בחלק הקודם למדנו על שני המצבים שבעבודת השם - האדם מחבק את המלך, והמלך מחבק את האדם. בפרק ה' מראה אדמו"ר הזקן כיצד שני מצבים אלו מתרחשים בפועל בין יהודי לבורא עולם בשעת לימוד התורה.
פרק ה' כולו מוקדש לחביבות לימוד התורה ולמעלתה, ובו נגלית חביבותו הגדולה של אדמו"ר הזקן ללימוד התורה. ניתן ללמוד אותו אף בפני עצמו, ללא קשר לארבעת הפרקים הקודמים ולפרקים הבאים: פרק שלם המבאר מהי המעלה הגדולה של לימוד התורה, מה מתרחש בשעת הלימוד, ואיזו עוצמה והתחברות אדירה נוצרת בין יהודי לאלוקות בשעה שהוא לומד תורה - מעלה שאינה קיימת בשום מצווה אחרת ובשום תחום, אלא בלימוד התורה בלבד.
השלמה לעניין הצדקה:
הדוגמה שהובאה לעיל, על נותן הצדקה החש כאילו הוא מפסיד, נאמרה כדי להמחיש את ההבדל בין מים לחסד ואת הקיצוניות שבעניין המים בלבד. לשלמות העניין ראוי להוסיף את היסוד הידוע, שנתבאר בהרחבה בפרקי איגרת הקודש: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. כל הכסף שבידי העשיר אינו אלא כבנק שנועד לשמור עליו ולתתו לעני.
לשון "תפיסה":
אדמו"ר הזקן פותח את הפרק ומבקש "לבאר היטב לשון 'תפיסה'". כפי שלמדנו, כל הצמצום שצימצם בו הקדוש ברוך הוא את עצמו בתורה ובמצוות שבעולם הזה, מטרה אחת לו: שהנפש שבעולם הזה תוכל לתפוס אותו. אליהו הנביא אמר בהקדמת הזוהר "לית מחשבה תפיסא בך" - אין מחשבה שיכולה לתפוס אותו, וזהו הצד השלילי של הביטוי. אך בצד החיובי יש מקום אחד שבו כן ניתן לתפוס: בתורה ובמצוות. מהי, אם כן, משמעות המילה "תפיסה"?
"מונח" מול "תפסתי":
נקדים שני מונחים המצויים בלשון בני אדם. לעיתים אומר אדם: "אל תפריע לי, אני מונח כרגע בעניין", ולעיתים הוא אומר: "תפסתי את העניין". "מונח" - כדבר המונח בתוך כלי, שהכלי עוטף אותו והוא נמצא בתוכו; כלומר העניין מקיף את האדם, והאדם שרוי בתוכו. "תפסתי" - להיפך: הדבר נמצא בתוך האדם, והאדם הוא המקיף אותו.
בתהליך הלמידה מצויים שני המצבים כאחד, ומתרחשים בהדרגה בשלושה שלבים (תהליך שכלי זה מתרחש אף בלימוד חכמות אחרות, ואולם כאן נעסוק בלימוד התורה):
שלב ראשון - הבנה כללית: אדם שומע נושא בפעם הראשונה ותופס בכללות על מה מדובר. הדבר נכנס אצלו והוא מקיף עליו - "תפסתי".
שלב שני - היגיעה: הוא יושב עם עצמו ומתבונן, ומגלה שאינו מבין; דברים אינם מסתדרים, סותרים זה את זה או סותרים את מה שידע קודם לכן. מתברר לו שלא תפס כלום, ואז הוא מתחיל להיות מונח בעניין - העניין מקיף אותו והוא שרוי בתוכו.
שלב שלישי - תפיסה שלמה: משזכה וירד לעומקם של דברים, קלט אותם, הסתירות יושבו והכול נעשה ברור ומסודר - שוב הוא תופס את הדבר, ועתה בתפיסה אמיתית.
בגשמיות אין אפשרות ששני הדברים יתקיימו יחד, אך ברוחניות ובלימוד שני הכיוונים נכונים כאחד. וכאשר הלימוד הוא לימוד תורה, אין מדובר בשכל סתם, שהרי "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד": בשלב שבו האדם תופס את העניין - התורה, ועימה הקדוש ברוך הוא, מונחת בשכלו; ובשלב שבו הוא מונח בעניין ומתייגע בו - התורה מקיפה אותו. זהו "אתה מחבק את המלך והמלך מחבק אותך".
הלשון בתניא:
ראוי לשים לב לסדר שנקט אדמו"ר הזקן: הוא מקדים את שני הקצוות - השלב הראשון והשלב השלישי - ורק לאחריהם מביא את שלב הביניים:
"כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל - הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו" - זהו השלב הראשון: השכל השיג את העניין בכללות והוא מקיף עליו.
"והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו" - זהו השלב השלישי: הרעיון נתפס בשלמות ומונח בשכל היטב, בבחינת "מונח בקופסה". על כך אמרו חכמים על "ושיננתם לבניך", שיהיו דברי תורה מחודדים בפיו של אדם, שאם ישאלוהו דבר לא יגמגם, אלא ישלוף את הדברים ממאגר ידיעתו בבירור.
"וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו" - זהו שלב הביניים, שאין לפספסו: השכל מלובש בעניין, האדם מונח בו ומתייגע להבין את כל ההשגה, הקושיות והדיונים שבו - וזאת "בשעה שמשיגו", בזמן הלימוד עצמו.
מכאן למשל שמביא אדמו"ר הזקן: "דרך משל, כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה" - אין מדובר בלימוד עניין דמיוני, אלא בהלכה מתורת השם. כאשר למד והבין את ההלכה עד עומקה, "הרי שכלו תופס ומקיף אותה" - ההלכה מונחת בשכלו והוא מקיף עליה, וזהו האדם המחבק את המלך. "וגם שכלו מלובש בה באותה שעה" - באותו זמן שהתייגע בעניין היה שכלו מונח בתוכה, וזהו המלך המחבק את האדם.
אילו היה זה שכל אנושי בעלמא, לא היה בכך חידוש גדול - למד שכל, הקיף שכל והיה מוקף בשכל. אך כאן מדובר בחוכמה אלוקית, שהיא הקדוש ברוך הוא בעצמו: "והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא". נמצא שבשעת הלימוד מונח בשכלו של האדם הקדוש ברוך הוא ממש.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי פרק ה' מוקדש כולו למעלת לימוד התורה ולעוצמת ההתחברות שבין יהודי לאלוקות בשעת הלימוד. אדמו"ר הזקן מבאר את לשון "תפיסה" שנקט בה אליהו הנביא בצד השלילי - "לית מחשבה תפיסא בך" - ומראה כי בתורה ובמצוות ניתנה לאדם היכולת לתפוס. עמדנו על ההבדל שבין "מונח" ל"תפסתי", ועל שלושת שלבי הלימוד: תפיסה כללית, יגיעה שבה האדם מונח בעניין, ותפיסה שלמה. ומכיוון ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", מתקיימים בלימוד התורה שני הכיוונים כאחד - שכלו של האדם מקיף את חוכמת השם, וחוכמת השם מקיפה את שכלו.
בחלק הבא נעסוק בהמשך דברי אדמו"ר הזקן על ההלכה שהיא חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, ובמעלת הייחוד הנוצר בשעת הלימוד בין הלומד לבורא.