לפיכך, עצם העובדה שההארה שרבי שמעון בר יוחאי (ורבי מנחם מענדל מהורודוק) חווה הייתה רק אצלו, ולא אצל העולם כולו, מכריחה אותנו לומר שמה שהוא חווה היה מן הסופי, ולא מן האינסופי. בכך גם מוסבר מה שהרבי אומר בסוגריים. תשובה אמיתית ממשיכה את גילוי אור אין סוף, וממילא ברגע שזה נמשך במקום אחד, זה נמשך בכל מקום.
"וּמִזֶּה שֶׁאֶצְלוֹ אֵין הָאָרַת עַצְמוּת אוֹר אֵין סוֹף, הוּא נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, 'דַכָּא', [וְכַיָּדוּעַ (הַמַּאֲמָר) שֶׁ(תֵּיבַת) 'חֹולֶּה' עוֹלֶה בְּמִסְפָּר 49 (ח (8) ו (6) ל (30) ה (5)), כִּי אֲפִלּוּ כְּשֶׁתּוֹפֵס אַרְבָּעִים וָתֵשַׁע 'שַׁעֲרֵי בִּינָה' אֲבָל חָסֵר לוֹ 'הַשַּׁעַר הַחֲמִשִּׁים', הוּא חֹולֶּה]51.
" הרבי מדגיש את גודל המצב, שאפילו אצל יחיד שיש לו את כל ההארה של גילוי אלוקות עד, אך לא כולל, עצמות אור אין סוף, "השער החמישים של בינה", הוא נשבר ונדכה לחלוטין ובאופן מוחלט, 'דַכָּא'.
כעת עומד הרבי להסביר כיצד נעשתה אפשרית לכל היהודים עבודה נעלית כזו של היות דכא לחלוטין, נשבר ונדכה על היעדר גילוי עצמות האלוקות: "וְיָדוּעַ מַה שֶּׁכָּתַב הַצֶּמַח צֶדֶק (הרבי השלישי בשושלת ליובאוויטש) שֶׁהָיָה נִשְׁמָע מֵאֵת אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ (אדמו"ר הזקן), 'אִינִי רוֹצֶה בִּכְלוּם, אֵינִי רוֹצֶה גַּן עֵדֶן שֶׁלְּךָ, אֵינִי רוֹצֶה עוֹלָם הַבָּא שֶׁלְּךָ... אֵינִי רוֹצֶה כְּלוּם רַק אוֹתְךָ לְבַד'.
אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה שֶׁנִּשְׁמַע לָשׁוֹן זוֹ מֵאַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן [שֶׁמַּשְׁמָעוּת 'הָיָה נִשְׁמָע' הוּא שֶׁלֹּא הָיָה זֶה רַק בְּעִתִּים מְסֻגָּלִים, אֶלָּא, שֶׁהָיָה זֶה דָּבָר רָגִיל], וּבִפְרָט לְאַחַר שֶׁפֻּרְסַם עַל יְדֵי הַ'צֶּמַח צֶדֶק', נָתַן זֶה כֹּחַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁרְצוֹנוֹ הָעִקָּרִי יִהְיֶה גִּלּוּי הָעַצְמוּת, וְעַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁכַּאֲשֶׁר גִּלּוּי זֶה אֵינוֹ מֵאִיר, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בִּזְמַן הַגָּלוּת, שֶׁאֵין אֲפִלּוּ הַגִּלּוּי (גִּלּוּי הָאוֹר (לֹא כָּל שֶׁכֵּן הָעַצְמוּת)) שֶׁהָיָה בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הוּא בְּמַצָּב שֶׁל 'דַכָּא'.
" כאשר רבי חווה דבר מה, זה משפיע ונותן כוח לכל הדור שלו ("רעיא מהימנא"). ובמיוחד כאשר הרבי הוציא זאת אל העולם באמצעות דיבור, ועל אחת כמה וכמה אם רבי פרסם זאת כדי שנדע מה שאירע. ובמיוחד כאשר לא היה זה דבר שהרבי היה עושה רק בעתים מסוגלים, אלא, שהיה זה דבר רגיל שהרבי היה עושה, אפילו ברגעים רגילים.
לפיכך, העובדה ש: (i) אדמו"ר הזקן חווה חוויה זו וביטא אותה, (ii) עשה זאת לעיתים קרובות, ברגעים רגילים, ו-(iii) הצמח צדק פרסם זאת, זה הפך כעת לנתינת כוח שכעת זוהי עבודה מוחשית וברת-השגה עבור כל יהודי ויהודי לעשות ולחוות. וכך, בכך שאדמו"ר הזקן אומר שאין הוא רוצה שום גילויי אור, אלא שהוא רוצה רק אותך לבד - עצמות ה', זה נותן כוח לכל יהודי שזה יהיה רצונו האמיתי להיות לו גילוי עצמות האור, עד כדי כך שהוא נשבר ונדכה, 'דַכָּא', מכך שאין לו גילוי זה של עצמות ה'.
