בחלק הקודם עמדנו על השמחה הגדולה הנולדת בליבו של יהודי מן ההתבוננות בייחוד השם ובכך שהקב"ה שוכן בקרבו. כעת ממשיך אדמו"ר הזקן ומביא את לשון הכתוב בעניין זה.
"מי הוא זה אשר ערב את ליבו לגשת אלי נאום ה'" - לכאורה נשמעת בכתוב שאלה: מי בכלל יכול לגשת? והתשובה היא: כל יהודי הרוצה בכך. די בכך שיחליט להכניס את הקב"ה אליו - וההכרה בייחוד האלוקי אמורה לעורר בליבו שמחה גדולה, בחיבורה של הנפש הבהמית אל הנפש האלוקית.
בדברים אלו של אדמו"ר הזקן טמונות שתי מעלות. נפתח במעלה הראשונה, ולאחר מכן נחזור אל העניין השני - 'דירה בתחתונים'.
"ומה יפה ירושתנו":
"ועל זה תיקנו ליתן שבח והודיה לשמו יתברך בכל בוקר" - פעמים רבות אומר האדם את התפילה בבוקר בלי לשים לב לתוכן הדברים, משום שכך כתוב. אך אם נעצור ונתבונן, הרי בכל בוקר אנו אומרים: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו". כל ביטוי כאן מדויק להפליא: "חלקנו", "גורלנו", "ירושתנו" - אין אלו חזרות על אותו רעיון בביטויים שונים לשם יופי המליצה בלבד, חס ושלום. חכמי ישראל שתיקנו את נוסח התפילה דייקו בכל מילה ומילה. כאן אין אדמו"ר הזקן בא לבאר את ההבדל שבין "חלקנו" ל"גורלנו" ול"ירושתנו", אלא הוא שם את הדגש על הביטוי השלישי: "ומה יפה ירושתנו".
מהי ירושה? כפשוטה - אדם שקיבל ירושה שש ושמח בה. על פי ההלכה, המקבל ירושה גדולה צריך לברך ברכה בשם ומלכות. ומדוע השמחה כה גדולה? משום שהוא לא עמל בה כלל ולא השקיע בה דבר, ופתאום נפלה לידיו במתנה. אדם שמודיעים לו כי ירש מיליון דולר, לא ימצא לעצמו מקום מרוב שמחה ועושר.
והנה, בכל בוקר אומר היהודי: "אשרינו... מה יפה ירושתנו". מה קיבלנו בירושה? את היכולת להתחבר אל הקב"ה בתודעתנו. יכולת זו התקבלה במתנה, בירושה מאבותינו: אברהם, יצחק ויעקב היו מחוברים לבורא עולם ברמה הגבוהה ביותר, והם הנחילו לכל אחד ואחד מעם ישראל את היכולת להתחבר לאלוקות.
אברהם אבינו היה היהודי הראשון שאצלו באה לידי ביטוי ההתגלות האלוקית, כנאמר "ויאמר ה' אל אברהם". הוא שפתח את שושלת העם היהודי, ועל כן אומר כל יהודי בתפילתו "אלוקינו ואלוקי אבותינו". יש לדייק: אין אנו מכנים "אבותינו" אלא את אברהם, יצחק ויעקב. את ראובן, שמעון ולוי מכנים "שבטים", ולא "אבותינו". מדוע? כי האב מוריש את כל ענייניו לבן, שהרי הקשר ביניהם הוא קשר פנימי.
ואחד הכללים בירושה הוא, שאין זה משנה מהי רמתו, גילו או הבנתו של הבן. אפילו תינוק בן יומו יורש: נולד יום אחד לפני שאביו נפטר, לא עלינו - על פי כל הכללים וההלכה הוא היורש, ואינו צריך לעשות דבר עבור זה. כך גם כל יהודי: אף אם הוא במדרגה הנמוכה ביותר, בבחינת "תינוק בן יומו" בהבנתו וברמתו - אברהם, יצחק ויעקב הם אבותיו, והם שהיו במדרגה האלוקית הגבוהה ביותר והורישו לו את היכולת הזו. וזאת אומר היהודי בכל יום ובכל בוקר.
