בחלק הקודם עמדנו על הסוג הראשון של נחת רוח לפני הקב"ה. כעת מגיע אדמו"ר הזקן לסוג השני: "והשנית כד אתכפיא הסטרא אחרא" - כאשר היהודי כופה את הסטרא אחרא. אין הוא מבטל אותה, אלא אומר לה בשום אופן לא, נלחם בה ומכופף אותה.
"אַ פייג":
ביידיש קיים ביטוי שאומרים לאדם כשמבקשים לדחותו לחלוטין: "אַ פֿייג" (ביטוי המלווה בתנועת יד, בהכנסת אגודל בין שתי אצבעות) - "אתה רוצה? אַ פייג, לא אתן לך". אמרה חסידית (כמדומני מופיעה היא בספר תורת שלום לאדמו"ר הרש"ב) מוצאת בביטוי זה רמז: מדוע היה עץ הדעת עץ תאנה? רש"י בחומש, על הפסוק "ויתפרו עלי תאנה", מבאר שהעלים היו מעץ הדעת. "תאנה" ביידיש היא "פייג", ובכך רמז הקב"ה לאדם הראשון: אמור ליצר הרע "אַ פייג", מה פתאום, איני רוצה. אלא שהוא לא אמר את האמירה הנכונה. וכך על כל יהודי לומר ליצר הרע בכל פעם: "אַ פייג", איני נותן לך, דוחה אני אותך.
בלשון אדמו"ר הזקן:
"והשנית כד אתכפיא הסטרא אחרא בעודה בתוקפה וגבורתה ומגביה עצמה כנשר" - כפיית הסטרא אחרא דווקא כשהיא נמצאת בכל עוצמתה. היצר הרע החצוף מעמיד את עצמו באצטלה של צדיק וקדוש, ודוחף מחשבות שכביכול כוונתן לטוב בלבד, ובסופו של דבר אין אלו אלא מחשבות זדוניות ורעות. היהודי דוחה את המחשבות הללו, "ומשם מורידה ה'" - הקב"ה מוריד את הסטרא אחרא מאותו מקום גבוה שאליו הגביהה את עצמה כנשר.
וכיצד תרד מלמעלה? הדבר תלוי באדם, שהמושכות מצויות בידו: בדחיית היצר הרע למטה הוא הורג את היצר הרע למעלה, וכלשון אדמו"ר הזקן "באתערותא דלתתא על ידי הבינונים".
"ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי":
"וזהו שאמר הכתוב ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" - הפסוק נאמר בבקשת יצחק אבינו מעשיו, אך אין זה רק יצחק האומר לעשיו: זהו "מאמר השכינה לבניה", כמו שמפורש בתיקונים (תיקוני הזוהר), שהפסוק מתייחס לכל יהודי ויהודי ולכללות ישראל. הקב"ה אומר לעם ישראל: עשה לי מטעמים כאשר אהבתי. ומדוע נקט לשון רבים, "מטעמים"? מפני שיש "שני מיני נחת רוח".
ולביאור הדבר מביא אדמו"ר הזקן דוגמה מן המטבח הגשמי: "וכמו שבמטעמים גשמיים דרך משל" - באוכל גשמי ישנם שני סוגי מעדנים:
סוג אחד: מעדן ממאכלים עריבים ומתוקים - מאכל טעים, מתוק וטוב.
סוג שני, המשובח ממנו: מעדן מדברים חריפים או חמוצים, רק כשהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים "להשיב הנפש".
ודיוק הלשון "להשיב הנפש": כאשר נפשו של האדם נמצאת במצב תקין וטוב, יכול הוא ליהנות מדבר מתוק. אך כאשר נפשו זקוקה לחיזוק והוא מחפש דבר שיעורר אותו ויתן לו דחיפה, הוא מחפש דווקא דבר חריף. אדם האומר "לחיים" על כוס משקה אינו מחפש מיד לאחר מכן שוקולד, אלא מלפפון חמוץ, שכן החמוץ והחריף הוא המשיב את הנפש. כך הוא טבע האדם.
ובלבד שאותו מאכל חריף יהיה מתובל כראוי. חריף שאינו מתובל אין אפשרות להכניסו לפה, ולהפך - הוא עלול להזיק לאדם. אך כשהוא מתובל במינון הנכון ונעשה כראוי, הוא משיב את הנפש.
