בחלק הקודם למדנו את הראיה מן הכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה", ואת לשונם של הרמב"ם והאר"י ז"ל בחומרת העניין, ונוכחנו שהתביעה לעבוד את ה' בשמחה מחייבת חומר למחשבה ודוגמאות מעשיות. בחלק זה ניגש אל הקטע הפותח במילים "והנה עצה היעוצה" (פרק כ"ו, דף ל"ג עמוד א'), שבו מבקש אדמו"ר הזקן לבאר כיצד מטהר האדם את ליבו מכל עצב ונדנוד דאגה.
הסיבות הגשמיות לעצבות:
בקטע הפותח במילים "והנה עצה היעוצה" מתייחס אדמו"ר הזקן תחילה למצב שבו יש לאדם סיבות גשמיות לעצבות: חסר בפרנסה, בבריאות או בכל עניין אחר. כיצד מתמודדים עם זה?
בלשון אדמו"ר הזקן: "עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה" - זוהי העצה הטובה שניתן לייעץ לאדם, שליבו יהיה טהור לחלוטין: לא תהיה בו עצבות, ואף לא דאגה, ואפילו לא "נדנוד דאגה", אלא יהיה רגוע לחלוטין.
באופן כללי ישנן שתי סיבות העלולות לגרום לאדם נפילת רוח: מצב רוחני שאינו טוב שהוא נמצא בו, או בעיות גשמיות שקורות לו. אדמו"ר הזקן מתייחס בפרק זה לשתי הבעיות, אך פותח במה ששכיח ונגיש יותר - עצבות מדברים גשמיים: "במילי דעלמא", ענייני היום יום, "ואפילו בני חיי ומזוני". לא רק דברים טכניים, אלא דברים מהותיים באדם: בנים, בריאות וחיים, ופרנסה. כל החיים סובבים סביבם, וכשחסר לאדם דבר קטן בהם - שוב אינו ישן בלילה, אינו מסוגל לחשוב בשלוות נפש על דבר, אין לו תיאבון ודבר אינו מעניין אותו. ולאדם כזה אומרים שיהיה רגוע ושמח. כיצד אפשר לעשות זאת?
על כך כותב אדמו"ר הזקן: "מודעת זאת לכל מאמר רז"ל כשם שמברך על הטובה כו'" - הדבר ידוע לכול. אין הוא מסיים את הלשון במילים של היפך הטובה, אלא כותב "כו'", והכול יודעים את ההמשך. "ופירשו בגמרא לקבלה בשמחה כשמחת הטובה הנגלית ונראית" - שאף את היפך הטוב יש לקבל בשמחה, כשמחה שבטובה הנגלית והנראית. כשקורה לאדם דבר טוב בגלוי, אין צורך לשכנעו לרקוד; וכאן אומרים לו שאף כשהדבר להיפך - יהיה שמח.
מדוע? אדמו"ר הזקן מקדים את הסיבה העיקרית, את הכותרת לכל העניין: "כי גם זו לטובה" - הדבר הנראה כלא טוב, טוב הוא. וכיצד ייקרא טוב דבר שאינו נראה טוב? אלא שזהו טוב שאין לאדם כלים למדוד אותו. כמו אדם המביט באור חזק ונעשה מסונוור: וכי משום שנסתנוור אין האור אור? האור אור הוא, ולא סתם אור אלא אור חזק; אלא שמכיוון שאין לו כלי לקבל אור חזק זה, נעשה מסונוור. אין להטיל טענה באור שאינו טוב, שהחיסרון הוא בכלים שאינם מסוגלים לעכל אותו.
ראוי להדגיש: אין באים בטענה אל אדם המצוי בשעת צרה על שאינו מודד את הדברים כראוי - אלא זהו מה שאמרו חכמי ישראל. אין הדבר בלתי אפשרי, אך הוא קשה מאוד, והלוואי שאף אחד לא יתנסה בכך. אך כשאנו מבקשים לדעת מהי אמיתם של דברים, עלינו ללמוד את האמת כפי שהיא; והיישום הוא עבודה קשה מאוד, ואם נצליח ליישם ממנה אחוז אחד - הרי שהצלחנו במאה אחוז של אותו אחוז.
ראוי להקדים כי בשאלה זו עוסקים ספרים רבים, לאו דווקא ספרי חסידות ולאו דווקא התניא, ובידיהם תשובות ודרכים שונות. דוגמה אחת: באחד המקומות מובא שכאשר מגיעים לאדם ייסורים או כאב - עניין של רע - עליו לחשוב שיש ברע תועלת: הוא מגדיר לו מהו הטוב, שהרי כאשר הכל טוב תמיד, אין האדם יודע להעריך את הטוב.
משל לדבר: הרוצה לאחוז בשולחן, אינו יכול לאחוז באמצע הפלטה העליונה; דווקא בשוליים, במקום שבו השולחן נגמר, שם ניתן לאחוז בו ולדעת שיש בידו שולחן. כל דבר נאחז בשוליו, במקום שבו הוא מסתיים.
על דרך זה, כשאדם נמצא בתוך השפע קשה לו להעריך את עוצמת הטוב שיש בידו; דווקא כאשר הטוב נגמר - כלומר כשהגיע למצב שאינו טוב - הוא יכול להעריך את הטוב שהיה לו, ולהיערך לקראת הטוב שיבוא שוב. לפי גישה זו הרע נשאר רע, ומעלתו היחידה היא שהוא מעניק לאדם את הפרופורציה להעריך את הטוב.
