למדנו כי על האדם לשמוח אף בייסורים, אלא שלהגיע לשמחה כזו בכוחות עצמו בלבד - קשה עד מאוד. סיפור ידוע בגמרא במסכת מועד קטן ממחיש כיצד הדבר אפשרי.
סיפור הגמרא במסכת מועד קטן:
רבי שמעון בר יוחאי שלח את בנו, רבי אלעזר, לקבל ברכה מאדם מסוים. הבן חזר ואמר לאביו: "אבא, הוא קילל אותי", ולא רצה כלל לפרט את הדברים. ביקש ממנו רבי שמעון שיאמר לו מה נאמר, והבן מנה בפניו רשימת דברים, ובהם: כל סחורה שתכניס לביתך תישאר אצלך ולא תצליח למכור ממנה מאומה, וכל סחורה שתוציא - לא יחזור אליך ממנה שום רווח.
רבי שמעון בר יוחאי גילה לבנו את הסוד שמאחורי הדברים: כל מילה ומילה שנאמרה היא ברכה גדולה כל כך, שמעוצם גודלה לא הבנת אותה וסברת שהיא קללה. "תוציא ולא תכניס" - היינו שהבנות שיינשאו ותצאנה מן הבית לגור עם בעליהן ולא תחזורנה אליך, שיחיו בשלום. "תכניס ולא תוציא" - גם זו ברכה: בנים שיינשאו, וכלותיהם תיכנסנה אל הבית ולא תצאנה ממנו. וכך פירש לו כל דבר ודבר לטובה.
מה מלמד אותנו סיפור זה? שכאשר האדם הולך בכוחו של רבי שמעון בר יוחאי - בכוחו של גדול הדור, היודע לתרגם את הרע לטוב - אין הוא צריך להמתין עד לעתיד לבוא כדי לזכות ל"צאת השמש בגבורתו", אלא כבר עתה יכול הכול להתהפך לטוב, והוא רואה בכל טוב.
בלשון אדמו"ר הזקן:
אדם המבין ומכיר כי קרבת השם יקרה לו מכל חיי העולם הזה - שמח בייסורים. על כך מביא אדמו"ר הזקן שורה של לשונות:
"כי טוב חסדך מחיים" - החסד שבו הקב"ה מקרב את האדם על ידי הייסורים, טוב ויקר לו מחיי העולם הזה.
"וקרבת ה' היא ביתר שאת ומעלה אין קץ" - הקרבה האלוקית הגבוהה יותר היא דווקא ב'עלמא דאתכסיא', שהוא למעלה מ'עלמא דאתגליא'. נמצא, שמי שקיבל מן הבורא טיפול מצד עלמא דאתכסיא - קיבל קרבת יתר.
"כי שם חביון עוזו" - שם, בעלמא דאתכסיא, מסתתרים עוזו ועוצמתו של הבורא.
"ויושב בסתר עליון" - פסוק מוכר בתהילים, שבו שני אופנים בפירוש.
הפירוש הפשוט - על היהודי: זהו היושב ומסתתר בסתר כנפי השכינה (כלשון רש"י), וכהמשך הפסוק "בצל שדי יתלונן" - שהקב"ה מגן עליו ופורש עליו את כיסויו.
הפירוש כאן - על הקב"ה: "העליון", היכן הוא יושב? בסתר דווקא. בעלמא דאתכסיא הוא נמצא יותר מבעלמא דאתגליא. לפיכך, מי שקיבל שפע מעלמא דאתכסיא - קיבל מפנימיותו של הבורא.
ומשום כך זוכה האדם השמח בייסוריו "לצאת השמש בגבורתו" לעתיד לבוא: כאשר יהיה הגילוי האלוקי בשיא עוצמתו ואנו נהיה כלים לקבלו, ירומם הקב"ה את כולנו אל עלמא דאתכסיא, וממילא לא יתפרשו הדברים כייסורים אלא יהיו בגילוי. השפע הזה עתיד להינתן לעתיד לבוא לאדם ששמח בייסוריו בעולם הזה.
עניין "יציאת חמה מנרתיקה": בעולם הזה השמש מכוסה בנרתיקה, והגילוי האלוקי נמצא בהסתר. לעתיד לבוא יתגלה מכיסויו, והגילוי יהיה בצורה מושלמת - דהיינו שיתגלה מה שנקרא כיום 'עלמא דאתכסיא', "ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום" לכל החוסים בו בעולם הזה. מי שחוסה בעולם הזה בצלו של ההסתר, ואינו בועט אלא שמח, הופך את עצמו לכלי לקבל את הגילוי - לא מתוך תחושת כאב, אלא מתוך קרבה.
"ומסתופפים בצלו" - הצל הוא לכאורה חושך לעומת האור, ובפנימיותו הוא בחינת החכמה הנקראת 'צל'. המסתופף בצלו נמצא בבחינת "בצל שדי יתלונן": הוא נמצא בצל ובהסתר, ואינו מתלונן על כך אלא מקבל את הדבר בשמחה, ובכך הופך את עצמו לכלי. וכפי שראינו, אין הכרח להמתין עד לעתיד לבוא: כשמתחברים לבעלי הסוד, כרבי שמעון בר יוחאי בזמנו, אפשר לזכות כבר עתה שההסתר יתהפך לטוב - "ודי למבין".
