פרק כ"ט בליקוטי אמרים נמצא בדף ל"ה עמוד ב' (עמוד 70). כפי שהזכרנו לפני שהתחלנו את פרק כ"ו, עד לאותו פרק פרס אדמו"ר הזקן את הדרך הנדרשת מן הבינוני, ומפרק כ"ו ואילך הוא דן בבעיות ובגורמים המפריעים להתקדמותו בעבודת השם, וכיצד להתמודד עמם ולתת להם מענה. פרקים כ"ו, כ"ז וכ"ח הוקדשו בעיקרם לעניין העצבות - ממה היא נובעת וכיצד מתמודדים עמה, ובכך האריכנו. בפרק כ"ט, וכן בפרק ל', נעסוק במושג אחר: טמטום הלב - מהו, וכיצד מתמודדים עם בעיה זו.
למעשה כבר בפתיחת פרק כ"ו הזכיר אדמו"ר הזקן מושג זה, כשכתב שאי אפשר לנצח את היצר "בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב". אמנם בפרקים שלאחר מכן התייחס בעיקר לנקודה הראשונה, העצבות, ונותרה אפוא בעיה מרכזית אחת שיש לעסוק בה: טמטום הלב.
ובכך פותח אדמו"ר הזקן את הפרק: "אך עוד אחת" - נותר עוד עניין אחד לדון בו, "צריך לשית עצות בנפשות הבינונים אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב". יש לחפש עצות כיצד יוכל הבינוני להיפטר מעניין זה או להתמודד עמו, ואין מדובר במקרה חד פעמי בלבד: "ועתים רבים" - דבר החוזר על עצמו בתדירות.
מהו טמטום הלב?
בפרק י"ז למדנו כי הבינוני "מוחו ברשותו": כל אדם שיש לו מוח בקדקדו מוחו ברשותו, כלומר הוא יכול להתבונן בגדלות השם, והתבוננות זו תוליד בו לכל הפחות אהבה מסותרת. טמטום הלב הוא מצב שבו, אף על פי שמוחו ברשותו והוא מתבונן בעניינים שאמורים לפעול בו התעוררות, הלב נותר אטום ואינו מתעורר לשום רגש, אפילו לא ברמה של אהבה מסותרת.
נוצרת חסימה מוחלטת בין המוח ללב - 'מיצר הגרון' המפריד ביניהם, בבחינת מצרים - והלב נעשה כאבן, כלשון הפסוק "והסירותי את לב האבן". לב בשר הוא רך, ומשנוגעים בו מתחולל בו שינוי; באבן לא מתרחש דבר. משום כך אין הבינוני יכול לפתוח את לבו בשום אופן "לעבודה שבלב זו תפלה".
שתי ההפרעות שגורם טמטום הלב:
בתחום ה'עשה טוב' - בתפילה: בכל מצווה ומצווה נדרש רגש, אך הרגש הוא תוספת על המצווה, שכן המעשה הוא העיקר: גם אם לא היה לאדם רגש בקיומה, אין חסר במהות המצווה - ודאי שחסרים בה הנשמה, החיות והפנימיות, אך המצווה קיימת. בתפילה, לעומת זאת, אנו אומרים בכל יום בקריאת שמע "ולעבדו בכל לבבכם", ודרשו חכמים: איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה. כל עניינה של התפילה הוא הלב, ולפיכך המוציא את המילים מפיו בלא שום רגש - חסר במהות התפילה עצמה. במצוות אחרות אפשר לומר "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", והעיקר שיעשה והעניין יסתדר; אך בתפילה, אם חסר לו הלב - חסר לו הכול.
בתחום ה'סור מרע' - קדושה במותר: בדברים האסורים אין הבינוני נכשל, שהרי אילו נכשל לא היה בינוני, ועוד שקבלת עול מלכות שמיים שלו חזקה דיה שלא יעשה דבר איסור אף בלא רגש כלל. אך כשמגיעים לדבר המותר, כפי שהזכרנו בפרק כ"ז, קיים העניין של "קדש עצמך במותר לך" - להיות קדוש, כלומר מופרד. לשם כך נדרשת חמימות מסוימת ואכפתיות, רצון פנימי להתרומם, ואין די בהבנה שבמוח שזהו דבר טוב: כשאין רגש לדבר, לא ייעשה הדבר. וכלשון אדמו"ר הזקן, שלפעמים "לא יוכל להלחם עם היצר לקדש את עצמו במותר לו מפני כבדות שבלבו".
