בחלק הקודם עמדנו על כך שאהבת השם ויראתו מתלבשות בקיום המצוות בפועל. כעת נדייק מדוע נוקט אדמו"ר הזקן דווקא בלשון 'מלובשות', ומשם נמשיך בביאור דבריו על יראת השם ועל הקליפות הנאחזות באדם.
אילו היו האהבה והיראה שורש המשפיע מרחוק בלבד, לא היה ניכר במעשה עצמו אם נעשה מתוך אהבה אם לאו. משל לפרי: פרי שנקטף מן העץ ופרי שעודנו מחובר לשורשו נראים למראית העין זהים, שכן השורש רחוק בשני המקרים, ואף משנותק הפרי ממנו אין ההבדל ניכר לעין. לא כן באהבה המתלבשת בקיום המצוות: מעשה מצווה בלא רגש ומעשה מצווה עם רגש הם שני מעשים שונים לחלוטין. משום כך מדגיש אדמו"ר הזקן את הלשון 'מלובשות', ולשון זו ראוי לזכור.
"כל תועבת ה' אשר שנא":
אדם שיש בו יראת שמיים - ממה הוא מתיירא, ובדרגה גבוהה יותר, ממה הוא מתבייש? הוא מתבייש לעשות את הרע בעיני השם. ומהו הרע בעיני השם, אותו דבר שאין הקדוש ברוך הוא רוצה בקיומו? על כך ממשיך אדמו"ר הזקן: "כל תועבת ה' אשר שנא" - הן הקליפות והסטרא אחרא, כל כוחות הרע והטומאה שהם היפך הקדושה. הגדרה מדויקת של המושגים 'קליפות' ו'סטרא אחרא' תתבאר בהרחבה בפרק ו'.
לכאורה יש כאן דבר והיפוכו: אם הקדוש ברוך הוא שונא אותם, כיצד הם קיימים כלל? אצל בשר ודם השונא את זולתו אין בידו למנוע את קיומו, אך הקדוש ברוך הוא יוצר הכול, ומי יאמר לו מה תעשה. אלא שידוע כי בבריאת העולם ברא הקדוש ברוך הוא קליפות וסטרא אחרא ורצה בקיומם, במינון מינימלי, כדי שתהיה בחירה חופשית - שיהיו מוצבים לפני האדם הטוב והיפוכו, ובידו לבחור.
אך כאשר האדם עובר עבירה, הוא מטפח, מגדיל ומרחיב את כוחות הרע שבעולם: הוא לוקח את החיות האלוקית הקיימת בו ומעביר אותה לרשות הטומאה, ובכך מגדיל דווקא את אותו דבר שהבורא שונא.
"אשר יניקתם ואחיזתם בו":
מהיכן יונקות הקליפות והסטרא אחרא את כוחן ואת התרחבותן? מן 'האדם התחתון' - כל אחד ואחד מאיתנו, לעומת 'אדם העליון' שהוא הקדוש ברוך הוא. כשהאדם התחתון נכשל בעניינים שאין להיכשל בהם, הוא מעניק בכך יניקה לכל כוחות הקליפה.
"ואחיזתם בו" - הקליפות נאחזות באדם עצמו. והיכן נקודת האחיזה? "בשס"ה מצוות לא תעשה": משנכשל האדם באחת משלוש מאות שישים וחמש מצוות לא תעשה, מיד אחזה בו הקליפה. לשון 'אחיזה' זו מקבילה ללשון הגמרא ביצר הרע, ש"מלפפתו ואוחזת בו עד יום המיתה" - וכשם שדבר מלופף נעשה תקוע במקומו, כך אחיזת הקליפה באדם שנכשל. ההיפרדות ממנה אינה פשוטה כלל, והיא עבודה שלמה שסדרה המיוחד מבואר בהמשך הספר, באיגרת התשובה. המשך קיום המצוות ולימוד התניא הוא כמובן טוב והכרחי, אך אין בו כשלעצמו כדי להתיר את אחיזת הקליפות, ולכך יש דרכים מיוחדות.
משל לאדם שנשפך על בגדו כתם גדול. בגשמיות הוא מסיר את הבגד ומחליף אותו, אך כאן אין ההחלפה נעשית במהירות: הלבוש עם הכתם נותר במקומו, ואף אם ילבש חליפה נוספת מעליו, הלכלוך מבצבץ מתחתיה. על האדם לדעת שבכל פעם שהוא נכשל - הוא נתפס.
מצווה בלא רגש:
נקודה נוספת שהורחבה לעיל: המידות והרגשות, אהבת השם ויראתו, מתלבשים בדיבור ובמעשה. ומה קורה כאשר אדם מקיים מצוות בלא אהבת השם, מדי יום ביום, בבחינת "מצוות אנשים מלומדה"? בינתיים ממשיכים כוחות הנפש הבהמית לפעול, לגדול ולהתפתח. שכן אם אין האדם מטפח את רגש אהבת השם, מחויב המציאות שיתפתח בו רגש של אהבה לענייני העולם, וזה יביאו להיכשל בתאוות היתר; תאוות ההיתר מגסות את האדם, והגסות עלולה להורידו בהמשך אף לדברים גרועים מהן. אין כאן מצב של ואקום. הטענה "אין לי אהבת השם, העיקר שאני מקיים" אינה עומדת: מי שאינו מטפח את עניין המידות כהוראת התניא, מצוי בסכנה שברבות הזמן לא יקיים אף את מה שהוא מחויב לקיים.
מכאן הצורך להדגיש שאין להישאר עם הלבושים בלבד, הדיבור והמעשה. עצם הכינוי 'לבושים' פירושו שיש מי שצריך להתלבש בתוכם - והן המידות.
ומנגד: האם ניתן לקבוע על הזולת שמצוותיו נעשות בלא רגש?
