בחלק הקודם עסקנו בדברי אדמו"ר הזקן בפרק כ"ח אודות המחשבות הזרות הנופלות לאדם בשעת התפילה. בחלק זה נקדים את ההכנה הנדרשת קודם התפילה, נעמוד על ההבדל שבין סוגי המחשבות ועל דרך ההתמודדות עם כל אחד מהם, ונלמד מדוע דווקא בשעת עבודת השם מתגברת ההפרעה.
ההכנה שקודם התפילה:
על האדם לעורר את הכוונה בתפילה ולהסיר את כל המחשבות הטורדות אותו, "עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו". לשם כך עליו לומר לעצמו קודם התפילה: הגיע זמן תפילה, וכל המחשבות הללו מונחות כעת בצד - הפסקה לרגע מכל העניינים.
וכך יחשוב קודם התפילה: אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם, היה מסדר את דבריו ומכוון בהם יפה לבל ייכשל. אדם הנכנס אל שר או אל מלך שוקל אלף פעמים כיצד ינסח את דבריו, מה יאמר תחילה ומה לאחר מכן, ואפילו באיזו נעימה יאמר זאת. קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שצריך לכוון לפניו אף את מחשבתו: מלך בשר ודם שומע את הדיבור בלבד, ואילו הקדוש ברוך הוא רואה אף את המחשבה.
ראוי להבהיר: אין אדמו"ר הזקן עוסק כאן במי שלא עשה הכנה זו כלל. אדם שלא עצר את המחשבות הטורדות אותו כלל לא התחיל להתפלל, ואין כל פלא שהן ממשיכות לטרוד אותו. הפרק עוסק במי שאכן עשה את הפעולה: עצר את כל הטרדות, בא לבית הכנסת, מחק את כל המחשבות והקדיש את הזמן כולו לתפילה - ואף על פי כן נופלות לו מחשבות באמצע התפילה.
שני סוגי מחשבות הנופלות בשעת התפילה:
מחשבה מסוימת המטרידה: אדם שהניח את כל ענייניו בצד ורוצה להתרכז בתפילה, אך דבר אחד מסוים מטריד אותו ואינו יוצא מראשו - הודעת חשבון הבנק שקיבל בבוקר שלפני התפילה, או מקרה שאירע לו. בסוג זה אין התניא עוסק כאן, אך במקומות אחרים בחסידות מובאת לו עצה: יעצור אפילו באמצע התפילה ויתבונן - הרי בבוא זמן השינה הוא מצליח להירדם, משום שהוא יודע שהשינה נחוצה לו, ולכן הוא מרגיע את עצמו ואומר לעצמו "יהיה בסדר, מחר נראה מה לעשות". ואם לצורכי הגוף הוא מוצא לעצמו את הרגיעה ואומר "לא עכשיו, כעת המחשבה הצידה" - על אחת כמה וכמה בזמן התפילה, שהוא זמן נחוץ ביותר וחיוני לנפש.
מחשבות סתמיות הנופלות ברצף: לא דבר מסוים המטריד ויושב לו על הראש, אלא בכל רגע נופלת עוד מחשבה ועוד מחשבה, כספינה בים שהגלים מרימים ומורידים אותה חליפות. בזה עוסק אדמו"ר הזקן כאן, והעצה היא היסח הדעת: על כל גל שמגיע יסיח את דעתו, ולא יעצור אפילו לרגע אחד כדי להתמודד עמו.
"ואל יפול לבו בקרבו":
בלשון אדמו"ר הזקן: "ואעפ"כ אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה" - אל יהיה האדם עצוב מעצם הסיטואציה, מכך שנופלים לו גלי מחשבות בראשו. ומדוע? "שצריך להיות בשמחה רבה" - בשעת עבודת השם על האדם להיות שמח, ואיך יהיה עצוב באמצעה.
"אלא אדרבה יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה" - להיפך: כשהוא עומד בסיטואציה זו ונופלת לו המחשבה, יתאמץ יותר במילים המונחות לפניו. בשפת החסידות זוהי מידת הנצח שבנפש - מידה שעניינה ניצחון המחשבה על אף הקושי, בלי טעם ודעת ובלי התמודדות שכלית, אלא החלטה פשוטה להעיף את המחשבה הצידה.
"בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני נגד נפש האלוקית שבו" - על האדם לזהות שהמחשבה באה מן היצר, וכל מבוקשו של היצר אינו אלא לבלבל אותו. משזיהה זאת, לא יעצור ולא ייתן לה מענה.
משל הגוי המבלבל:
אדם העומד באמצע התפילה, וניגש אליו גוי ומתחיל לבלבל את דעתו. כיצד ינהג? הדבר תלוי במבוקשו:
אם בא הגוי ושואל היכן נמצא רחוב פלוני, וזה כל מבוקשו - יעצור, יאמר לו היכן הרחוב וימשיך בתפילתו. שכן אין הוא בא לבלבל את דעתו, אלא באמת מפריע לו דבר והוא מבקש פתרון.
