בחלקים הקודמים למדנו שני ביאורים בעניין קבלת הרע. שניהם אומרים לאדם: אכן כואב לך, ואכן זהו רע - אלא שרע זה בא מרוב אהבה, או שהוא בא לבחון עד כמה באמת אכפת לך. הביאור שנלמד כעת הוא ביאור מסוג אחר לגמרי וברמה אחרת: אין כאן רע כלל. ההסתכלות עצמה מוטעית, כמין טעות אופטית, וכאשר האדם מביט על הדברים נכוחה - מתברר שאין כלל על מה לדבר.
סיפור פתיחה - רבי זושא מאניפולי:
יהודי אחד הגיע אל המגיד ממזריטש וביקש ממנו עצה והדרכה כיצד מתמודדים עם ייסורים. שלחו המגיד אל רבי זושא מאניפולי (שכתב את אחת ההסכמות לספר התניא). כשהגיע לביתו ראה אדם החי בעניות, בפשטות ובחסרון, וחייו נראים קשים מנשוא. אמר בליבו: כאן ודאי אמצא הסבר כיצד חיים עם זה. הוא ביקש להתאכסן בביתו ולא גילה מיד את מטרת בואו, ובמשך יום ויומיים ראה אותו שמח ועליז, עובד את השם מתוך שמחה אמיתית ומתפלל שעות ארוכות, כאילו אין כל בעיה - והדבר הגביר את סקרנותו.
לאחר זמן פנה אליו ואמר: "רבי זושא, לא באתי כאורח בעלמא, אלא לשאול כיצד מתמודדים עם ייסורים". השיב לו רבי זושא: "דומני שלא הגעת לכתובת הנכונה. לי אין ייסורים, ואיני יודע כלל מה הם, ואיני יודע על מה אתה מדבר. חפש מי שיש לו ייסורים, ואותו שאל כיצד מתמודדים". אין כאן התמודדות עם רע, אלא היפוך הקערה על פיה: הסתכלות אחרת לגמרי על עצם העניין.
ניגש ללשון אדמו"ר הזקן:
"והנה עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא" - כפי שלמדנו, הדאגות יכולות לבוא מבעיות רוחניות או מבעיות גשמיות, וכאן מדובר ב'מילי דעלמא', בבעיות הגשמיות. ולא בדברים של מותרות, אלא בדברים מהותיים ממש - בני, חיי ומזוני: ילדים, בריאות ופרנסה, שהאדם זקוק להם ואינו יכול בלעדיהם. כשחסרים לו דברים אלה, לכאורה אלו בעיות אובייקטיביות ואמיתיות המטרידות אותו עד שאין הוא מסוגל ללמוד ולהתפלל, והוא שרוי בעצבות תמידית.
ועל כך באה התשובה: "מודעת זאת מאמר רז"ל כשם שמברך על הטובה כך מברך כו'" - כשם שכשמגיעה לאדם טובה הוא מברך בשם ומלכות 'הטוב והמטיב', כך עליו לברך גם על הרעה. ואין הכוונה שיברך את אותה ברכה עצמה, שהרי על הרעה מברכים 'דיין האמת', אלא שאופן הברכה יהיה שווה: כשם שאת ברכת הטוב הוא אומר בשמחה ואינו צריך לחפש סיבות לשמוח - שהרי הטוב גלוי לעיניו - כך גם את ברכת 'דיין האמת', שהתורה חייבה אותו לאומרה, עליו לומר מתוך שמחה, וזה מה שהקב"ה מבקש ממנו.
"ופירשו בגמרא - לקבולי בשמחה, כשמחת הטובה הנגלית ונראית" - עליו לקבל את הדבר בשמחה, כשם שהוא שמח בטוב הגלוי והנראה לעין, וכך עליו לשמוח גם בטוב הנסתר. בטרם מבינים מהו אותו טוב נסתר, נראה הדבר כשמחה ברע; אך מיד ממשיך אדמו"ר הזקן ומבהיר שאין כאן רע כלל, אלא "כי גם זו לטובה" - הרע עצמו טוב הוא.
"כי גם זו לטובה" - נחום איש גמזו:
ביטוי זה מקורו בגמרא, והוא פתגמו של רבי נחום, שנקרא 'נחום איש גמזו' על שם מאמרו התמידי "גם זו לטובה". וכך מספרת הגמרא: היהודים ביקשו לשלוח מתנה למלך, ובחרו בנחום איש גמזו לשליחות. יצא לדרך עם ארגז של זהב וכסף, ובדרך התאכסן באכסניה. בעלי האכסניה זיהו את הסחורה והחליפו אותה בעפר ובאבנים, וכשראה נחום את התחלופה אמר מיד: "גם זו לטובה". הגיע אל המלך ואמר: "זו המתנה ששלחו לך היהודים". פתח המלך את הארגז, ראה אבנים וציווה: "הוציאוהו להורג" - ותגובתו של נחום הייתה שוב: "גם זו לטובה".
לפני ביצוע גזר הדין בא אליהו הנביא בדמות אחד משרי המלך ואמר למלך: ייתכן שזהו חול מיוחד מחולו של אברהם אבינו, שכשהיה זורק אותו על אויביו היה הופך באוויר לחיצים ולכלי מלחמה. אמר המלך: נבדוק. באותה שעה הייתה לו מלחמה עם אחת האומות, בדקו ונוכחו שאכן זהו חול מיוחד. שלח המלך את נחום חזרה בזהב ובכסף. (לסיפור יש המשך מעניין, אך זו הנקודה הנוגעת לענייננו).
[מובא בגמרא סיפור נוסף על נחום איש גמזו ועל הייסורים שקיבל על עצמו, ובו אמר "אוי לידיים הללו", אך הסיפור הנוגע לענייננו כעת הוא סיפור "גם זו לטובה"].
