצא במציאות, אזי הוא בבחינת הדעת התחתונה, הביטול התחתון של האנוכיות שלו בלבד, שהיא האמונה של האור הקו הממלא הסופי. (ב) כאשר הוא עומד גבוה יותר, בבחינת אמת, שאין שום דבר אחר בעל מציאות לפני אין סוף ברוך הוא, אזי הוא בבחינת הדעת העליונה, הביטול העליון של אפילו מציאותו שלו, שהיא האמונה של האור המקיף הסובב האין סופי.
--הרבי יבאר זאת בעניין כיצד אלו שהייתה להם מסירות נפש ברוסיה, ובכל זאת איבדו את מסירות הנפש שלהם כאשר הגיעו לאמריקה.