בחלק הקודם עסקנו במשל שהביא אדמו"ר הזקן בפרק ל"ב, ובחלק זה נשוב אליו ונראה כיצד הוא מאיר את הדרך לאהבת ישראל אמיתית. כשמתבוננים בבן רואים ראש ורואים רגל, גדול וקטן; אך אדמו"ר הזקן מורה שלא להתבונן במה שנראה למטה, אלא בשורשם ומקורם "באלוקים חיים".
המבט אל השורש - שלושה שלבים:
בבטן האם: אין רואים שם גדול וקטן, ו"מי יודע גדולתן ומעלתן". הגמרא מתארת שהדברים שם אינם כפי שהם נראים בחוץ: מה שבחוץ פתוח - שם סתום, ומה שבחוץ סתום - שם פתוח. המוח פעיל שם פחות, ואילו איברי העיכול פעילים יותר.
בטיפת האב: שם אין כלל ראש, יד ורגל - "כולן מתאימות".
במוח האב: דרגה למעלה מזו - "אב אחד לכולנה", ואין שם פרטים כלל.
כך בדיוק הוא בנמשל, בנשמות ישראל: אמנם כל נשמה ונשמה ירדה לגוף נפרד, ובין גוף לגוף אין קשר - אך זהו המצב לאחר הירידה למטה בלבד. אין להתבונן בכך, אלא בשורש שממנו באו כולן.
ההבדל שבין המשל לנמשל:
במשל אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. ידוע בעניין זה הסיפור על אדמו"ר הזקן, שחמותו הציקה לו מאוד בתקופה הראשונה שלאחר נישואיו, משום שלא סבלה את הנהגותיו המיוחדות ולא הבינה את דרכיו - התפילה באריכות ושאר הנהגות שאינן שגרתיות. לימים, לאחר שנודע שמו כגדול וכמנהיג ורבים היו חסידיו, באה אליו חמותו והתחננה לפניו שישוב לביתה. השיב לה אדמו"ר הזקן: כשהעובר נמצא בבטן אמו טוב לו שם מאוד, אך לאחר שיצא משם שוב אין הוא יכול לחזור אליה.
כלומר: במשל, האדם היה פעם בבטן אמו, היה פעם טיפה, והיה פעם במוח האב - אך כל זה היה ואיננו. בנמשל, לעומת זאת, אין מדובר בעבר אלא בהווה: נשמתו של כל אחד, וכל הנשמות יחד, קשורות בשורשן גם עתה, וגם עתה "אב אחד לכולנה". זהו קשר הקיים תמיד, והשאלה היא רק במה מתבוננים.
המתבונן בגוף החיצוני בלבד ואינו רואה את האמת הפנימית - רואה את עצמו מנותק מזולתו. אך המכיר בכך שהנשמה היא העיקר, גם אם אין הוא מטפס אלא עד דרגת "אלוקים חיים", שהיא כמשל בטן האם, כבר אין לו סיבה להביט על זולתו מלמעלה למטה, שהרי שם "מי יודע גדולתן ומעלתן" - מי יודע מי הגדול ומי הקטן - ועל כן ראוי לו לאהוב אותו ולהתחבר אליו. על אחת כמה וכמה המצליח להתבונן בדרגה שבה "כולן מתאימות", ששם כולם אחד; ובדרגת "אב אחד לכולנה" אין פרטים כלל, וכולנו אחד ממש.
לפי זה, "ואהבת לרעך כמוך" הוא כמוך ממש - הזולת הוא הוא. ולמעלה מזה: אפילו הדימוי לגוף אחד אינו ממצה, שכן הגוף הגשמי מורכב מפרטים - יד ימין אינה יד שמאל, ואף שהן מחוברות וקשורות והדם זורם בשתיהן, סוף סוף מדובר בגוף המורכב מאיברים. בנשמות הדבר למעלה מגוף אחד: אין אלו פרטים שהתחברו ונדבקו יחד, אלא אחד ממש במהותם. המתבונן ברמה זו יוכל לאהוב את זולתו, משום שאינו מסתכל על גופו ועל חיצוניותו אלא על האמת והפנימיות שבו, ומצד הפנימיות הם באמת אחד.
מהו "אלוקים חיים"?
ראוי לדייק בלשון "שרשן ומקורן באלוקים חיים". ביטוי זה הופיע בתניא פעם אחת בלבד קודם לכן - בהקדמה, שם דיבר אדמו"ר הזקן על בית שמאי ובית הלל שנחלקו מן הקצה אל הקצה, ואף על פי כן "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". משמע, שבדרגה הנקראת "אלוקים חיים" יש "אלו ואלו": יש בית שמאי ויש בית הלל, יש חלוקה ויש הבדל, אלא ש"מי יודע גדולתן ומעלתן".
במאמרי החסידות מבואר שכל אחד משמות הבורא מכוון כנגד ספירה ודרגה מסוימת, ו"אלוקים חיים" מכוון כנגד ספירת הבינה. הדבר מוסיף בהבנת העניין: כבר למדנו בפרק ג' את ההבדל בין חכמה לבינה, שמשלם אב ואם - החכמה היא נקודת הברקת הרעיון, והבינה היא ההרחבה. אצל האב עצמו שתי דרגות: האב, וטיפת מוח האב; ואילו בבטן האם מתרחשת ההרחבה, התפתחות האיברים וריבוי הפרטים.