כבדות זו היא תוצאה של טמטום הלב, כפי שהזכיר אדמו"ר הזקן בפרק כ"ו שהכבדות נמשכת מטמטום הלב. נמצא שההפרעה קיימת בשני המישורים כאחד: גם ב'עשה טוב' - שהתפילה אינה תפילה, וגם ב'סור מרע' - שאינו נמנע מן הדברים שעליהם נאמר "קדש עצמך במותר לך".
ראוי להעיר: בטבע הדברים אמור הלב להיות מושלט על ידי המוח, אלא שכאן פועל גורם פנימי האוטם ואינו מניח להתבוננות לרדת אל הלב. ומבואר שתופעה זו אופיינית דווקא לבינוני. מי שאינו בינוני, ונכשל מפעם לפעם בדברים כאלה ואחרים, אין בעיה זו מצויה אצלו דווקא, שכן בנקודות שונות עדיין מתעורר לבו ומתרגש. אך הבינוני, שבכל הנוגע למעשה בפועל הוא בסדר גמור ונראה כלפי חוץ כצדיק - דווקא תדמית זו עלולה להיות בעוכריו: היא מולידה בו אגו מסוים האוטם את לבו. הוא אומר לעצמו: הלוא אני בסדר, הכול רואים שאני בסדר, ומה חסר לי אם בפנים אין חום ואור? מה שבפנים ממילא אין איש יודע, ואין הדבר בא על חשבון תדמיתו. משום כך יש להשיא עצות דווקא "בנפשות הבינונים", ובפרק זה יורה אדמו"ר הזקן מה על האדם לזכור תמיד, כדי שלא תנפח אותו תדמיתו ולא תבלבל אותו; ואם אינו שומר על הגבולות שיתווה כאן, דווקא מצבו כבינוני הוא בעוכריו.
[ואין לומר שאין הדברים נוגעים לנו: כבר למדנו בפרקים הקודמים שמידת הבינוני היא מידת כל אדם, וכל אדם צריך להיות בינוני - ומתוך נקודת הנחה זו נאמרות העצות שלהלן].
העצה שבזוהר הקדוש:
אומר אדמו"ר הזקן: "וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש". כעת יצטט קטע מן הזוהר, ויבאר אותו בכמה שורות. ראוי להקדים כי הקטע שבזוהר אינו מדבר דווקא בבינונים, אלא אף ברשעים, ואילו אדמו"ר הזקן מדבר בבינונים; לאחר שנשלים את הציטוט ואת ביאורו נוכל להבחין בהבדלים שבין לשון הזוהר לבין דבריו.
לשון הזוהר: "דאמר רב מתיבתא בגן עדן" - ראש הישיבה שבגן עדן, היושב עם הנשמות ונותן להן הדרכה לפני ירידתן לעולם הזה, שידעו מהן הבעיות המצויות בעולם ומהי הדרך שילכו בה.
ולפני הציטוט עצמו יש להקדים עוד נקודה: נאמר בפסוק "כי האדם עץ השדה", ולפיכך הרוצה לדעת כיצד להתמודד עם הבעיות שבאדם יכול ללמוד זאת מן העץ. ובפרט על פי המבואר (ואין כאן המקום להאריך בכך), שהכוונה ב"כי האדם עץ השדה" היא בעיקר לצד הרגשי שבאדם - הלב הוא הדומה לעץ, וזהו ביאור בפני עצמו.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי לאחר שפרקים כ"ו-כ"ח עסקו בעצבות, פותח אדמו"ר הזקן בפרק כ"ט ב"עוד אחת" - הבעיה הנותרת של טמטום הלב, שהזכיר כבר בפרק כ"ו. טמטום הלב הוא אטימות הלב, אף שמוחו של הבינוני ברשותו: חסימה בין המוח ללב, בבחינת 'לב האבן'. אטימות זו פוגעת בשני מישורים: ב'עשה טוב' - בתפילה, שכל מהותה עבודה שבלב, וב'סור מרע' - ב"קדש עצמך במותר לך", הדורש חמימות ואכפתיות, ואשר הכבדות שבלב מונעת אותו. עמדנו על כך שהתופעה אופיינית דווקא לבינוני, שתדמיתו החיצונית עלולה לאטום את לבו, ופתחנו בעצה היעוצה בזוהר הקדוש בשם רב מתיבתא שבגן עדן, על יסוד הפסוק "כי האדם עץ השדה".
בחלק הבא נלמד את לשון הזוהר עצמה - משל העץ - ואת ביאורו של אדמו"ר הזקן ויישומו בעבודתו של הבינוני.