בחלק הקודם למדנו על החובה לעבוד את ה' בשמחה. כעת נעמוד על עצתו של אדמו"ר הזקן לאדם שאינו עסוק כרגע בעבודת ה' ממש אלא בעסקיו, ובעיצומם של עסקיו נופלים עליו עצב ודאגה מ'מילי דשמיא'.
"ואם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו - בידוע שהוא תחבולת היצר" - כאשר באמצע העסקים נופלות לאדם לפתע מחשבות על ענייני רוחניות, אומרים לו: דע לך שהיצר הרע הוא המכניס בך מחשבות אלו.
ומדוע? מה מקומה של מחשבה רוחנית דווקא בעיצומם של עסקים? הרי כלל הוא שדבר אלוקי אינו בא מעצמו, אלא מתוך עבודה ומאמץ. אדם העומד בחנותו ועליו למכור סחורה, ולפתע עורך חשבון נפש רוחני הזורם מאליו בקלות - בידוע שזו תחבולת היצר.
ולשם מה עושה זאת היצר הרע? כדי שהאדם יכלה כרגע את כוחותיו ואת האנרגיות שלו בכך, "כדי להפילו אחר כך בתאוות" - שבבוא הרגע המתאים יפילו חס ושלום בתאוות.
ומוסיף אדמו"ר הזקן הוכחה לדבר: "שאם לא כן, מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו בשעת עסקיו" - בשעת התפילה, כשהאדם מנסה לחשוב על הקב"ה, הוא חושב על עסקיו, וקשה לו עד מאוד להיות מרוכז ב"ואהבת את ה' אלוקיך" בעודו חושב על אלף דברים אחרים. וכיצד זה שדווקא באמצע העסקים נפלה עליו אהבת ה' בקלות כזו? בהכרח שאין הדבר בא מן היצר הטוב.
הבת קול היוצאת מהר חורב:
כאן יש להוסיף עניין מעניין. מובא בפרקי אבות שבכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". בכל יום יוצאים כרוזים מלמעלה ומכריזים אוי להם למי שאינם שומרים תורה ומצוות. ומי שומע את הבת קול הזו? לא הצדיקים - לצדיקים אין אומרים "אוי להם", והם כלל אינם זקוקים לכרוז זה. הזקוקים לו הם דווקא מי שאינם צדיקים.
ואם כן, מדוע אין אנו שומעים אותה? אלא שהבת קול מגיעה אל האדם מלמעלה ומעוררת בו לפתע מחשבה שעליו להיות טוב יותר. לעיתים אדם לא שמע שיעור ולא הרצאה, ואף אחד לא עורר אותו, ולפתע הוא חש דחף שהוא חייב ללכת להניח תפילין, להתפלל, לעשות משהו - זו הבת קול שחדרה אל מוחו, נשמתו הרגישה בה ושלחה לו את התדר לעשות את הנדרש.
ולכאורה קשה: הרי נמצא שנופלות לאדם מחשבות גם בלי הכנה, מכוח הבת קול. כיצד יזהה אם המחשבה שנפלה לו באמצע עסקיו באה מן הבת קול או מן היצר הרע?
המבחן פשוט: מהי המסקנה העולה מן המחשבה שנפלה לו?
מחשבה המכוונת אל ההווה ואל העתיד - "אני חייב לרוץ להתפלל", "עליי ללכת כעת ולקיים מצווה" - באה מן הבת קול, שכן דברים כאלה לא יאמר לו היצר הרע לעולם.
מחשבה המכוונת אל העבר - "כמה לא טוב הייתי", והאדם מתחיל לשקוע בהרהורים עד כמה היה רע - זו תחבולת היצר הרע. הבת קול אינה אומרת לאדם לשקוע בעבר, אלא להסתכל קדימה, לרוץ קדימה ולעשות את המוטל עליו.
לפיכך אומרים לאדם: אם באמצע עסקיך נופלת לך מחשבה על עברך שלא היה כשורה, ומחשבה זו מפילה אותך - זהו תכסיס של היצר הרע.
אלא שעד כאן הבנו רק מהיכן באה המחשבה; אך מה יאמר האדם לעצמו כעת? הרי סוף סוף יודע הוא שעשה דברים שאינם טובים. וכי נאמר לו שטוב שעבר עבירות? כיצד מתמודדים עם מחשבה זו?