עצבות ממילי דשמיא:
בחלק האחרון של הפרק עובר אדמו"ר הזקן לסוג אחר של עצבות. עד כה דובר באדם שעצבותו באה מ"מילי דעלמא" - דבר שאינו טוב בחייו, כאבים, ייסורים, בעיות פרנסה - ועל כך נתן לו אדמו"ר הזקן הסתכלות אחרת: אין ליפול לעצבות בשל כך, אלא להמשיך לעבוד את השם בשמחה, שכן העצבות מפילה את האדם בתאוות. כעת מדובר על עצבות רוחנית: אדם שעצוב לא מפני שעסקיו אינם מצליחים או משום שכואבים לו ראשו ושיניו, אלא מפני שהוא מרגיש שחטא ועבר עוונות.
לכאורה זוהי עצבות חיובית, ואין אפשרות לומר לו כפי שנאמר בייסורים "לא נורא, זה טוב". מאידך, למדנו שהיצר הרע הוא המפיל את האדם בעצבות - וכיצד יביא היצר הרע את האדם לעצבות מחטאיו, דבר הנראה כהיפך ממגמתו של היצר? מסתבר, אם כן, כי לא תמיד העצבות על החטא היא 'דרישת שלום' מן היצר הטוב; לעיתים היצר הרע עצמו מפיל את האדם בעצבות מחמת עוונותיו. על כך ייתן אדמו"ר הזקן כאן, ובהמשך גם בפרק הבא, כמה פתרונות: ראשית, לזהות מהיכן בא הדבר - "דע את האויב"; ושנית, כיצד להתמודד כאשר בכל זאת נופל האדם לעצבות זו.
וכך הוא אומר: כאשר העצבות באה "ממילי דשמיא" ולא ממילי דעלמא - לא מבעיות גשמיות אלא דווקא מבעיות רוחניות - "צריך לשית עצות בנפשו להיפטר ממנה". במילי דעלמא לא נאמר שיש לחפש עצות, אלא נקבע חד וחלק שאין הדבר רע כלל; אך במילי דשמיא אין אומרים לאדם שאין זה רע - החטא הוא מחלה רעה ואינו טוב - ולפיכך יש לחפש עצות כיצד להיפטר מן העצבות עצמה.
נקדים נקודה חשובה להבנת הבעיה שבעצבות, ברמה הפסיכולוגית: בכל אדם יש אנרגיות, והן חייבות להשתחרר - והן ישתחררו. השאלה היא היכן. אדם עצוב מכונס בעצמו ומדוכא, נמצא בעצלות ובכבדות, ואין לו מקום לשחרר את אותן אנרגיות. זה אחד מ'טריקים' של היצר הרע: שהאדם יהיה עצוב, ואין זה משנה לו ממה - אפילו מרוחניות - העיקר שיהיה עצוב.
ואז, כשיגיע האדם לניסיון ולפיתוי של חטא, יאמר לו היצר הרע: "נו, שחרר את הלחץ, הרי אתה חש שאתה צריך לשחרר - הנה, שחרר!". והאדם ישחרר, משום שיש בו צורך לשחרר. היצר הרע תופס אותו בנקודת התורפה: כמו סיר לחץ, שמוכרח להתפרק במקום כלשהו, ולבסוף הוא מתפרק במקומות הלא טובים. לעומת זאת, אדם הנמצא בשמחה משחרר את האנרגיה שלו כל העת בצורה מבוקרת ונכונה, ואין היצר הרע יכול לדחוף אותו למקום רע. מכאן שהעצבות אינה טובה, ואף בעצבות שמרוחניות יש להיזהר.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "אין צריך לומר בשעת עבודה" - אם באמצע עבודת השם, באמצע התפילה או באמצע לימוד התורה, עולים באדם זיכרונות החטאים שעשה אתמול, שלשום, בשבוע שעבר או לפני חודשיים, והוא מתחיל לחשוב על עצמו "איך אין אני מתבייש, איך עשיתי כך?" ונופל לדאגה - בוודאי שאין לכך מקום כלל, שהרי עבודת השם צריכה להיות בשמחה ובטוב לבב, ומחשבה המביאה עצבות באמצע העבודה יש לדחות מיד.
ולא זו בלבד, אלא "אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ" - גם אדם שאינו יושב ולומד תורה ואינו תלמיד חכם, אלא איש עסקים שרוב שעות יומו בעבודתו, ובאמצע עסקיו נופלת בו מחשבה "איך נכשלתי באותו חטא? איזה אדם בלתי מיושב אני", והוא נופל לעצבות - עליו לדעת שכל זה מעצת היצר הוא.
לסיכום: בחלק זה למדנו מסיפור הגמרא במסכת מועד קטן, על רבי שמעון בר יוחאי שפירש לבנו את הקללות כברכות, שבכוחם של בעלי הסוד להפוך את הרע לטוב כבר בעולם הזה. עמדנו על לשונות אדמו"ר הזקן - "כי טוב חסדך מחיים", "וקרבת ה' היא ביתר שאת", "כי שם חביון עוזו" ו"ויושב בסתר עליון" - ונוכחנו כי הקרבה שב'עלמא דאתכסיא' נעלה מן הגילוי שב'עלמא דאתגליא', ומי שמקבל את ההסתר בשמחה נעשה כלי ל"צאת השמש בגבורתו" לעתיד לבוא. לאחר מכן עברנו לסוג אחר של עצבות - "ממילי דשמיא", עצבות מחמת עוונות - שבה נדרש האדם להשית עצות בנפשו להיפטר ממנה, בין בשעת עבודת השם ובין בשעת עסקיו.
בחלק הבא נעסוק בעצות שנותן אדמו"ר הזקן לאדם שנפל לעצבות מחמת עוונותיו: כיצד לזהות מהיכן באה עצבות זו וכיצד להתמודד עמה - עניין שיימשך גם לפרק הבא.