אנו נמצאים בחלקו האחרון של פרק כ"ז. עצרנו בדף ל"ד עמוד ב' (עמוד 68), ולפני שנמשיך אל הקטע הפותח במילים "ולא עוד, אלא אפילו בדברים המותרים", נחזור בקצרה על עיקרי הדברים שלמדנו ונחדד כמה נקודות.
חזרה על עיקרי החלק הקודם:
מתחילת פרק כ"ז פונה אדמו"ר הזקן אל היהודי העצוב ומבאר לו מדוע אין כל מקום לעצבותו. במה מדובר? ביהודי שנופלים לו ללא הרף הרהורים רעים ועולות בו תאוות רעות במחשבתו, וההתמודדות והמלחמה התמידית מתסכלות אותו. הוא מבקש כבר רגיעה בעניין, וחוסר הרגיעה גורם לנפילת רוחו ולעצבותו. על כך מעמיד אדמו"ר הזקן כמה וכמה טעמים, שלא זו בלבד שאין זו סיבה לעצבות, אלא אדרבה - זו סיבה לשמחה:
קיום מצוות לא תעשה: נאמר בתורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". במי מדובר בפסוק? ודאי שאין הכוונה לצדיקים, שכן אצל הצדיקים אין עולים כלל הרהורים ומחשבות רעות. על כרחך שהפסוק מדבר במי שכן עולים בו הרהורים אלו והוא נדרש להילחם בהם, והוא הבינוני. נמצא שבכל פעם שהוא דוחה את המחשבה, הוא מקיים מצוות לא תעשה של "ולא תתורו", ויש לו לשמוח בכך.
הכרת מקומו האמיתית: אין לאדם להחזיק את עצמו בגדלות ובגאווה, כאילו הוא שייך לדרגת הצדיקים, ולהתפלא כיצד נופלת לו מחשבה רעה. אין כאן פלא כלל: היא נופלת לו משום שזו מהותו והוא שייך לכך.
הגילוי הנפעל על ידי האתכפיא: בכל פעם ופעם שהאדם דוחה את המחשבה ואת התאווה, הוא מבצע עניין של אתכפיא, ובכל פעם ופעם הוא פועל בכך גילוי אלוקי עליון ונפלא. לפיכך אין לו להיות עצוב מכך, ואדרבה - ייתכן שזו עצמה תכלית ירידת נשמתו לגוף, לפעול בעניינים הללו.
על יסוד זה ביאר אדמו"ר הזקן את דברי איוב "בראת צדיקים בראת רשעים": הקב"ה ברא שני סוגים בלבד, ואילו היהודי בעבודתו פועל שיהיה סוג שלישי בבריאה. הקב"ה ברא צדיקים ורשעים, ואין הכוונה לרשעים כפשוטם חלילה, אלא שברא יהודים שעולות בהם תמיד תאוות רעות והרהורים ומחשבות המבלבלות, ובכך הם דומים לרשעים. נמצא שמצד הבריאה ישנם או צדיקים שאין להם דברים אלו, או אותם שאיוב קורא להם "רשעים" משום שיש להם דברים אלו. עבודתו של היהודי היא לעשות סוג שלישי - להיות בינוני: אמנם המחשבה נופלת, אך הוא דוחה אותה ומסלקה.
משל המאכלים החריפים:
בעבודה זו של הבינוני יש עונג נפלא ועונג גדול מאוד למעלה, ואת זה המשיל אדמו"ר הזקן לשני סוגי מאכלים: מאכלים מתוקים ומאכלים חריפים או חמוצים. המאכל המתוק אמנם טעים, אך אין בו יותר מכך. ואילו המאכל החריף והחמוץ, מעלתו בלשון התניא היא שהוא "משיב הנפש". אדם המצוי בחולשה ומבקש דבר שימריצו וירעננו, נוטל לפיו דבר חריף או חמוץ וזה מעניק לו רוממות, כדרך שאדם השרוי בצום מריח ריח חד וזה משיב את נפשו. למאכל המתוק אין כוח זה.
ומהו "להשיב את הנפש"? כוח הנפש נמצא בתוך הגוף, אך בנפש עצמה יש באופן כללי שתי רמות: הרמה העליונה שאינה מתלבשת בגוף ונשארת למעלה מחוץ לו, והחלק התחתון המתלבש בתוך הגוף. כאשר האדם שרוי בירידה ובחולשה, החיסרון הוא באותו חלק המלובש בגוף, שהוא חלש כעת ואינו ערני די הצורך. כדי שיחזור לערנותו עליו למשוך מחדש כוחות מן החלק העליון של הנפש, ששם היא עומדת תמיד בשלמותה ואין נוגע בה שום פגם. והדבר שנוגע באותו חלק עליון ומושך משם הוא המאכל החריף והחמוץ.