סיום הפרק - קביעת עת לחשבון הנפש:
"והנה בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בתלמוד תורה או בתפילה" - בין אם נפלה לו המחשבה על עוונותיו באמצע התפילה או באמצע הלימוד, והיא מתחילה להטריד אותו: כיצד עשה שטות כזו וכיצד חטא חטא כזה, "ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה" - כגון באמצע עסקיו, שאז באה מן היצר הרע כאמור - "זאת ישים אל לבו כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית". יאמר לעצמו: נכון שעשיתי מעשים שאינם טובים, אך לא עכשיו הזמן לחשוב על כך. "ואפילו לדאגת עוונות חמורים חס ושלום" - אפילו אם מדובר בעוון חמור מאוד, אין זו השעה.
"רק לזה צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת" - האדם הוא שישלוט במצב ויקבע לעצמו את הזמן לחשבון הנפש, ולא היצר הרע יכתיב לו את שעתו. ואותה שעה צריכה להיות שעה מתאימה, מתוך יישוב הדעת, ולפניה "להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו" - אין די במחשבה סתמית שאינו כשורה, אלא עליו להתבונן בגדולתו של הבורא, ומתוך כך יבין עד כמה באמת אינו כשורה. לכך נדרשים זמן וישיבה על המקום ללמוד את גדלות הבורא, "כדי שעל ידי זה יהיה לבו נשבר באמת" - שכאשר יבין את גדולת ה' באמת, יהיה לו שברון לב אמיתי על כך שחטא לבורא.
וכדרך שסוחר מן היישוב אינו עורך מאזן בכל חמש דקות, ואינו סוגר את עסקו בכל רגע לצורך חישוב, אלא דוחה זאת ל"עתים מזומנות" ול"שעת הכושר" - אחת בשנה או אחת בחצי שנה יעצור ויבדוק מה מצבו, ואינו רץ אל רואה החשבון בכל שני וחמישי לראות מה המצב.
"כמבואר עת זו במקום אחר" - במקומות אחרים מבואר שעת זו, בשעת קריאת שמע שעל המיטה או בזמנים אחרים, "ושם נתבאר גם כן כי מיד אחר שנשבר לבו בעתים קבועים ההם" - גם לאחר שקבע זמן, וישב עם עצמו והחליט לעשות חשבון נפש, אין הדבר אלא לאותו זמן מסוים, לאותן עשר דקות או רבע שעה שבהן הוא חושב על כך, ומשעברה מחשבה זו - "אז יסיר העצב מלבו לגמרי ויאמין אמונה שלמה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח" - יסלק את העצבות לחלוטין, ויאמין שהקב"ה רב לסלוח וכבר סלח לו, ולא יחשוב עוד על אותו חטא: נמחק ונגמר. "וזו היא השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב כנ"ל".
נמצא, שכאשר נופלת על האדם עצבות רוחנית שאינה מתוכננת, יאמר לעצמו: הצידה, זהו היצר הרע, אין זו השעה, ואת מועד חשבון הנפש אקבע לעצמי בזמן אחר.
עבודת דורנו:
כאן ראוי להוסיף שני עניינים חשובים. הראשון: יבוא אדם ויאמר "בכל אופן, ברצוני מעט לבכות על מצבי". והנה הרבי כותב בהרבה מקומות שבדורנו חשבון נפש זה צריך להיות נדיר שבנדירים, וכמעט שאין להתעסק בו כלל, שאין זו השעה. אף שכתוב בספרים שיש צורך בכך - יש להשאיר זאת לעתים קבועות, ולמעשה איננו מסוגלים לכך כלל. עלינו ללכת קדימה: לעשות טוב מכאן ולהבא, ואת העבר להשאיר לקב"ה שהוא יתקנו. בדורות עברו היו יהודים שהיו מסוגלים לשקוע בעבר ולדעת כיצד לתקנו; דורנו אינו דור של מומחים. אדם שנשברה מכונתו הולך אל המומחה, ומי שאינו מומחה ומנסה לתקן - הרס יהרוס יותר. לפיכך אל תנסה לתקן את העבר, אלא השאר אותו.