לפיכך, כשמדובר על "שרשן ומקורן באלוקים חיים" - דרגת הבינה - הרי זה כמשל בטן האם: יש שם ריבוי פרטים, יש גדול ויש קטן, אך "מי יודע גדולתן ומעלתן". וכשמדובר בדרגת האב, שהיא החכמה, מדובר בדרגה גבוהה יותר - נקודה שאין בה פרטים.
אין לנו משל גשמי לנקודה, שכן כל נקודה בגשמיות תופסת שטח ומקום - אפילו הקטנה שבנקודות - ולאמיתו של דבר אין בגשמיות הבדל מהותי בין נקודה למרחב. אך ברוחניות אין "נקודה" מלשון דבר קטן, אלא דרגה שאין בה פרטים כלל: רמה שבה הפרטים קיימים בכוח בלבד ועדיין אינם קיימים בפועל. דרגת "כולן מתאימות" היא דרגת הנקודה, ו"אב אחד לכולנה" גבוהה עוד יותר: אין שם פרטים ואין ריבוי וחלוקה כלל, אלא האב בלבד.
"ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים" - מצד ש"אב אחד לכולנה" אין ריבוי ואין חלוקה, וכולנו נקודה אחת. זו הסיבה שהתורה נוקטת ביחס לזולת בלשון "אחיך" בפסוקים רבים: מפני מה הוא אחיך? משום שאב אחד לשניכם. הגופים מחולקים, אך בנקודה הפנימית כולנו נקודה אחת.
כיוצא בזה מצינו באהבת ה'. למדנו בפרק י"ח שכל יהודי, אפילו קל שבקלים, מוכן למסור את נפשו על קידוש השם, שכן מצד האמת שבו קיימת בו אהבת ה' - אלא שכדי שתתגלה אצלו בגלוי נדרשת התבוננות ועבודה מרובה. כך גם באהבת ישראל: מצד המהות כולנו אחד, "אב אחד לכולנה", וכולנו נקודה אחת שאין בה חלוקה כלל; אך כדי לגלות זאת ולחוש בכך בעולם הזה באופן פעיל - זו עבודה. עבודתו של היהודי היא ללמוד מהו העיקר ומהו הטפל בחייו, ולדעת שהעיקר הוא הנשמה ולא הגוף. ומצד הנשמה, שהיא העיקר, כל ישראל אחים ממש - אין "אני" ואין "הוא", אלא מהות אחת.
נותרה שאלה: אדמו"ר הזקן מטפס דרגה אחר דרגה - "אלוקים חיים", "כולן מתאימות", ו"אב אחד לכולנה". מדוע לא פנה מיד אל הדרגה העליונה, ולא אמר בפשטות שיש לאהוב את הזולת משום ש"אב אחד לכולנה", ובזה נגמר העניין? מה מוסיפות הדרגות שקדמו לה? את ביאור הדבר נותיר לחלק הבא.
סיום הפרק:
"ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה - אי אפשר להיות ביניהם אהבה ואחוה אמיתית אלא התלויה בדבר לבדה" - מי שהגוף אצלו עיקר והנפש טפלה, היפך מכפי שראוי להיות, לא תיתכן ביניהם אהבה אמיתית בשום פנים ואופן, אלא לכל היותר אהבה התלויה בדבר.
הטעם לכך: כשהגוף הוא העיקר, הרי הגוף תופס שטח וגוזל את מקומו של זולתו. ידוע הסיפור על יהודי שבא לאדמו"ר ה"צמח צדק" והתלונן: "רבי, אני בא לבית הכנסת וכולם דורכים עליי". השיב לו: "אם לא תתפשט על פני כל בית הכנסת - לא ידרכו עליך". כלומר, מצד הגוף עצם נוכחותו של האחד מפריעה לזולתו.
לעומת זאת, "ואהבת לרעך כמוך" במובנו האמיתי - "כמוך" ממש - אפשרי רק בתנאי שהנפש היא העיקר והגוף טפל.
לסיכום: בחלק זה השלמנו את המשל של אדמו"ר הזקן ועמדנו על שלוש הדרגות שבשורש - בטן האם ("מי יודע גדולתן ומעלתן"), טיפת האב ("כולן מתאימות") ומוח האב ("אב אחד לכולנה"). ראינו כי בשונה מן המשל, שבו אין הגלגל חוזר לאחור, בנמשל הקשר שבשורש הנשמות קיים גם עתה. דייקנו בלשון "אלוקים חיים" - דרגת הבינה, שבה יש "אלו ואלו" - לעומת דרגת האב שהיא החכמה, נקודה שאין בה פרטים; ומכאן ש"נקראו כל ישראל אחים ממש", שהרי רק הגופים מחולקים. לבסוף למדנו שכשם שאהבת ה' טמונה בכל יהודי וטעונה גילוי בעבודה, כך אהבת ישראל, וש"העושים גופם עיקר ונפשם טפלה" אין ביניהם אלא אהבה התלויה בדבר.
בחלק הבא נחזור על הנקודות ונרחיב בהן, נעמוד על השאלה מדוע נדרש הטיפוס מדרגה לדרגה, ובעיקר נראה כיצד עושים זאת למעשה.