בחלק הקודם הגענו לחלקו הראשון של פרק ל"ב, עד למילה "ביניהם" שבאמצע עמוד מ"א, סמוך לדברי אדמו"ר הזקן "וזהו שאמר הלל הזקן". בחלק זה נשלים נקודה שנותרה מן הביאור הקודם, ולשם כך נסכם תחילה את העניין הנידון בפרק.
סיכום הפרקים הקודמים:
פרק ל"ב בא בהמשכם של פרקים כ"ט, ל' ול"א. מסקנת הפרקים הללו היא שעל היהודי להתבונן בעצמו משני צדדים:
מצד הגוף: עליו להגיע למסקנה שגופו הוא בבחינת "נבזה בעיניו", ירוד ביותר, בכל החשבונות שהתבארו בפרקים כ"ט ול' בעניין ה'ביטוש' של הגוף.
מצד הנשמה: עליו לדעת שהנשמה היא העיקר, ומצידה עליו להיות תמיד בשמחה, ואין שמחת הנפש צריכה להתבלבל מפחיתותו של הגוף. זוהי נקודתו של פרק ל"א: להגביר את הנפש על הגוף.
בהמשך לכך הגענו לפרק ל"ב, לבו של ספר התניא. כפי שהזכרנו בחלק הקודם, הפרק כולו נראה כעין מאמר מוסגר: במהדורה הראשונה של התניא לא הכניס אותו אדמו"ר הזקן כלל, והמעבר היה ישירות מן הנושא הנידון בפרק ל"א אל פרק ל"ג, ורק במהדורה השנייה הוסיף כאן באמצע את פרק ל"ב.
תוכנו של הפרק: על ידי שהאדם מקיים את מסקנת הפרק הקודם - להיות בשמחת הנפש ולא להתפעל מנבזות הגוף, עד שהעיקר אצלו יהיה הצד הנפשי ולא הגוף - יגיע לקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך", אהבה לכל יהודי "כמוך ממש". וכפי שהארכנו בחלק הקודם, מדובר באהבה עצמית ממש, אף כלפי אדם אחר שאינו הוא עצמו - דבר שההיגיון מתקשה לתפוס: כיצד ייתכן שאדם יאהב את זולתו כפי שהוא אוהב את עצמו.
שלושת השלבים בהתבוננות בשורש הנשמות:
"מי יודע גדולתן ומעלתן בשורשן ומקורן באלוקים חיים": מצד השורש האלוקי של כל הנשמות, אין איש יודע את גדולתן ומעלתן. ממילא אין מקום להסתכל על הזולת ולחשוב שהוא אדם פחות, שהרי ייתכן בהחלט שיש לו מעלות וגדולה שאין באדם עצמו.
"כולן מתאימות": בדרגה גבוהה יותר בשורש מתגלה שכל הנשמות מתאימות זו לזו - אין שם גדולה ואין קטנה, וכולן כתאומים התואמים זה לזה.
"אב אחד לכולנה": זוהי הנקודה הגבוהה מכל, שבה הארכנו בחלק הקודם. מצד "אב אחד לכולנה" אין דרגות כלל, ואף לא שייך לומר שהדרגות תואמות זו לזו: אין אלא האב האחד, וכפי שהודגם בדוגמאות מיצירת הוולד.
לאחר מכן מוסיף אדמו"ר הזקן: "ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש". מדוע נדרשת תוספת זו?
לכאורה אהבה בדרגת "כמוך" גבוהה יותר מאהבת אחים, ומדוע אפוא מסתפק כאן בהדגשת האחווה? אלא שאין כוונתו להגדיר את רמת האהבה הנדרשת, אלא להוכיח את עצם היסוד ש"אב אחד לכולנה". שהרי ניתן היה לטעון שדרגה זו קיימת למעלה בעולמות העליונים, אך כאן למטה, כשהנשמה יורדת לתוך גוף, ויהודי נוסף ויהודי נוסף וריבוי של יהודים - מניין שגם כאן שייכת דרגת "אב אחד לכולנה"?
על כך מביא אדמו"ר הזקן ראיה: התורה קוראת ליהודי ביחס לחברו "אח" גם כשהם כאן למטה. ומה הוא הדבר היוצר ששניים ייקראו אחים? אב אחד. מכאן הוכחה ש"אב אחד לכולנה" קיים אף כאן למטה. [ראוי לציין כי הביטוי "אחיך" נתחדש לאחר מתן תורה, וישנם כמה וכמה פסוקים הבנויים על עניין זה של "אח"].