והנמשל: היצר הרע הוא החריף והחמוץ. כאשר האדם לוקח את הדבר החריף והחמוץ ו'מתבל' אותו - מתמודד עמו, דוחה אותו וכופה אותו - אומר הקב"ה שזהו החריף המשיב את הנפש, ונחת רוח זו גדולה מן הנחת רוח שממאכל מתוק וטעים. זהו "ועשה לי מטעמים".
וזהו שאמר הכתוב "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" - פירוש: "שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה, כד אתכפיא סטרא אחרא ויסתלק יקרא דקודשא בריך הוא". "יום" הוא אור ו"רע" הוא חושך, וכאשר הרשע הופך את הרע שלו ליום ולאור למעלה - זהו העונג הגדול ביותר, והדבר נעשה על ידי כפיית הסטרא אחרא, שאז מסתלק ומתעלה כבודו של הקב"ה.
ולא זו בלבד - אפילו בדברים המותרים:
הקטע הבא שמוסיף אדמו"ר הזקן הוא כבר סגנון המופיע בדרך כלל רק בחסידות, ובעיקר בתניא. עד כאן דובר על מחשבות רעות, הרהורים רעים ותאוות, שדחייתן גורמת עונג, ודבר זה מובן. כאן מוסיף אדמו"ר הזקן נקודה למחשבה: "ולא זו בלבד, אלא כל מה שאדם זובח את יצרו אפילו שעה קלה, ומתכוון לאתכפיא לסטרא אחרא שבחלל השמאלי" - ואפילו בדברים המותרים לגמרי. אדם עומד מול מאכל כשר למהדרין, ואף בו יכול הוא לעשות נחת רוח לקב"ה: יאכל, אין בעיה, אלא שיאכלנו בעוד חמש דקות. הוא רוצה מאוד לאכול עכשיו והמאכל טעים לו, ובכל זאת יתאפק שתי דקות, כדי לשבור את היצר הרע ואת התאווה. אין אומרים לו אל תאכל, אלא אכול בעוד דקה, ושבירת התאווה עצמה היא העונג האלוקי. אותן שתי דקות הן הקשות מאוד, וזו בדיוק הנקודה - כעין אימון.
וכדוגמה שמביא אדמו"ר הזקן: "כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות, ועוסק בתורה באותה שעה" - לא שיבטל את עצמו באותו זמן, אלא שילמד בו. אף שגם בלא הלימוד, עצם הדבר שדחה את התאווה הוא עניין בפני עצמו.
ויש להבחין בין רעב לתאב: רעב הוא צורך גופני, ואדם רעב אוכל את מה שבריא לו עד שיישבע. תאב הוא דבר אחר - תאווה למאכל מיוחד וטעים. ואף באכילה השגרתית, ארוחת הבוקר או הצהריים, קיימת תאווה שכבר אין שמים לב אליה: אדם יכול לשים לב שהוא מחפש גם את הטעים ואת הנאת הגוף, לא את ה'צריך' אלא את ההנאה, לעשות את הדבר באופן שהבהמה שלו תיהנה כראוי ולטפח אותה. את התאווה הזו יש לדחות במקצת, ועל כך מדובר גם בקטע זה.
לסיכום: עד כאן שלוש נקודות שנאמרו למי שנופלת עליו עצבות מחמת המחשבות הללו: (א) עליו לשמוח, שהרי בכל רגע הוא מקיים מצווה; (ב) אם הוא עצוב, הרי זו גסות רוח, שאינו מעריך את עצמו נכונה; (ג) בדחיית הסטרא אחרא הוא גורם נחת רוח ועונג אלוקי גדולים הרבה יותר מאותו אדם שאין לו התמודדות זו, ואפשר שלכך בדיוק נברא, וזו תכלית ירידת נשמתו לעולם. וברגע שאדם ממלא את תכלית ירידתו, זהו העונג הגדול ביותר. כשהאדם מסתכל על מצבו בהסתכלות הנכונה, לא רק שאינו עצוב, אלא שמח שהוא שליח המלך ויכול לומר לו שהוא ממלא את שליחותו כראוי במאה אחוז.
ולסיום מילה נוספת: האם קיימת תאווה רוחנית? ודאי. תאווה אינה דבר שלילי כשלעצמה: תאווה לגשמיות ולחומריות באה מן היצר הרע, אך בתאווה לרוחניות אין כל בעיה. כבר למדנו בתניא שכוחו של היצר הרע נקרא "הכוח המתאווה", וכל שנדרש הוא לנווטו לכיוון הנכון.
בחלק הבא נמשיך בביאור קטע זה - בעבודת כפיית הסטרא אחרא דווקא בדברים המותרים.