בחלק הקודם עסקנו בעצתו של אדמו"ר הזקן בפרק כ"ח למי שנופלות לו מחשבות זרות בשעת התפילה, ובאזהרתו "וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המידות". כעת נעמוד על שורש המלחמה המתחוללת באדם, ועל דרך ההתמודדות עמה.
המלחמה על המוח:
שתי נפשות לו לאדם, ובלשון אדמו"ר הזקן: "כל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה". כל המלחמה נסבה על 'מסך' אחד - המוח. מוח אחד יש לאדם ולא שניים, ואילו הכוחות הפנימיים הדוחפים אליו את האנרגיה שלהם שניים הם, ולפיכך נאבקת כל אחת מן הנפשות מי תשלוט על המוח ומי תדחוף לתוכו את מחשבותיה: "כל הרהורי תורה ויראת שמים מנפש האלוקית, וכל מילי דעלמא מנפש הבהמית".
אלא שכאן מוסיף אדמו"ר הזקן נקודה מכרעת: "רק שהאלוקית מלובשת בה". אילו היו אלו שתי נפשות נפרדות, שכל אחת עולה אל המסך בתורה בעוד חברתה ממתינה בצד עד שתרד, לא היה המצב חמור כל כך - שכן בשעה שהנפש הבהמית חושבת מחשבות זרות, הייתה הנפש האלוקית עומדת בשקט מן הצד. אך אין הדבר כן. האדם משולב, וכשעולה הנפש הבהמית אל המסך היא גוררת עמה את הנפש האלוקית המלובשת בה, וזו מוטרדת מן המחשבות ואינה יכולה לשבת בצד. אין כאן מסך המחולק לשניים, שרואים בו פעם זה ופעם זה, אלא הנפש האלוקית תפוסה בתוך הטרדה עצמה - ומשום כך אין האדם מסוגל להתפלל באותה שעה.
משל הערל העומד לנגדו:
מביא אדמו"ר הזקן משל: אדם המתפלל בכוונה, ולנגדו עומד עובד גילולים - ערל רשע - המשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו, "שזאת עצתו בוודאי". ומהי העצה במצב כזה? "שלא להשיב לו מטוב ועד רע, ולעשות עצמו כחרש לא ישמע", ולקיים את הכתוב "אל תען כסיל באיוולתו פן תשווה לו גם אתה" - שהרי מרגע שאתה נענה לכסיל, ירדת לרמתו ונעשית כמותו: הוא אומר כך ואתה אומר כך. עצם העובדה שהוא שואל ואתה משיב מורידה את שניכם לאותו מישור, ועל כן אין לענות לו כלל.
וכך גם בנמשל: ברגע שנפלה לאדם מחשבה שכל מטרתה לבלבלו, אל ישיב לה דבר ואל ינסה להתבונן בה - לא טענה, לא מענה ולא התבוננות, אלא יסיח דעתו ממנה לחלוטין. ובלשון אדמו"ר הזקן: "אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה הזרה, כי המתאבק עם מנוול מתנוול גם כן, רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו, ויסירם מדעתו ויוסיף אומץ וכוח כוונתו". זהו סיכומו של דבר: כשנופלת מחשבה מבלבלת, ידע האדם לזהות מניין היא באה - ופשוט לא ישים אליה לב.
"כמשל" בלבד - ערל בגשמיות או 'הגוי אשר בקרבך':
יש להדגיש כי אדמו"ר הזקן נקט כאן לשון משל בלבד: "כמשל אדם המתפלל בכוונה ועומד לנגדו ערל רשע". הרבי מבאר פרק זה באריכות במאמר "באתי לגני" תש"ל, הנדפס בספר המאמרים מלוקט חלק ד', ומקשה שם לכאורה סתירה בתניא עצמו ממקום למקום:
בפרקנו: כשעומד ערל רשע לנגדו - העצה היא להתעלם ממנו לחלוטין, ללא כל התבוננות.
