בחלק הקודם עמדנו על פתיחת פרק כ"ט ועל בעיית טמטום הלב, שאצל הבינוני מצויה בעיקר בלב ולא במוח. כעת מביא אדמו"ר הזקן משל מדברי הזוהר, וממנו נלמד כיצד על האדם להתמודד עם נפשו - ובעיקר עם הצד של הלב.
משל בול העץ שבזוהר:
אומר רב מתיבתא בגן עדן: "אעא דלא סליק ביה נהורא" - בול עץ שאין מצליחים להצית בו אש, מפני שהוא גס וגדול מדי. מביאים אליו נר או גפרור, והאש אינה נתפסת בו. לכאורה שתי דרכים לפנינו: האחת - להביא אש גדולה יותר, להכניסו אל תוך מדורה גדולה, שאז אין ספק שאף בול עץ יישרף. אך הזוהר אינו מבקש להוסיף אש, שכן לא תמיד ניתן להביא אש גדולה יותר - ובפרט בנמשל. האדם נותר עם הלהבה שבידו, ובעייתו היא שבול העץ אינו נתפס. מה עושים? "מבטשין ליה" - מבקעים את בול העץ לחלקים קטנים, ובכך מורידים מגסותו ומגודלו. משיהיה קטן יותר יהיה דק ועדין יותר, והאש תיתפס בו בקלות, כדרך שהגפרור נתפס בנקל.
והנמשל: "גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא - מבטשין ליה". הנשמה ירדה אל תוך הגוף, ואור הנשמה אינו חודר בו; לפיכך יש לבטשו, כדרך שעושים לבול העץ. וראוי להדגיש: אין הכוונה שאדם יבטש את זולתו, אלא שהאדם מבטש את עצמו.
ביאור דברי הזוהר:
עד כאן הציטוט מן הזוהר, וכעת מבאר אדמו"ר הזקן את כוונתו: "פירוש, שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך למשול על חומריות שבגוף" - יש לאדם גוף עתיר חומריות וגסות, וגם השכל אינו מאיר בו כל צורכו, ואין הוא מצליח להלהיב, לחמם ולעורר אותו. האדם מבין, אך המנוע אינו נדלק. "ואף שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת ה'" - אין הבעיה בידיעת החומר; הוא יודע את החומר, מבין על מה מדובר ואף יכול להסביר זאת, ומצד ההבנה הוא שלם לגמרי - ואף על פי כן "אינו נתפס ונדבק במוחו", אין הדבר נדבק בו ואינו נעשה חלק ממנו, וממילא אינו חודר; ואינו נדבק בעוצמה כזו "שיוכל למשול על חומריות הלב", שהלב, על חומריותו, ייתפס במשהו מן ההתלהבות.
ומה הסיבה לכך? "מחמת חומריותן וגסותן" - בלשון רבים: לא "חומריותו וגסותו" אלא חומריותן וגסותן של הלב ושל המוח, שניהם. ולכאורה, בפתיחת פרק כ"ט למדנו שהבעיה היא בלב בלבד, וכאן, בציטוט מן הזוהר, מדובר בבעיה גם במוח. וההסבר פשוט: בזוהר מדובר במצב כללי, לאו דווקא בבינונים אלא אף ברשעים, ואדמו"ר הזקן מבאר את הזוהר כפי כוונתו; בתניא, לעומת זאת, מדובר בבעיה הספציפית של הבינוני - והפתרון הוא אותו פתרון עצמו.
שורש טמטום הלב אצל הבינוני:
נחזור לענייננו: אצל הבינוני אין החומריות והגסות במוח אלא בעיקר בלב. המוח ברשותו, והוא יכול להתבונן ואף להשיג את דקויות העניין - ומדוע, אם כן, אין הלב מתעורר? והרי אם יעמידו לפניו דקויות בענייני העולם, יבין אותן היטב, ולא זו בלבד אלא שיימשך אחריהן ואף יתעורר מהן; ורק כשמדובר בענייני קדושה ואלוקות ניצב שם מעצור.
הסיבה לכך היא "גסות הקליפה שמגביהה עצמה על אור קדושת נפש האלוקית, ומסתירה ומחשיכה אורה". לכל אדם יש נפש אלוקית ונפש בהמית, ואף לבינוני יש נפש בהמית - הוא לא עקר אותה, אלא מתמודד עימה תמיד. נפש זו גסה כל כך, עד שבחוצפתה היא מסתירה על האור האלוקי ואינה מניחה ללב להתעורר. ומשכנה של הנפש הבהמית, כפי שלמדנו, הוא בלב - ומשום כך היא משליטה את עצמה על העמדה ואינה מניחה בשום אופן להתעוררות של רגש. זהו טמטום הלב, ושורשו בגסות, בחומריות ובאגואיסטיות מופלגת.
