בחלק הקודם עסקנו בדברי אדמו"ר הזקן על קבלת הייסורים בשמחה. כדי לרדת לשורשם של דברים, יש להקדים יסוד בשם הוי'ה ובאותיותיו.
ארבע אותיות שם הוי"ה:
ידוע שבשם הוי'"ה ארבע אותיות, ובהן רמוז כל סדר ההשתלשלות של הנבראים: עשר הספירות, ארבעת העולמות, ורמזים רבים נוספים. אחת הנקודות המעניינות היא שארבע האותיות נחלקות לשתי קבוצות:
יו"ד ה"א - שתי האותיות הראשונות, בחינת מכוסה ונעלם.
וא"ו ה"א - שתי האותיות האחרונות, בחינת גילוי.
וכך מתורגמות האותיות אף בנפש האדם (וכבר הארכנו בזה בשיעורים קודמים, ואין כאן המקום לחזור על כל האריכות):
יו"ד - חכמה, וה"א ראשונה - בינה. שתי אותיות אלו הן עולם המוח.
וא"ו - כנגד שש המידות: הוא"ו כצורת קו, וגם בגימטריה שש. זהו הלב והרגש.
ה"א אחרונה - כנגד הדיבור.
הרגש והדיבור הם הצד הגלוי, וכך הדבר אף כפשוטו: כאשר אדם יושב ומתבונן, הוא מתבונן בינו לבין עצמו. אם מישהו בא ומדבר אליו תוך כדי התבוננותו, הדבר מפריע לו; אדם המבקש להתרכז מחפש פינה שקטה להיות בה לעצמו. החכמה והבינה הן עבודתו הפנימית של האדם, ולפיכך הן מכוסות מן הסביבה. לעומת זאת, הרגש מתגלה כלפי הזולת, ואף הדיבור מופנה אל הזולת. נמצא שחכמה ובינה, שהן יו"ד ה"א, הן החלק הנסתר, ואילו המידות והדיבור, שהם וא"ו ה"א, הם החלק הגלוי.
לפיכך נקראות האותיות י"ה בשם 'עלמא דאתכסיא' - עולם מכוסה, ואילו האותיות ו"ה נקראות 'עלמא דאתגליא' - עולם גלוי. רמז לדבר בפסוק "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו": בחסידות דורשים את המילה "והנגלות" - ו"ה נגלות, שהאותיות וא"ו ה"א הן חלק הנגלות, ואילו "הנסתרות" הן החלק העליון, יו"ד ה"א. ראוי להוסיף כי י"ה הוא שם קדוש בפני עצמו, דרגה אלוקית גבוהה מאוד, ואילו ו"ה אינו שם בפני עצמו.
מקורו של השפע היורד לעולם:
אומר אדמו"ר הזקן, שהשפע האלוקי היורד לעולם עובר דרך ארבע האותיות הללו. שפע היורד מבחינת ו"ה הוא שפע גלוי ומצומצם, שהנברא מסוגל להכילו. אך שפע היורד מבחינת י"ה הוא נעלה הרבה יותר, והנברא אינו כלי לקבלו כלל - הוא גבוה כל כך עד שאין הוא מבין במה מדובר. בלשון אדמו"ר הזקן, שהייסורים באים "מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגליא": עלמא דאתגליא הוא ו"ה משם הוי'ה ברוך הוא, ואילו בעלמא דאתכסיא הוא י"ה, שהוא נעלה הרבה יותר.
לפיכך נאמר ליהודי המקבל ייסורים: דע לך שכרגע קיבלת שפע מעולם גבוה יותר, ומשום כך הוא מתפרש אצלך כייסורים - אך באמת הוא נעלה הרבה יותר. כאן הכול תלוי ברמתו הנפשית והפנימית של האדם: מי שיודע לזהות אלוקות ולחוש שהייסורים אינם אלא הארה מדרגה גבוהה יותר, מתייחס אליהם באופן אחר לגמרי - כמי שגילו לו כרגע את הסודות שבחדר הפנימי, ונתנו לו את מה שאין אחרים מקבלים.
משל למה הדבר דומה: אדם שאינו יודע להעריך את גדולת המלך אומר - איני מבקש מאוצרותיך הפנימיים, די לי בפירורים שאתה מחלק לכולם בחוץ. אך היודע להכיר בגדולת המלך אומר: עתה נתן לי המלך לבקר בחדרו הפנימי, ואף שהדבר עמוק ואיני יודע כיצד לתפוס אותו - זו מתנה שאין למעלה ממנה. וזהו שנרמז בפסוק "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה" - הייסורים באים דווקא מבחינת י"ה, שכן מבחינת ו"ה, שהיא גילוי, אין ייסורים כלל. "אשרי" - אשרי מי שזוכה לקבל את הסודות, ומי שמקבל ייסורים הרי קיבל את הסודות.
וכאן היא עבודתו של האדם: להתייחס אל המצב כאל גילוי שקיבל מדרגה גבוהה יותר. ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה "השמחים בייסורים" - השמחה היא המבחן. מי שאינו מזהה שהמלך עצמו מדבר אליו, אינו יכול לשמוח, ומיד הוא זועק: מדוע שלחת לי זאת? אך מי שמזהה שקיבל כרגע את הגילוי האלוקי הנסתר והנעלה, שמח: המלך בכבודו ובעצמו לא שלח אליי פקיד זוטר שידבר עמי בשפה המובנת לי, אלא בחר לדבר עמי ישירות. איני מבין את השפה, אך הדיבור הוא ישיר.