תלמידו של נחום איש גמזו היה רבי עקיבא, ואף לו פתגם ידוע: "כל מה דעביד רחמנא - לטב עביד", כל מה שהקב"ה עושה לטובה הוא עושה. אף עליו מסופר בגמרא: יצא לדרך עם שלושה דברים - חמור, תרנגול ונר. ביקש להתאכסן באחת העיירות ולא נתנו לו לגור שם, שכן אנשיה לא היו טובים, ונאלץ ללון ביער. שם טרף האריה את חמורו, החתול טרף את תרנגולו, והרוח כיבתה את נרו. נותר בלא כלום ועלה על אחד העצים. באותו לילה באו שודדים והרגו את כל תושבי העיר, ואילו הוא לא נתגלה - דווקא משום שלא היו עמו חמור, תרנגול ונר. ובכל שלב ושלב, משגורש מן העיר, משנעלם החמור וכן הלאה, אמר: "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".
ההבדל בין רבי עקיבא לרבו, נחום איש גמזו, הוא הבדל מהותי:
אצל רבי עקיבא: מה שאירע לו היה רע ממש - גירושו מן העיר לא היה טוב, ואובדן החמור, התרנגול והנר גם הם לא היו טובים. רק לבסוף התברר שהדבר היה לטובה, שכן בזכותו ניצל. הרע נותר רע, אלא שיצאה ממנו בעקיפין תוצאה טובה.
אצל נחום איש גמזו: העפר עצמו התברר כטוב יותר מן הזהב. אילו היה מגיע אל המלך בארגז של זהב, לא היה המלך יוצא מגדרו - יש לו כאלה למכביר בארמונו; ודווקא החול נמצא טוב מן הזהב. כלומר, הדבר שנראה היפך הטוב מתברר כטוב בעצמו.
לכן בוחר אדמו"ר הזקן דווקא בלשונו של נחום איש גמזו - "כי גם זו לטובה": לפי ההתבוננות הנלמדת כאן בתניא, כל דבר רע הוא בעצמותו טוב. אין מדובר ברע שיש לחפש דרכים להתמודד עמו, אלא שאין כאן רע כלל.
"אלא שאינה נגלית ונראית לעיני בשר":
וכיצד ניתן להבין שאין זה רע, בשעה שהאדם מרגיש רע? על כך אומר אדמו"ר הזקן שהבעיה היחידה היא "שאינה נגלית ונראית לעיני בשר". זהו טוב שעיני הבשר שלנו אינן מזהות את עוצמתו, טוב ברמה גבוהה כל כך שאין בכוחנו לקלוט אותו ולהכיל אותו, ולפיכך הוא מתפרש אצלנו כהיפך הטוב. לא מפני שאין זה טוב, אלא מפני שזהו טוב שמעל ומעבר.
דוגמה לכך בעולם הזה: ילד מחונן. כאשר חוכמתו וכישרונותיו חורגים אף ממסגרות המחוננים, אין זו תמיד ברכה גלויה - אין לו חברותא ואין לו חברה, והוא סובל מכך. מדוע? משום שטוב יתר מתפרש כרע. 'לא נורמלי' יכול להיות מתחת לנורמה, ויכול להיות מעל הנורמה, ובשני המקרים אין הוא בתוך הנורמה. כך גם כאן: טוב שהוא מעל הנורמה, ולפיכך "אינה נגלית ונראית לעיני בשר".
מקורו של הטוב הנעלם - 'עלמא דאתכסיא':
מדוע אין טוב זה נגלה לעיני בשר? משום "כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגליא" - בהנהגה האלוקית ישנם עולמות גלויים וישנם עולמות מכוסים ונסתרים:
'עלמא דאתגליא': העולמות הגלויים, ובהם עולמנו, שבהם השפע האלוקי מגיע בגילוי - האדם יודע להבחין מה טוב ומה אינו טוב. אלא שאף הטוב המתקבל בגילוי הוא טוב מצומצם מאוד.
'עלמא דאתכסיא': טוב המכוסה מן העין, שאין האדם מסוגל לקלוט אותו מחמת עוצמתו.
כפי שלמדנו בחלק הקודם: כאשר התלמיד יושב בכיתה והמורה מעביר לו הסבר שהוא מבין, סימן שההסבר ניתן ברמה נמוכה ביחס לרמתו של המורה, מצומצמת ומותאמת בדיוק לרמת התלמיד. ואילו כאשר המורה אומר הסבר והתלמיד אינו מצליח לקלוט ממנו מילה - אין זה אלא מפני שההסבר ניתן ברמה גבוהה יותר מכפי שהתלמיד מסוגל להכיל.
לסיכום: בחלק זה למדנו ביאור מסוג חדש: אין זה ביאור המלמד כיצד להתמודד עם הרע, אלא ביאור השולל את עצם הגדרתו כרע, כפי שעולה מתשובתו של רבי זושא מאניפולי. אדמו"ר הזקן מורה עצה לטהר את הלב מכל עצב ודאגה ממילי דעלמא, אף בענייני בני חיי ומזוני, מכוח מאמר חז"ל "כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה" - לקבל בשמחה כשמחת הטובה הנגלית. עמדנו על ההבדל שבין "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" של רבי עקיבא, שבו הרע מוליד טובה בעקיפין, לבין "גם זו לטובה" של נחום איש גמזו, שבו הדבר עצמו מתברר כטוב, ולמדנו שהטוב הנסתר אינו נראה לעיני בשר משום שמקורו ב'עלמא דאתכסיא' שלמעלה מ'עלמא דאתגליא'.
בחלק הבא נמשיך להעמיק בעניין 'עלמא דאתכסיא' ובהשלכותיו על עבודת האדם בקבלת הדברים בשמחה.