אלא שיש לשאול: אם הדרגה הגבוהה, המושלמת והעליונה ביותר היא ההתבוננות ב"אב אחד לכולנה", לכאורה היה על אדמו"ר הזקן לפתוח בה ולכתוב אותה בלבד [דהיינו לכתוב שמדוע על האדם לאהוב את זולתו כמוהו? משום ש"אב אחד לכולנה", וכולנו נמצאים יחד באותו מקור עליון] מדוע אפוא נדרש להתחיל מלמטה למעלה - תחילה "מי יודע גדולתן ומעלתן", אחר כך "כולן מתאימות", ורק לבסוף לגלות את הסוד ש"אב אחד לכולנה"? על כך כמה ביאורים:
הביאור הפשוט: מוליכים את הלומד שלב אחר שלב, ואין הוא יכול לקפוץ מיד אל הדרגה העליונה.
ביאור שני, הנוגע למעשה: ישנם שני אופנים שבהם יכול יהודי, המתעורר ברצון אמיתי לאהוב את זולתו עד לדרגת "כמוך", להסתכל על חברו.
האופן הראשון: לאהוב את הזולת משום שהוא חלק מעם ישראל, חלק אינטגרלי מן המהות הכללית ומן השורש - "אב אחד לכולנה". זוהי אמנם דרגה גבוהה וטובה: נשמתו של זה ונשמתו של זה מושרשות באותה דרגה.
האופן השני: לאהוב את הזולת גם מצד מעלותיו שלו. אף אם על פניו הוא נראה אחר, ואף אם האדם סבור שהוא חכם ומוצלח ממנו - עליו להתבונן במעלותיו של הזולת ולגלות ש"מי יודע גדולתן ומעלתן": מצד הנשמה ייתכן שמעלתו גדולה יותר, ואף מצד הגוף. לכל אחד ייחודיות שאין בזולתו, ומעלה שאין כמותה לאף אדם אחר בעולם.
אילו היה אדמו"ר הזקן מזכיר רק את הדרגה העליונה של "אב אחד לכולנה", היה אדם אומר: אני אוהב את ראובן ואת שמעון ואת לוי ואת יהודה - כולם שווים, והצד המשותף הוא שכולם מושרשים באב אחד. על כן מוסיף אדמו"ר הזקן שיש להתבונן בכל אחד ואחד בפני עצמו - בפניו, בתכונותיו, בהרגליו ובסביבתו, ובמשבצת שבה הוא עומד בהנהגתו היומיומית - ולמצוא ולגלות את מעלותיו הייחודיות. ואם לא גילה אותן, סימן שלא התבונן די הצורך, שהרי לכל אחד יש מעלה ייחודית שעליה נאמר "מי יודע גדולתן ומעלתן".
לפיכך אי אפשר לוותר על שלב זה ואי אפשר לדלג עליו. "מי יודע גדולתן ומעלתן" אינו סימן שאלה בלבד, אלא גם סימן קריאה: מי קבע שהאדם גדול מזולתו? בהתבוננות יגלה שדווקא לזולת יש מעלה שאין בו.
[ויש להוסיף: מי שנתון ברגשי נחיתות וסבור שכל אדם טוב ממנו, סימן שאין לו הסתכלות נכונה על עצמו. שהרי אהבת ישראל נאמרה גם כלפי עצמו - ואף אסור לאדם לדבר לשון הרע על עצמו - ועליו לאהוב את עצמו, כלומר את נשמתו ואת תפקידו בעולם, שכן אף הוא יהודי שיש להסתכל עליו נכון].
יש לדייק בלשונו של אדמו"ר הזקן "ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש" - מהי תוספת המילה "ממש"? הרבי מציין על כך דבר פשוט: בספר בראשית אומר אברהם אבינו ללוט "כי אנשים אחים אנחנו", ורש"י במקום מפרש שני פירושים: "אחים" מלשון קרובים - קרובי משפחה; או מלשון דומים - דומים בקלסתר פנים. על כן מדגיש אדמו"ר הזקן שכל ישראל נקראו אחים לא במובן של קרובים או דומים, אלא "אחים ממש" - משום ש"אב אחד לכולנה", וזוהי הדרגה העליונה ביותר של אהבת ישראל מצד השורש העליון.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על מסקנת הפרקים הקודמים - ביטוש הגוף מזה ושמחת הנפש מזה - ועל כך שפרק ל"ב, לבו של התניא (שנוסף רק במהדורה השנייה), מלמד שמתוך העמדת הנפש כעיקר מגיע האדם לאהבת ישראל "כמוך ממש". עמדנו על שלושת השלבים: "מי יודע גדולתן ומעלתן", "כולן מתאימות" ו"אב אחד לכולנה"; על ההוכחה מן הלשון "נקראו כל ישראל אחים ממש" שדרגה זו קיימת אף למטה, בירידת הנשמה לגוף; על הטעם שאין מדלגים על שלב ההתבוננות במעלותיו הייחודיות של כל יהודי ויהודי; ועל דיוק המילה "ממש" - לא קרובים ולא דומים, אלא אחים ממש.
בחלק הבא נמשיך בהמשכו של הפרק, בדברי אדמו"ר הזקן "וזהו שאמר הלל הזקן".