בחלק הקודם סיימנו את ביאור מהותה של הנפש האלוקית, וכעת אנו מגיעים לפרק ו' ולומדים אותו מתחילתו. ניתן לומר כי בפרק זה נפתח החלק השני של הספר - הצד השני שבנפש האדם.
כבר בפרק א' לימדנו אדמו"ר הזקן כי לכל אחד ואחד שתי נפשות, ובשורות בודדות בלבד הזכיר את הנפש שמצד הקליפה והסטרא אחרא. מיד לאחר מכן, מתחילת פרק ב', פנה לבאר באריכות את 'הנפש השנית בישראל' - הנשמה הטהורה, הנפש האלוקית. כך נמשך הביאור לאורך פרקים ב'-ה': בפרק ג' עמדנו על עשרת כוחותיה הנחלקים לשתי קבוצות, שכל ורגש, ובפרק ד' על שלושת לבושיה - מחשבה, דיבור ומעשה. משהושלמה הגדרת הצד של הקדושה, פונה אדמו"ר הזקן להכיר את הנפש הבהמית, המצויה אף היא בכל אחד ואחד.
"והנה זה לעומת זה עשה אלוקים":
בלשון זו, שמקורה בדברי שלמה המלך בקהלת, פותח אדמו"ר הזקן את הפרק. הקב"ה ברא את עולמו באופן שכנגד כל עניין שבצד הקדושה יימצא בצד הקליפה והרע עניין מקביל, הדומה לו למראית עין.
דוגמה מובהקת לכך: בעם ישראל נאמר "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", ולעומתו הועמד בצד הקליפה בלעם הרשע - כדי שלא יאמרו אומות העולם: אילו היה לנו נביא כמשה, אף אנו היינו מיישרים את דרכנו. בכל דבר ודבר קיים הצד של הקדושה, ולעומתו הצד של הקליפה.
כך הוא גם בשתי הנפשות שבאדם. לאחר שנתבארו מעלותיה הנפלאות של הנפש האלוקית - שיש לה שכל המוליד רגש, ושיש לה לבושים שמעלתם עצומה אף מן הנפש עצמה, שכן הם המקשרים את היהודי לאלוקות - בא אדמו"ר הזקן ומודיע: "זה לעומת זה עשה אלוקים". גם בצד השני יימצא מבנה זהה, ועל פניו ייראה אותו הדבר ממש. מובן שההבדל בין שתי הנפשות הוא תהומי כרחוק שמיים מארץ, שהרי זה קדושה וזה היפוכה; אך תחילה יש להגדיר את כוחותיה של הנפש הבהמית.
וזו לשונו: "כי כמו שנפש האלוקית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלושה לבושים קדושים":
"עשר ספירות קדושות" - כמבואר בפרק ג': עשר הספירות הקדושות שבעולמות העליונים הן מקורם של עשרת כוחות הנפש האלוקית, וכלשונו שם "שנשתלשלו מהן". ומכיוון שהספירות הן המקור, דומים הכוחות שבנפש להן ממש.
"שלושה לבושים קדושים" - כמבואר בפרקים ד'-ה': עשרת הכוחות מתלבשים במחשבה, בדיבור ובמעשה, ובצד הקדושה אלו הם הלבושים הקדושים - תרי"ג מצוות התורה, כפי שנתפרט שם בכל אחד משלושת הלבושים.
כנגד מבנה זה, ובאותה תבנית עצמה - אך בשינויים מהותיים ביותר - בנויה גם הנפש שכנגד: "כך הנפש דסטרא אחרא מקליפת נוגה המלובשת בדם האדם כלולה מעשר כתרין דמסאבותא".
נעמוד על כל ביטוי:
"דסטרא אחרא" - שתי מילים בארמית: 'סטרא' - צד, 'אחרא' - אחר. נפש זו באה מן הצד האחר. הגדרה זו עצמה, ומדוע נקבע לה שם כזה דווקא, תתבאר בהרחבה בהמשך הפרק.
"מקליפת נוגה" - 'קליפות' הוא כינוי כללי לצד שהוא היפך הקדושה, ובו רמות שונות: רמה גבוהה יותר הקרויה 'קליפת נוגה', ורמה נמוכה יותר הקרויה 'שלוש הקליפות הטמאות'. במושג זה כבר נפגשנו בפרק א', שם נאמר כי נפשו הבהמית של יהודי באה מקליפת נוגה. ההבדל שבין קליפת נוגה לשלוש הקליפות הטמאות, וטעם השם 'נוגה', יתבארו בהמשך פרק זה ובפרק ז'.