באיגרת הקודש סימן כ"ה (עמוד קמ"א): שם כותב אדמו"ר הזקן דברים אחרים לגמרי - כשאין בידו למחות, "כגון ערל המדבר ומבלבלו בתפילתו", עליו לעצור ולהתבונן.
וכך מבואר שם: כשעומד ערל ומבלבלו בתפילתו, יתבונן האדם "מה זאת עשה ה' לו" - מדוע שלח לו הקב"ה את הערל הזה. שהרי לערל אין בחירה חופשית, והוא הגיע בהשגחה פרטית כשליח אלוקי. ולשם מה שולח לו הקב"ה שליח באמצע התפילה כדי לבלבלו? "אין זאת כי אם כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפילתו בעומק הלב ובכוונה גדולה כל כך, שלא ישמע דיבורי הערל". וכיצד אפשר שלא לשים לב? על כך ממשיך אדמו"ר הזקן: "אך למדרגה זו צריך התעוררות רבה ועצומה", ומביא עצה יעוצה להתעוררות - שישים אל ליבו ויתבונן באריכות כיצד הקב"ה כביכול צמצם את עצמו והתלבש בגופו של אותו ערל כדי לעוררו.
לכאורה יש כאן סתירה: באיגרת הקודש מורה אדמו"ר הזקן להתבונן, וההתבוננות זו היא שתיתן את הכוח להתעלם - שכן אין ההתעלמות דבר פשוט כלל; ואילו בפרקנו, כשנופלת מחשבה מבלבלת, אין הוא מזכיר התבוננות כלל אלא הסח הדעת בלבד.
מבאר הרבי באותו מאמר, שיש להבחין בין שני המצבים:
ערל בשר ודם העומד לנגדו בפועל: הוא שליח אלוקי מלמעלה. במצב כזה יעצור ויתבונן מה אירע כאן ומדוע שלח לו הקב"ה ערל באמצע התפילה, וההתבוננות בהתלבשות זו היא שתסייע בידו.
מחשבה זרה הנופלת לו מעצמו: הרהורים רעים המבלבלים אותו אינם באים כשליח מלמעלה, אלא מן היצר הרע שבתוכו ממש. כאן אין לעצור ואין להתבונן כלל, אלא פשוט להסיח את הדעת.
זוהי הבחנתו של הרבי בין הערל שבגשמיות לבין 'הגוי אשר בקרבך', ושני עניינים שונים לגמרי הם. הרוצה לעמוד על הדברים באריכות - כדף וחצי - יעיין בספר המאמרים מלוקט חלק ד', מעמוד קמ"ט ואילך.
עצה למי שקשה לו להסיר את המחשבה:
"ואם יקשה לו להסירה מדעתו, מפני שטורדים דעתו מאוד בחוזקה" - מה יעשה מי שקשה לו? התבוננות אין כאן, כמבואר, אך המחשבות אינן מרפות: הוא מתאמץ בכל כוחו להתרכז במילות התפילה ואינו מצליח, שוב ושוב, וכשמושגת רגיעה כלשהי - חוזר הדבר ונשנה, וכל אחד מכיר זאת. במצב זה מורה אדמו"ר הזקן: "אז ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו יתברך" - יעצור ויתחנן לפני הקב"ה במחשבתו (ובמקומות שאין לעצור בהם באמצע המילים - במחשבה בלבד), שירחם עליו ברחמיו המרובים, "כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו". כפי שלמדנו בפרק ב' בתניא, שהבן נמשך ממוח האב - כך נמשך היהודי כביכול ממוחו ומחשבתו של הקב"ה. אומר היהודי לפני הקב"ה: בנך אני, ונאמר "כרחם אב על בנים", רחם נא עליי ותן לי כוח לעצור את המחשבות הללו. "וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו יתברך להצילה ממים הזידונים".