ומניין יודעים מהי דרכו של הדור? שמעתי פעם פתגם חסידי: כל מצווה שרוצים לדעת כיצד לקיימה - יש מסכת בתלמוד שממנה לומדים אותה; ומצוות שאין להן מסכת שלמה - יש להן לפחות כמה דפים בגמרא, סוגיה המפרטת את אופן קיומן. אך חובות הלבבות, המצוות התלויות בלב, אין להן מסכת בגמרא - אין מסכת מסודרת שבה מבוארים העניינים הללו. ואומרים שהמסכת של חובות הלבבות היא צדיק הדור: בכל דור צדיק הדור הוא המסכת המהלכת של חובות הלבבות, והוא היודע לתת את התיקונים לאותו דור ומה נדרש ממנו, והדברים משתנים בהתאם לדור. ובדורנו כותב הרבי במפורש שעבודתנו היא בשמחה בלבד, ואילו עבודת התשובה במרירות ובעצבות אינה בשבילנו, אין זה הכיוון שלנו ואין זו דרכנו - אף שדברים כאלה קיימים בתורה, אין זו דרכנו.
הוכחה ממפגש יוסף ובנימין:
אחת ההוכחות המעניינות שמביא הרבי לכך היא מן המפגש שבין שני האחים. התורה מספרת על יוסף ובנימין שנפגשו במצרים לאחר פרידה ארוכה, ושניהם בכו מאוד - אך מדייקת התורה שיוסף בכה על צווארי בנימין, ובנימין בכה על צווארי יוסף. ורש"י במקום מבאר מדוע בכו: לפי שהיו נביאים גדולים - יוסף ראה שבית המקדש הראשון והשני, העתידים להיבנות בחלקו של בנימין, ייחרבו, ולכן בכה על צווארי בנימין; ובנימין ראה שהמשכן העתיד להיבנות בשילה ייחרב, ולכן בכה על צווארי יוסף.
ושואלים: אם יוסף ובנימין היו נביאים כאלה וראו את העתיד, ודאי שיוסף ראה גם את חורבן המשכן שבחלקו, ובנימין ראה גם את חורבן המקדש שבחלקו - ומדוע אם כן בכה כל אחד מהם דווקא על חורבנו של חברו, ולא כל אחד על שלו? אלא שעל בית המקדש שלך שנחרב אינך צריך לבכות - אתה צריך פשוט לבנות. כשאתה רואה יהודי אחר שבית המקדש שלו נחרב, ועשית כל מאמץ העומד ביכולתך ואין בכוחך לבנותו - אז אתה בוכה. אך על בית המקדש שלך - תבנה, ומה לך לבכות?
ובכלל, בבכי יש סכנה גדולה, ושתיים הן:
הסכנה הראשונה: לאחר הבכי נעשה לאדם קל יותר - הוא בכה, נרגע, ודומה לו שהכל בסדר.
הסכנה השנייה: כשאדם מתחיל לבכות על ענייני רוחניות, בא היצר הרע ואומר לו בשקט, שלא ישמע איש: "איזה צדיק אתה! כל כך אכפת לך מן הרוחניות, עד שאתה אף מוריד דמעות" - ואף יספור לו כמה דמעות הוריד, ויטפח לו על השכם: "איזה רוחני אתה, שאתה כה אכפתי לרוחניות". הוא יעבוד עליו בעיניים, והאדם יימצא במצב גרוע עוד יותר.
לסיכום: למדנו כי עצב ודאגה מענייני שמים הנופלים על האדם בשעת עסקיו אינם אלא תחבולת היצר הרע, שמטרתה להפילו אחר כך בתאוות, וכי המבחן לזיהוי המחשבה הוא כיוונה - אל העתיד ואל המעשה (מן הבת קול), או אל השקיעה בעבר (מן היצר). על כן אין השעה גרמא לעצבות אמיתית, ולחשבון הנפש יש לקבוע עתים ושעת הכושר ביישוב הדעת ומתוך התבוננות בגדולת ה', וגם אז - מיד לאחר מכן יסיר את העצב מלבו לגמרי ויאמין שה' העביר חטאתו ורב לסלוח, וזו השמחה האמיתית הבאה אחר העצב. הוספנו שבדורנו כותב הרבי שאין זו דרכנו כלל, כפי שמוכח מבכיית יוסף ובנימין: על המקדש שלך אין לבכות אלא לבנות. דורנו הוא דור של שמחה ורוממות: נלך קדימה ונסתכל קדימה, והקב"ה רב לסלוח ימחק את הכל, ובעזרת השם נגיע אל היעד - לגאולה האמיתית והשלמה, מתוך שמחה וטוב לבב.