"לאין קץ יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילו לנו אבותינו הוא ייחוד השם האמיתי" - מהי הירושה שהנחילו לנו אברהם, יצחק ויעקב? הם נתנו לנו את היכולת להכיר, להפנים ולהבין את ייחוד השם.
אברהם אבינו הגיע לכך בכוחות עצמו: הוא חיפש ותר אחר מי שמנהיג את כל הבריאה, התבונן בשמש, בירח ובכוכבים, עד שהתגלה אליו הבורא. באחד המדרשים מופיע ביטוי מעניין: אברהם היה משוטט והולך ואינו יודע מי מנהיג את העולם, "עד שהציץ עליו בעל הבירה". 'בירה' היא כינוי למגדל גדול ולבית גבוה, וברגע שהציץ עליו בעל הבירה - גילה אברהם את בעל הבירה. הבורא גילה את עצמו לאברהם, ואברהם התחבר לגילוי זה.
את זאת הוריש אברהם לכל יהודי ויהודי, "אשר אפילו בארץ מתחת אין עוד מלבדו" - אף שהיהודי נמצא בעולם התחתון, במקום הנמוך ביותר, עליו לדעת שאין עוד מלבדו, שאין שום מציאות מלבד המציאות האלוקית, "וזוהי דירתו בתחתונים".
'דירה בתחתונים':
לאחר שהוזכר הביטוי "וזוהי דירתו בתחתונים", נחזור אל השורות שקראנו, ונראה כי יש כאן שתי נקודות:
המעלה הראשונה: השמחה שהאדם מושך על עצמו - כמה הוא שמח שהמלך נמצא בו ושוכן בקרבו, והוא קרוב אליו.
המעלה השנייה: עניין 'דירה בתחתונים'.
מהו עניין 'דירה בתחתונים'? הלוא הקב"ה נמצא בכל מקום, ומה חסר לו? מקור המושג הוא במדרש: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", וכל מילה ומילה בסגנון חכמים מדויקת באופן מלא - ובכללן לשון "תאווה". להבנת העניין ניקח את שתי המילים המשמעותיות ביותר: "דירה" ו"בתחתונים". פירושן פשוט, וככל שהוא פשוט כך הוא עוצמתי. (ביאור המושג באריכות יבוא בפרק ל"ו).
מהי "דירה"? מה ההבדל בין הופעתו והתנהגותו של אדם ברחוב לבין הופעתו והתנהגותו בדירתו הפרטית? ניקח לדוגמה מלך: הפסוק אומר "מלך ביופיו תחזינה עיניך", וכשהמלך יוצא החוצה צריך לראותו ביופיו, ולפיכך הוא מתלבש בלבוש מלכות ובכל כלי המלכות. אך גם המלך, שאין רואים אותו לעולם אלא בכל הפאר וההדר, כשהוא בביתו, בדירתו ובחדרו הפרטי - שם הוא נמצא כפי שהוא, אולי אף בלי לבוש, עם עצמו, בשיא ההתגלות. כל לבוש הוא סוג של כיסוי ומסכה, ולפי המקום שאליו פונה האדם - כך הכיסוי שהוא שם על עצמו.
אם כן, "דירה" היא המקום שבו נמצא הדר בה בחופשיות, בלי שום כיסוי ובלי שום לבוש. הקב"ה נמצא בכל מקום, אך לא בכל מקום הוא נמצא בצורה הגלויה: בכל מקום הוא נמצא בכיסוי כזה או אחר. וזוהי התאווה האלוקית: להיות ב"דירה" - כלומר, שלא יהיה עליו שום כיסוי, ושיהיה בשיא ההתגלות.
והיכן הוא רוצה את הדירה? לא בעולמות העליונים, שהם המקום המפואר שבתוך הארמון, אלא "בתחתונים" - בעולם הזה, התחתון שבתחתונים, הגשמי, הנמוך והגס ביותר, המקום המנוגד מכל לגילוי אלוקות. ואומר הקב"ה: דווקא במקום התחתון ביותר - כאן היא דירתי.