אין מבקשים ייסורים:
אף על פי כן, אסור לאדם לבקש ייסורים, ועליו לבקש שלא יבואו עליו כלל. הטעם פשוט: אין האדם כלי לגילוי כזה, ואינו יודע אם יעמוד בקושי, כיצד יגיב ומה יעלה בגורלו. רמז לכך מופיע בתפילת נעילה של יום הכיפורים: "ואוצרך הטוב לנו תפתח". בסידור אדמו"ר הזקן מופיע הפיסוק שלא כבמקומות אחרים: לא "ואוצרך הטוב, לנו תפתח", אלא "ואוצרך הטוב לנו, תפתח". אדמו"ר הזקן מבקש להדגיש כי כל היוצא מן הקדוש-ברוך-הוא הוא טוב, ואין מקום לבקש שייתן דווקא מאוצרו הטוב; הבקשה היא "ואוצרך הטוב לנו" - טוב שיהיה טוב גם עבורנו, טוב שלא נצטרך להאמין שהוא טוב, אלא גם נרגיש שהוא טוב.
לפיכך אין מאחלים לאדם ייסורים, אלא להפך: למי שיש ייסורים מאחלים רפואה שלמה, ומחפשים את כל הדרכים להקל עליו. ההתייחסות של "שמחים בייסורים" מכוונת אל העבר - על הייסורים שכבר היו, שיידע האדם כי קיבל מן הקדוש ברוך הוא טיפול אישי וקרוב, גילוי נעלה הרבה יותר, שהתפרש כייסורים רק משום שאין האדם כלי לקבלו.
"ואוהביו כצאת השמש בגבורתו":
מהו שכרו של השמח בייסורים? על השמחים בייסורים אמרו חז"ל שעליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". מי הם "אוהביו"? מי שאינו שמח בייסורים אינו נקרא אוהב את הקדוש ברוך הוא אלא אוהב את עצמו, שאוהב שיהיה לו טוב; ואילו השמח בייסורים - הרי הוא אוהב את המלך, ויודע שקיבל כרגע מן המלך עצמו.
וידוע שכל שכר הוא מעין המעשה ותוצאה ישירה ממנו, ולפיכך יש להבין את הקשר בין "אוהביו" ל"צאת השמש בגבורתו". השמש היא משל לגילוי אלוקי, אך אין העולם מסוגל לקבל את השמש בלא נרתיקה - בלא הכיסוי המגן עליו, שאם תאיר בגילוי ישרף העולם. וכמאמר הפסוק "כי שמש ומגן ה' אלוקים": שם הוי'ה הוא השמש, ושם אלוקים הוא המגן וההסתר. אדם המקבל שפע רגיל, שהוא יכול לעכל ולהכיל בפנימיותו, קיבל את השמש עם הכיסוי; והמקבל ייסורים - קיבל את השמש בלא כיסוי, ולכן היא שורפת.
מידה כנגד מידה אצל האדם: אם קיבל את הדבר באהבה ובשמחה, שכרו הוא שהגילוי האלוקי לעתיד לבוא יבוא אליו "כצאת השמש בגבורתו" - בכל עוצמתו וללא הסתר, והוא יהיה כלי להכיל אותו.
ולבסוף, מהו שורשה של אותה שמחה? אין זה שהאדם שמח בסבל כשלעצמו. השמחה נובעת מכך שהוא יודע מהי אלוקות, ויודע שכל מה שהוא מקבל הוא מקבלו מן הקדוש ברוך הוא, וכשהם ייסורים הרי הוא מקבלם מקרבה גבוהה יותר. השמחה היא מאהבתו את קרבת ה' יותר מכל חיי העולם הזה: בשעת הייסורים אין לו חיי עולם הזה, אך יש לו קרבה אלוקית. מי שמסוגל לשמוח בכך, הגיע לדרגה אדירה - דרגת נפש גבוהה, שבה הוא יודע לתרגם את הייסורים לקרבה ולשמוח בה, ואת הכלים לכך נותן כאן אדמו"ר הזקן, ורצונו שכל אדם יגיע לזה.
לסיכום: בחלק זה למדנו על חלוקת ארבע אותיות שם הוי'ה: י"ה - חכמה ובינה, 'עלמא דאתכסיא', ו-ו"ה - מידות ודיבור, 'עלמא דאתגליא'. שפע היורד מו"ה הוא גלוי ומצומצם והנברא מכילו, ואילו שפע היורד מי"ה נעלה מכדי שיוכל האדם להכילו, ולכן הוא מתפרש אצלו כייסורים - וזהו "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה". מכאן עבודת השמחה בייסורים, ההכרה שהמלך עצמו פונה אל האדם מחדרו הפנימי, ומנגד ההדגשה שאין לבקש ייסורים אלא רפואה שלמה, כדיוק הפסיק בסידור אדמו"ר הזקן "ואוצרך הטוב לנו, תפתח". שכרו של השמח בייסורים הוא מידה כנגד מידה - "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", גילוי שמש בלא נרתיק שהוא יהיה כלי לקבלו.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק כ"ו ובעבודה המעשית הנדרשת מן האדם בעניין השמחה.