אך אם בא הגוי כנודניק, וכל מטרתו לבלבל את דעתו - אם ישיב לו על שאלה אחת, ישאל שנייה, ואחריה שלישית. הפתרון היחיד לגוי כזה: לא להתייחס כלל.
והוא הדין במחשבות: מחשבה הטורדת אותו באמת, משום שדבר מסוים מפריע לו - היא כאותו גוי השואל שאלה שמפריעה לו, ויש לתת לה מענה, כאמור לעיל בהתבוננות שבעניין השינה. אך מחשבה הנופלת סתם, שפתאום הוא נזכר בזו ובזו - אין כל מקום וטעם להתחיל ולענות לה. כל תשובה שייתן, ואפילו כלשהי, היא בדיוק מטרתה של המחשבה: העיקר שיפסיק להתפלל. לפיכך לא ישים לב אליה כלל.
"ונודע דרך הנלחמים":
"ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד" - כששניים נלחמים זה בזה או נאבקים זה עם זה, כשהאחד מתגבר, מתאמץ השני להתגבר אף הוא בכל מאמצי כוחו ואינו יושב בשקט. ובזה מיושבת התמיהה: מדוע דווקא בשעת התפילה נופלות כל המחשבות הללו, עד שאדם מתייאש ואומר "אינני מסוגל להתפלל שתי דקות בשקט"? אלא שאינך רואה את התמונה השלמה: יש בך נפש אלוקית ויש בך נפש הבהמית. הנפש האלוקית מתפללת - ומיד זורקת הנפש הבהמית מחשבה.
"ולכן כשנפש האלוקית מתאמצת ומתגברת להתפלל, אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה" - והראיה: מדוע אין היצר מטריד אותו במחשבות אלו באמצע עסקיו או באמצע הסעודה? משום ששם אין הוא חש שהאדם עומד נגדו; ואילו בתפילה האדם עומד נגדו, ולכן אף הוא בא נגד האדם. נמצא שנפילת המחשבה אינה אלא הוכחה שסוף סוף התחיל להתפלל, ומכאן שעל האדם להתעודד ולומר: סימן שהתחלתי להתפלל - ונמשיך להתפלל.
"ולא כטעות העולם שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפילתם כלום" - העולם טועים, וכל אחד עלול לטעות בכך אף בינו לבין עצמו: "כל יום אני מתפלל וכל הזמן מחשבות זרות, סימן שתפילתי אינה שווה ואינה מקובלת". יסוד הטעות הוא בהנחה שאילו היה מתפלל כראוי לא היו נופלות לו מחשבות זרות, ושהתפילה הייתה זורמת שעה שלמה בשקט ובנחת - ומתוך כך הוא מתייאש ונופל לעצבות.
"והאמת היה כדבריהם אילו הייתה נפש אחת לבדה, היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות" - אילו נפש אחת הייתה מתפללת ואותה נפש עצמה הייתה חושבת מחשבות בטלות, אכן היה מקום לומר "מה קורה לי, אינני מסוגל לעמוד רגע אחד במקום אחד". הרואה אדם הקופץ מכאן לכאן אומר לו: עמוד כבר במקום אחד. אך כאשר שני אנשים הם, האחד עומד כאן והשני עומד שם - אין לצעוק על אף אחד מהם, שהרי כל אחד מהם עומד במקומו שלו.
כך בנפש: הנפש האלוקית עומדת במקומה ומתפללת, והנפש השנייה עומדת במקומה ומנסה כל העת להפריע. "המסך" שלנו הוא מסך אחד, ובכל רגע מנסה אחר לחטוף את הבמה ולעלות לשידור חי. משהצליחה הנפש האלוקית להיכנס לשידור בשעת התפילה ולהתפלל כראוי, מיד מנסה הנפש הבהמית לסחוף את הצופים לכיוונה ולדחוף את עצמה פנימה. אין זה סימן שאין האדם מתפלל כראוי, אלא להיפך: סימן שהתחיל להתפלל כראוי, ולכן היא מנסה להפריע לו.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם".
לסיכום: בחלק זה למדנו את ההכנה שקודם התפילה - עוררות הכוונה והסרת המחשבות הטורדות, מתוך הקל וחומר ממלך בשר ודם למלך מלכי המלכים הרואה אף את המחשבה. עמדנו על שני סוגי המחשבות הנופלות בשעת התפילה: מחשבה מסוימת המטרידה, שעליה יש להתבונן ולהשיב, ומחשבות סתמיות הנופלות כגלי הים, שעליהן העצה היא היסח הדעת בלבד, כמשל הגוי השואל לעומת הגוי הנודניק. למדנו שאין ליפול לעצבות מנפילת המחשבה, אלא אדרבה להוסיף אומץ בחדווה ובשמחה יתרה, ולזהות שהמחשבה באה מן הקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני. ולבסוף נוכחנו כי "דרך הנלחמים" היא שכשהנפש האלוקית מתגברת מתגברת הקליפה כנגדה, ולפיכך אין נפילת המחשבה ראיה שהתפילה אינה כלום, שכן שתי נפשות הן הנלחמות זו עם זו במוחו של האדם.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק כ"ח בביאור מלחמתן של שתי הנפשות במוחו של האדם.