וזוהי עבודתו של יהודי: אנו נמצאים כאן בתחתונים, בעולם שמצד טבעו מסתיר על הבורא, ומטרתו של יהודי לגלות את הבורא. זהו משחק המחבואים: הבורא מסתיר את עצמו, והיהודי צריך לגלותו.
ידוע הסיפור על אחד מגדולי ישראל שראה ילד בוכה ושאל לפשר בכיו. ענה לו הילד: שיחקנו כמה ילדים במשחק מחבואים, והתור שלי היה להתחבא והם היו צריכים לחפש אותי. שהיתי במחבוא עשר דקות, חצי שעה, שעה, ובצאתי ראיתי שנעלמו מן השטח ואינם מחפשים אותי כלל - ועל כך אני בוכה.
הצדיק לקח את הדברים אל ליבו, ובבואו אל חסידיו אמר לפניהם: דעו לכם שזוהי התחושה. כשם שאתם מביטים ברחמנות על ילד כזה, כך מרגיש הקב"ה כל הזמן - הוא הסתיר את עצמו מאיתנו, ואין מחפשים אותו. והוא רוצה שנחפש אותו, שנגלה אותו ושנראה שהוא כאן בשיא הגילוי. זוהי בעצם התאווה האלוקית.
גילוי זה אפשר לעשות בכל מיני אופנים: מן האופן הפשוט - לקיים מצוות, ללמוד, לגלות ולהפיץ - ועד לאופן המעניין שמלמד הבעל שם טוב.
הבעל שם טוב מבאר את הפסוק "מה' מצעדי גבר כוננו": כל מקום שאדם הולך אליו, וכל צעד וצעד שלו, מכוונים מן השם, וזוהי תוכנית אלוקית. האדם סבור שהוא הולך לכאן ולכאן, ולפתע הוא מגלה שטעה בדרך והגיע לאזור שלא תכנן; נסע במטוס ונקבעה חנייה לא מתוכננת. במשך החיים מגיע אדם למקומות שלא חשב כלל להגיע אליהם, והוא סבור שסתם טעה בדרך, וכועס על כל הסובבים שנדמה לו כי גרמו לטעות זו.
ומה יש לבורא מכך שמסתובב לו יהודי ברחוב סתמי, בסיבוב פשוט? אומר הבעל שם טוב: הרי היהודי הוא נשמה בתוך גוף, ובתוכו אמונה בייחוד השם. עצם העובדה שבמוחו ישנה אמונה בייחוד השם היא גילוי מסוים של אלוקות בעולם, והבורא רוצה שגילוי זה יהיה בכל מקום ומקום.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי הכתוב "מי הוא זה אשר ערב את ליבו לגשת אלי" פתוח לכל יהודי הרוצה בכך. עמדנו על לשון התפילה "מה יפה ירושתנו" - השמחה בירושה שלא עמלנו בה, היא ייחוד השם האמיתי שהנחילו לנו אברהם, יצחק ויעקב, שנקראים דווקא "אבותינו" מפני הקשר הפנימי של אב ובן; וכשם שתינוק בן יומו יורש ללא כל מעשה מצידו, כך כל יהודי, בכל מדרגה שהיא, יורש את היכולת להתחבר לאלוקות. עוד עמדנו על המעלה השנייה - 'דירה בתחתונים': "דירה" היא מקום שבו נמצא הדר בה בלי כיסוי ולבוש, בשיא ההתגלות, והקב"ה מתאווה לדירה כזו דווקא בעולם התחתון והגס ביותר. מכאן עבודתו של היהודי לגלות את הבורא המסתיר את עצמו, כמשל הילד במשחק המחבואים, בין בקיום מצוות ולימוד והפצה, ובין בעצם הליכתו ממקום למקום - שכל מצעדיו מכוננים מן השם, כדי שגילוי האמונה בייחוד השם יהיה בכל מקום.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ל"ג, ואת ביאורו הרחב של עניין 'דירה בתחתונים' נלמד בפרק ל"ו.