"מים הזידונים":
"מים הזידונים" הם משל לטרדות המחשבות, על דרך לשון שיר השירים "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". מבואר בחסידות ש"מים רבים" הם טרדות המחשבות הנופלות לאדם באמצע התפילה ומבלבלות אותו, והם כמי המבול. ומתי מתחילים מי המבול? דווקא כשנכנס נח אל התיבה. "תיבה" היא גם תיבת התפילה: כשאדם נכנס אל תיבות התפילה, מיד מתחילים "מים רבים" להטרידו. ומה עליו לעשות? להיכנס אל התיבה פנימה ולא לשים לב, ואז יישארו כל המים בחוץ והוא יהיה מוגן, שהקב"ה סוגר עליו את הפתח וכל הטרדות אינן. אימתי אינו מוגן? כשהוא יוצא מן התיבה החוצה ולו לרגע - אז שוטפים אותו המים.
המילים האחרונות שבפרק - "ולמענו יעשה כי חלק ה' ממש עמו" - ניתנות להתפרש בשני אופנים:
המשך תפילתו ובקשתו של היהודי: עשה נא למעני, שהרי כל יהודי הוא חלק ממש מהקב"ה - חלק ממך אני, עשה למעני ועזור לי.
הבטחה מפי אדמו"ר הזקן: אם תתפלל כראוי, מובטח לך ש"למענו יעשה" - הקב"ה יעשה למענך ויסייע בידך, כי חלק ה' ממש עמו.
יש כאן אפוא גם הבטחה: מי שאינו מסוגל להתמודד עם אותן טרדות, ויעצור ויבקש רחמי שמיים - רחמי שמיים יועילו לו להשתחרר מהן, ותהיה לו שעת חסד עד שתבוא המחשבה הבאה, ואז שוב יידרש לחפש את הדרך להתמודד עמה ולדחותה.
בזה נשלמים שלושת הפרקים כ"ו, כ"ז וכ"ח, שאדמו"ר הזקן הקדיש את כולם למטרה אחת: כיצד להתמודד עם העצבות.
ולסיום, בקשר ללשון שבתחילת הפרק "וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המידות", שעליה עמדנו באריכות בשיעור הקודם: מסופר על יהודי מחסידי פולין, תלמיד חכם שהיו לו תלמידים רבים בארצות הברית, אשר עורר אותם מאוד ללימוד התניא ולימוד החסידות. אחת הדרכים שבהן עורר אותם הייתה שסיפר להם שהוא בקיא בכל התניא - לא כדי להתרברב, אלא כדי להכניס בהם חשק. מפעם לפעם היה אומר להם: "פתחו היכן שתרצו בתניא, התחילו משפט ושאלו אותי היכן זה כתוב, ואומר לכם בדיוק באיזה פרק ובאיזה עמוד". וכך היו עושים, והוא תמיד ידע. פעם אחת פתח אחד התלמידים ושאל: "היכן כתוב בתניא 'אל יהי שוטה'?". השיב לו: "זה כתוב בכל שורה בתניא" - המילים עצמן כתובות בפרק כ"ח, אך כל שורה ושורה בתניא אומרת שאל לו לאדם להיות שוטה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי שתי הנפשות נאבקות על 'מסך' אחד - המוח, וכי הנפש האלוקית מלובשת בבהמית ולכן נגררת אחר טרדותיה ואינה יכולה לעמוד מן הצד. עמדנו על משל הערל המבלבל את המתפלל, שהעצה כלפיו היא שלא להשיב לו כלל ולעשות עצמו כחרש, וכך גם ביחס למחשבה הזרה: "המתאבק עם מנוול מתנוול גם כן". ראינו את הבחנת הרבי בין ערל בשר ודם, שהוא שליח מלמעלה ומחייב התבוננות (כמבואר באיגרת הקודש כ"ה), לבין מחשבה זרה הבאה מן היצר הרע שבקרבו, שכלפיה אין אלא הסח הדעת. ולבסוף למדנו את עצת השפלת הנפש והתחנונים לפני ה', שירחם על נפשו "כרחם אב על בנים" ויצילה מן ה"מים הזידונים" - טרדות המחשבות הסובבות את תיבת התפילה.
בחלק הבא נעסוק בבעיות אחרות המפריעות לאדם בעבודת השם, ובפתרון שנותן אדמו"ר הזקן לכל אחת ואחת מהן.