[ראוי להבחין בין טמטום הלב לטמטום המוח: יש אדם שאינו קולט כלל - מדברים עימו בענייני הבנה אלוקית ואינו מבין על מה מדובר, ואילו בענייני כסף ועסקים מבין הכול היטב ואף מפולפל בהם. הרמב"ן כותב על הפסוק "ונטמתם בם" שנאמר במאכלות אסורות, שאכילת מאכלות אסורות אוטמת את ערוצי המוח - זהו טמטום המוח. אך כאן אין מדובר בכך כלל, אלא בבינוני שמוחו פתוח, מבין ומשיג ענייני אלוקות, ורק ליבו אטום].
העצה: "לבטשה ולהשפילה":
לשון הזוהר הייתה "מבטשין ליה", וכך מורה אדמו"ר הזקן: "צריך לבטשה ולהשפילה" - על האדם לנהוג בעצמו בדרך זו ולבטש את עצמו. אין זה אקט חיצוני שיש לעשות ממנו עסק, שיראו הכול את האדם המבוטש העושה מעצמו כלום.
[כבדיחה הידועה על קבוצת יהודים שנהגו לבטש את עצמם ולהקטין עצמם: בכל יום, בסיומו, היו מובחרי הקהילה מקיפים את הבימה שבבית המדרש, ובעודם מסתובבים אמר כל אחד על עצמו: "אני כלומניק, אני כלום". פעם אחת נכנס לקהילה יהודי חדש, ומשראה את הסובבים נכנס אף הוא למעגל ואמר על עצמו: "אני כלום, אני כלום". מיד תמהו עליו: "מסתובב כאן עוד כלום אחד? כדי להיות כלום צריך לעמול על כך..."].
מובן שאין מדובר בביטושים חיצוניים ומטופשים, אלא בעבודה פנימית: על האדם לעבוד על עצמו בהסתכלות עצמית פנימית, שתביא לביטוש הגסות שבו. פרק זה מתווה תהליך ארוך, שלב אחר שלב - במה על האדם להתבונן, ואם יתבונן בכך באמת אכן יבטש את עצמו היטב.
ובלשונו: "להשפיל עצמו ולהיות נבזה בעיניו נמאס, ככתוב" - כמו שכתוב בתהילים (פרק ט"ו): "נבזה בעיניו נמאס", וכך על האדם להרגיש בעצמו. "ולב נשבר" - שיהיה לו לב נשבר בשוברו את גסותו, "רוח נשברה - היא הסטרא אחרא".
וכאשר האדם מבזה ומשפיל את עצמו - את מי הוא מבזה? את הגוף ואת הנפש הבהמית. אפשר היה לחשוב שיש כאן סגולה: שמתוך שהאדם נמאס בעיניו, תראה זאת הנפש הבהמית ותחקה אותו. אך אין זו סגולה כלל, וכלשונו: "שהיא היא האדם עצמו בבינונים, שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתוקפה כתולדתה בליבו" - אין זה שהאדם מבטש את עצמו ונפשו הבהמית עומדת באיזו פינה אחרת ותלמד ממנו; הבהמה היא הוא עצמו. הנפש הבהמית המחיה את גופו של הבינוני נמצאת בכל תוקפה ועוצמתה כתולדתה, כמו ביום היווצרה, בליבו, "נמצא היא היא האדם עצמו". הרגשותיו הן הרגשות הנפש הבהמית, וכשהוא מבטש ומבזה את עצמו - את הבהמה הוא מבזה.
לסיכום: בחלק זה למדנו את משל הזוהר על בול העץ שאין האש נתפסת בו - שאין מוסיפים אש, אלא "מבטשין ליה", מבקעים אותו לחלקים קטנים ומורידים מגסותו; וכן בנמשל, גוף שאין אור הנשמה חודר בו - "מבטשין ליה". ראינו שהשכל אינו נתפס ונדבק במוח עד כדי למשול על חומריות הלב, מחמת חומריותן וגסותן של הלב והמוח, ושבזוהר מדובר במצב כללי ובתניא בבעיית הבינוני שהיא בעיקר בלב. שורש טמטום הלב הוא גסות הקליפה המסתירה ומחשיכה את אור הנפש האלוקית, ולפיכך העצה היא "לבטשה ולהשפילה" בעבודה פנימית - להיות "נבזה בעיניו נמאס" ובעל "לב נשבר"; וזאת משום שהנפש החיונית, העומדת בתוקפה בליבו של הבינוני, היא היא האדם עצמו.
יסוד זה - שהנפש החיונית היא האדם עצמו - כבר נאמר בפרק א' של התניא, אף שאצל הצדיקים הדבר אחר. בחלק הבא נחזור לדברי אדמו"ר הזקן בפרק א' ונעמיק בהם.