אין אדם יודע מה שבלבו של חברו, ופעמים שרגשו של הזולת חזק אף מרגשו של המניח לו תפילין. עצם נכונותו של יהודי לעמוד באמצע הרחוב, להפשיל את שרוולו ולהניח תפילין לעיני העוברים והשבים, מעידה על רגש עצום. אילו היו מבקשים מאדם באמצע הרחוב לפתוח בריקוד, היה מביט במבקש כמשוגע וממשיך בדרכו; וכאן הוא נענה ומפשיל את שרוולו. הלוואי והיה בנו רגש כרגשו. לפיכך אין אדם יכול לדון אלא את עצמו: כל אחד יודע את המתרחש בתוכו, ומן התניא הוא למד כיצד צריכים הדברים להיות.
מצוות עשה ומצוות לא תעשה:
בלשון אדמו"ר הזקן כאן נזכרת האחיזה דווקא במצוות לא תעשה. אמנם היצר מונע מן האדם גם את קיום מצוות עשה - הנחת תפילין, שמירת שבת וכדומה - ואין ספק שאי-קיום מצוות עשה הוא אף הוא ביטוי של הנפש הבהמית, אך אין הדבר באותה חומרה ובאותה עוצמה כמצוות לא תעשה, שבהן פעל האדם בידיו וחרץ חריץ שלילי.
כך אף בהלכה: במצוות שילוח הקן, מי שלא שילח את האם אינו נענש מיד, שהרי בכל רגע ורגע עודנו יכול לקיים את המצווה; רק אם מתה האם ושוב אין באפשרותו לשלחה, נמצא שעבר על המצווה בפועל. כל זמן שהאפשרות פתוחה, הזמן עומד לפניו, ולמחר שוב חלה עליו החובה. ההבדל, כפי שיתבאר בהמשך הספר, הוא זה:
במצוות עשה: האדם לא המשיך אור.
במצוות לא תעשה: האדם קלקל ושבר את הכלי.
מעלת הלבושים על הנפש:
עד כאן אפשר לסכם את חלקו זה של הפרק בכותרת אחת: אדמו"ר הזקן גילה לנו את המושג 'לבושים'.
בפרק ג': למדנו על הנפש עצמה - שיש לה שכל ויש לה מידות ורגשות.
בפרק ד': למדנו שלנפש יש לבושים - מחשבה, דיבור ומעשה.
וכשמניחים את שניהם על כפות המשקל, הנפש מצד אחד ולבושיה מצד שני, מי נעלה ממי? בגשמיות, השאלה מה שווה יותר, האדם או בגדיו, תלויה באדם ובבגדיו; ברוחניות אין הדבר תלוי, והתשובה אחת לכל. ההיגיון היה מחייב להעדיף את הנפש: הנפש היא שכל ורגש והיא נצחית, ולבושיה נראים עניין טכני בלבד.
וכאן מחדש אדמו"ר הזקן חידוש גדול. אמנם בלא נפש אין לבושים, אך כל ירידת הנפש לעולם הזה היא בשביל הלבושים: לצורך עצמה יכולה הייתה להישאר למעלה, אלא שלמעלה לא היו לה לבושים, ורק בירידתה למטה נתחדשו לה. לפיכך הלבושים נעלים מן הנפש עצמה - לא במעלה יחסית, אלא באין ערוך ובלי גבול.
נעיין בלשון הפנימית: "והנה שלשה לבושים אלו מהתורה ומצותיה" - שלושת הלבושים שנתבארו, מחשבה, דיבור ומעשה. "אף שנקראים לבושים לנפש רוח ונשמה" - והכינוי 'לבוש' נתפס כדבר נחות, שהרי לבוש אפשר להלביש ואפשר להפשיט. "עם כל זה גבהה וגדלה מעלתם לאין קץ וסוף על מעלת נפש רוח ונשמה עצמן" - מעלת הלבושים גבוהה בלי גבול על מעלת הנפש, הרוח והנשמה עצמן.
וההשוואה היא ללבושים בפועל, ולא לכוח פוטנציאלי שלהם: 'לבושים' פירושו לבושי המצוות, אדם המקיים מצוות במחשבה, בדיבור ובמעשה, לעומת נפש שאינה מקיימת. המרחק ביניהם בקרבה לבורא עולם הוא מרחק אינסופי ממש, בלי גבול.
על יסוד זה עולה שאלה דומה: מה נעלה יותר, הגוף או הנשמה? והכוונה בגוף היא לגוף המקיים מצוות. אין ספק שלעתיד לבוא תתגלה מעלת הגוף, ולכן תהיה תחיית המתים - שנחזור אל הגוף, שהוא העיקר.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על דיוק הלשון 'מלובשות' - שהמידות אינן שורש רחוק בלבד, אלא מתלבשות במעשה ומשנות את פניו. למדנו כי "תועבת ה' אשר שנא" הן הקליפות והסטרא אחרא, שנבראו במינון מינימלי לצורך הבחירה החופשית, ואשר יניקתן ואחיזתן באדם התחתון היא בשס"ה מצוות לא תעשה. ראינו שקיום מצוות בלא רגש מותיר את הנפש הבהמית לגדול, ולכן אין להישאר עם הלבושים בלבד; עמדנו על ההבדל שבין אי-המשכת אור במצוות עשה לשבירת הכלי במצוות לא תעשה; ולבסוף על חידושו הגדול של אדמו"ר הזקן, שמעלת שלושת הלבושים גבהה לאין קץ וסוף על מעלת הנפש, הרוח והנשמה עצמן.
בחלק הבא נעמיק בטעמו של חידוש זה - מדוע גבהה מעלת לבושי התורה והמצוות לאין קץ וסוף על מעלת הנפש עצמה.