ועל אחת כמה וכמה בגלות, כאשר אין להם אפילו גילוי אור ה', כפי שהיה בזמן בית המקדש. "וּמִתְפַּלֵּל שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם (אוֹ יוֹתֵר), 'וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים', שֶׁאָז יִהְיֶה גִּלּוּי הָאֱלֹקוּת, עַד כְּדֵי גִּלּוּי הָעַצְמוּת." כלומר שזה הפך ל"צורך" שלנו שעליו אנו מתפללים שלוש פעמים ביום או יותר.
כעת מסביר הרבי שזהו הממד השני של 'דַכָּא לַמָּאוֹר' שמתרחש כאשר לישראל יש רחבות גשמית ורוחנית בגלות, ובכל זאת הם דכאים על כך שאין את גילוי עצמות ה': "וְזֶה 'דַכָּא לַמָּאוֹר' הַבָּא עַל יְדֵי הַ'דַכָּא' מִזֶּה שֶׁמּוֹצְאִים אֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ בַּגָּלוּת, שֶׁמַּגִּיעִים אֶל הַ'מָּאוֹר'." הנקודה שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ציין כאן היא ש'דַכָּא לַמָּאוֹר' פירושו שמתוך היות 'דַכָּא' מגיעים ל'מָּאוֹר', שהוא עצם הנשמה בקשר העצמי שלה עם עצמות ה'.
לפיכך, מסביר הרבי כיצד זה פועל בממד השני של 'דַכָּא לַמָּאוֹר', זה של היות נשבר ונדכה על כך שאין גילוי אלוקות בזמן הגלות: מפני שרצונו של כל יהודי הוא גילוי אלוקות, עד כדי כך שזה נוגע לעצם מהותו [שלכן הוא נשבר ונדכה ('דַכָּא') מכך שבזמן הגלות אין גילוי אלוקות] בא מעצם הנשמה, 'מָּאוֹר' של הנשמה, שקשרה לאלוקות הוא קשר עצמי.
" בפרק הבא יסביר הרבי כיצד ממד זה של 'דַכָּא לַמָּאוֹר', שהסברנו כאן באריכות גדולה, נעלה אף יותר מהממד הראשון של 'דַכָּא לַמָּאוֹר' שהוא מן המסירות נפש בזמן גזירות נגד קיום תורה ומצוות בגלות. הערות שוליים 41. לציין שבנוסח המאמר עצמו (סוף פרק ט"ו) מובא (רק) "זמן הגלות", ואילו ב"קיצור" - "זמן הגלות והגזירה". הרבי מצביע על מקור במאמר של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ שממנו אנו יכולים לראות שיש שני ממדים שונים של 'דַכָּא לַמָּאוֹר'.
לשם כך מצביע הרבי על הבדל בלשון בתוך המאמר עצמו ובתוך הקיצור על הפרק (לעיתים קרובות, כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ היה כותב קיצור לאחר כל פרק על הפרק): (i) במאמר עצמו כותב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ רק "בזמן הגלות", ללא המילה "וגזירות", שמשמעו אפילו בזמן הגלות כאשר הייתה שפע גשמי ורוחני לישראל. (ii) בקיצור לאחר הפרק כותב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, "בזמן הגלות והגזירות" שמדבר באופן ספציפי על זמני הגזירות נגד תורה ומצוות בזמן הגלות. 42.
אסתר ח', ט"ז. 43. ראה מגילה ט"ז, ב'. 44. אסתר ח', א'. 45. מגילה י"ד, א'. 46. ראה תלמוד ירושלמי, יומא, פרק א', הלכה ה' (ד', ב'). מדרש תהילים על הפסוק (בתהילים), קל"ז, ז'. 47. לציין את הידוע, ש"קודם... רבי שמעון בר יוחאי לא נחרב בית המקדש כלל" (פלח הרימון, שמות, עמוד 7, בשם אדמו"ר הזקן). 48. מאמרי אדה"ז (אדמו"ר הזקן), הקצרים, עמוד 403. 49. כן הוא במאמרי אדה"ז (אדמו"ר הזקן), הקצרים, שם.
וראה זוהר חדש, סוף פרשת נח (כ"ג, ד'): "שאם ראש החבורה או אחד מן החבורה היה חוזר בתשובה, כל הגלות היה מתכנס." 50. טעמי המצוות של האריז"ל, פרשת וירא. לקוטי תורה, (פרשת) ברכה, צ"ז, ב'. סדרת וכוחו, תרל"ז, פרק ס"ג (עמוד 99 [(מהדורה חדשה) ספר המאמרים תרל"ז, כרך ב', עמוד 545]). 51. מובא בשורש מצות התפילה מהצמח צדק, פרק מ' (138, סוף עמוד א').