"המלובשת בדם האדם" - ביטוי שאף הוא הופיע בפרק א'.
הנפש הבהמית מעניקה לאדם את תחושת ה'אני' והאגו, ובכך מפחיתה את תחושת הביטול לבורא עולם; שכן ככל שאדם חש עצמו יותר 'יש' ומציאות, כן הוא רחוק ומנותק יותר מן האמת.
מדוע "כתרין דמסאבותא" ולא "ספירות"?
בצד הקדושה נקטנו בלשון "עשר ספירות קדושות", ואילו כאן משנה אדמו"ר הזקן ונוקט "עשר כתרין דמסאבותא" - 'מסאבותא' בארמית היינו טומאה, היפך הקדושה. גם שינוי הלשון מ'ספירות' ל'כתרין' טעון ביאור. 'ספירות' הוא מלשון אבן ספיר - אבן מאירה ומרגלית טובה, ובכינוי זה מתבטא שמדובר במידות מאירות. עצם העובדה שכוחות הקליפה אינם נקראים 'ספירות' מלמדת שחסר בהם אותו אור. ומדוע דווקא 'כתרין', שלכאורה זהו כינוי מכובד? כמה טעמים בדבר:
ישות ופירוד: הכתר מונח בראשו של מלך או של שר גדול, ומכוחו חש הוא במציאותו ובישותו, בעוד שהזולת נותר מופרד ומנותק ממנו - מי אני ומי אתה. כך אמר פרעה ליוסף: "ובלעדיך לא ירים איש את ידו", ועם זאת "רק הכיסא אגדל ממך". כתר משמעו ניתוק. וזהו אחד ההבדלים המהותיים בין קדושה לקליפה: בכוחות הקדושה שורר מיזוג - כוח אחד מתמזג עם חברו, משלים אותו ומסייע לו; ואילו בכוחות הקליפה כל כוח הוא 'כתר' בפני עצמו, מציאות נפרדת המנוגדת לחברתה ואינה מתמזגת עמה. בקדושה - אחדות; בקליפה - ישות ופירוד.
חיות בדרך מקיף: אף הקליפות מקבלות כוח וחיות מן הקב"ה, שהרי "כי ממך הכל". אלא שיש הבדל גדול בין החיות המושפעת לצד הקדושה לזו המושפעת לצד הקליפה והרע. בקדושה, שהיא רצונו האמיתי ותכלית הכוונה, באה החיות באופן פנימי, בבחינת 'פנים' המורה על פנימיות ועל קירוב. הקליפות, לעומת זאת, אמנם מהווה ומחיה אותן הבורא כדי שיהיה בעולם "זה לעומת זה", אך אין הן תכלית הכוונה כלל - אדרבה, הכוונה היא לדחותן ולבטלן, כפי שיהיה לעתיד לבוא: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". לפיכך אין החיות חודרת לתוכן בפנימיות, אלא נשארת עליהן בבחינת מקיף בלבד. אדמו"ר הזקן ימשיל זאת בהמשך הספר (בפרקים כ"א-כ"ב) לאדם הנותן דבר לשונאו מתוך הכרח, שנותנו בדרך של 'אחוריים', כמי שמשליך מאחורי גבו. 'כתר' הוא כינוי לדבר המקיף מבחוץ, ועל שם כך נקראים כוחות אלו 'כתרין' - החיות שהם מקבלים היא חיצונית ומקיפה, ואינה חיות פנימית כבקדושה.
לסיכום: בחלק זה פתחנו את פרק ו', שבו עובר אדמו"ר הזקן מן הנפש האלוקית אל הנפש הבהמית, על יסוד הכלל "זה לעומת זה עשה אלוקים" - שכנגד כל עניין שבקדושה קיים מקביל בצד הקליפה, הדומה לו למראית עין אף שההבדל ביניהם כרחוק שמיים מארץ. ראינו כי כשם שהנפש האלוקית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלושה לבושים קדושים, כך הנפש דסטרא אחרא, מקליפת נוגה, המלובשת בדם האדם ומעניקה לו את תחושת ה'אני', כלולה מעשר כתרין דמסאבותא. עמדנו על משמעות הביטויים 'סטרא אחרא' ו'קליפת נוגה', ועל שני טעמים לשינוי הלשון מ'ספירות' ל'כתרין': ישות ופירוד לעומת מיזוג ואחדות שבקדושה, וחיות מקיפה וחיצונית לעומת חיות פנימית.
בחלק הבא נרחיב בהגדרת 'סטרא אחרא' ובביאור ההבדל שבין קליפת נוגה לשלוש הקליפות הטמאות.