והנמשל הוא בעבודת השם: כשיהודי עושה מעשה טוב הוא ממשיך אלוקות, וכל מצווה ממשיכה אלוקות. אלא שגם באלוקות ישנן שתי דרגות: דרגה מצומצמת לפי כלי הבריאה, ודרגה שלמעלה מן הבריאה שאינה מאירה בה בדרך כלל. הצדיק, המקיים את הדברים באור ישר, ממשיך אל אותה דרגה המצומצמת לפי כלי הבריאה. אך דווקא הבינוני, העושה אתכפיא ומתמודד עם החריף והחמוץ ויודע לתבל אותו, פועל "להשיב את הנפש" - הוא נוגע בדרגות עליונות יותר באלוקות. זהו לשון הזוהר "כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא", ו"אסתלק" אינו מלשון הסתלקות, אלא מלשון גילוי: אור גבוה כל כך שאינו נעצר משום מניעה ועיכוב. ומי פועל גילוי זה? דווקא עניין האתכפיא.
"ולא עוד, אלא אפילו בדברים המותרים":
עתה אומר אדמו"ר הזקן: לא רק בהתמודדות ובאתכפיא מול דברים אסורים, שכאשר יש לאדם פיתוי לדבר אסור והוא עוצר את עצמו ואינו נכשל הוא פועל גילוי נפלא, אלא "ולא עוד, אלא אפילו בדברים המותרים" לגמרי. אפילו כשהאדם מתעסק בדברים המותרים לחלוטין, כשרים למהדרין, ולא זו בלבד אלא אפילו בדברים הכרחיים, שאינם תאווה כלל: מאכל המותר באכילה וההכרחי לו, או דיבור שהוא צריך לומר וחשוב לו לאומרו, ואין זה דיבור של מצווה בדברי תורה אלא דברי חול המותרים ואף חיוניים. לכאורה מה הבעיה? יאמר וירגיש משוחרר.
על כך אומר לו אדמו"ר הזקן: דע לך, אפילו בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם "זובח יצרו" - שאינו עושה את הדבר מיד אלא דוחה אותו מעט, ואומר ליצרו: אתה רוצה? אין שום בעיה, אך עוד מעט.
ביאור לשון "זובח":
אחד המשפיעים הוסיף בזה ביאור: כאשר אדם נוטל בהמה ושוחט אותה שחיטה כשרה, היא נעשית כשרה ומותרת באכילה. ומה פועלת השחיטה? לפני השחיטה היה בפר דם, חיות ועוצמה, ובאותה חיות ועוצמה היה שור המזיק. משנזבח ונשחט בשחיטה כשרה, נעשה בשר כשר ומותר: הוצאנו ממנו את החיות ואת הלהיטות, והשארנו את הבשר כפי שהוא, כשר ובלא שום בעיה.
אותו דבר ביחס ליצר: יש לפניך מאכל כשר ותקין, ואתה יכול לאוכלו בכשרות הראויה, אלא שהיצר מבקש להיות שותף באכילה זו ולצרף אליה את חיותו. לשותפות זו אומרים ליצר הרע: לא. אין שום בעיה באכילה עצמה, אך בלא שותפות. וכיצד עושים זאת? זובחים את היצר - משאירים את הבשר ואת האוכל, אלא שהדבר יקרה בעוד שעה. מה ייחסר אם ייעשה בעוד שעה, בעוד חצי שעה או בעוד חמש דקות? אין מדובר חלילה במצב של פיקוח נפש. ומי מפסיד בתהליך זה? היצר הרע, שרוצה מאוד. ואומרים לו: "אתה רוצה מאוד מאוד, ודווקא משום כך איני רוצה כעת". בכך מוציאים ממנו את החיות, וזהו "זובח יצרו".
לסיכום: בחלק זה חזרנו על טעמיו של אדמו"ר הזקן לכך שהמחשבות הרעות אינן סיבה לעצבות אלא לשמחה - קיום מצוות "ולא תתורו", הכרת מקומו האמיתי של האדם, והגילוי העליון הנפעל בכל אתכפיא. ראינו את משל המאכלים החריפים ה"משיבים את הנפש", שבנמשל הוא המשכת דרגת אלוקות שלמעלה מכלי הבריאה, בבחינת "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא". ולבסוף למדנו את חידושו של אדמו"ר הזקן, שאף בדברים המותרים והכרחיים יש עניין של "זובח יצרו" - דחיית הדבר לזמן מה, שבה נוטלים מן היצר את חיותו ואת שותפותו.
בחלק הבא נמשיך בדבריו של אדמו"ר הזקן בעניין זה, שהמשכו גם בפרק כ"ח.