בתניא ובחסידות אין מסבירים כך, אלא מתמודדים עם הרע עצמו: מתבוננים בדבר המתרחש פנים אל פנים, ובוחנים מהו באמת.
שלושה ביאורים בתניא לעניין הייסורים:
בתניא, כידוע, ישנם כמה חלקים. אנו לומדים כעת את החלק הראשון - ליקוטי אמרים. בחלק הרביעי, איגרת הקודש, מתייחס אדמו"ר הזקן לשאלת הכאבים והייסורים בשני מקומות, ובכל אחד מהם נותן פתרון אחר לעניין. נביא את הדברים בתמציתיות, מן האחרון אל הקרוב אלינו, ולאחר מכן נראה את הביאור שלפנינו בליקוטי אמרים.
ביאור ראשון - איגרת הקודש פרק כ"ב: כפרת עוונות:
אדמו"ר הזקן משיב בפשטות: כיצד יוכל האדם לשמוח עם הייסורים? בהתבוננות בכך שהם כפרת עוונות. כל אחד מכיר את עצמו ויודע שיש לו עוונות וכישלונות, ויודע שעליו להיות זך ונקי.
משל לילד קטן שקפץ לתוך הבוץ והתלכלך, וחזר מן הגן כשהבוץ יבש ונדבק בו. הסרת הלכלוך אינה נעימה, ולעיתים כרוכה בבכי ובהתנגדות מצד הילד - אך למעשה האב או האם מנקים אותו מרוב אהבה: דווקא משום שאוהבים אותו ורוצים שיהיה נקי, מורידים ממנו את הלכלוך, אף שהדבר מכאיב לו.
כך מובא שם הפסוק "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון" - הקב"ה מטפל באדם טיפול אישי ורוצה שיהיה נקי וטהור, ואף שאין זה תמיד נעים ונחמד, זהו מה שמתרחש למעשה.
ומה מועילה התבוננות זו? הרי סוף סוף אין אדם רוצה בייסורים, ואין אנו מחפשים הסבר שיותיר אותו בייסוריו ורק ילמדנו להסתכל עליהם נכון; המטרה היא שלא יהיו לו ייסורים כלל. על כך מוסיף אדמו"ר הזקן דבר מעניין: כאשר יהודי מתבונן בכך שהקב"ה מטפל בו מאהבתו, מתקיים בו "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" - ההכרה באהבת הקב"ה מעוררת בלבו אהבה חוזרת אליו, וגילוי אהבה זו מצדו גורם שהקב"ה יגלה אליו אהבה מחדש, באופן של טוב הנראה והנגלה, בלי ייסורים ובלי כאבים.
הסבר זה מצוין, אך יש בו קושי: כיצד מגיעים לכך? האדם נמצא בתוך ייסוריו, ובעת שהוא מקבל את ה'סטירה' קשה עד מאוד להתבונן שהיא באה מרוב אהבה; ואם לא יגיע לאהבה, לא ייפטר מן הייסורים.
ביאור שני - איגרת הקודש פרק י"א: ניסיון:
שם מבאר אדמו"ר הזקן באופן אחר: הייסורים הם ניסיון מן הקב"ה. ומה נבדק בניסיון זה? האם האדם מחפש בעולם הזה את הגשמיות או את הרוחניות. כאשר משהו מדגדג בגשמיות ואינו מתנהל כרצונו - האם הוא מאבד את הראש, או שהוא יודע שהרוחניות היא העיקר ויודע לצוף מעל הבעיה. אם הוא מאבד את הראש, סימן שהגשמיות היא החשובה לו ביותר בחיים, ולא עמד בניסיון - ואפשר שיקבל ניסיון נוסף. אך אם הוא יודע שזה ניסיון, מתייחס אליו כראוי ומתרומם מעל העניין - עמד בניסיון, וכיון שנגמר הניסיון הכל מסתדר.
הסבר זה קל במקצת מן הראשון, שבו נדרשת עבודה נפשית לעורר אהבה פנימית לאלוקות; ההכרה בכך שמדובר בניסיון קלה יותר, אך אף היא עבודה: להבין שזה ניסיון, ולפעול בעצמו שהרוחניות תהיה אכפת לו יותר מן הגשמיות - ואף זה אינו פשוט. שלושת הביאורים הם שלוש רמות, ובכל אחת יש מעלה, ובכל אחת יש הקושי שלה. הביאור השלישי, זה שאנו לומדים כאן בפרק כ"ו, הוא עבודה של המוח: התבוננות בעומק העניין, מה בעצם מתרחש, וההתבוננות עצמה מעניקה לאדם הסתכלות שונה על כל המצב.
ביאור שלישי - "גם זו לטובה":
אדמו"ר הזקן קובע ש"גם זו לטובה" - אף דבר הקורה להיפך הטוב, גם הוא לטובה, אלא שאין הטובה נגלית ונראית לעיני בשר, לפי שהיא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגליא. ולאחר קביעה זו הוא ממשיך עוד כחמש עשרה שורות של דברים נפלאים שיש להתבונן בהם. נבין תחילה את המושג, ולאחר מכן ננסה לתרגמו לשפת המעשה.
אילו היה הקב"ה מראה לאדם מה הוא מתכנן עבורו, מה הוא עושה לו ולאן הוא מוביל אותו - היה מודה לו כל הזמן. הקושי הוא שהמעשים מתגלים, אך התוכנית שמסתתרת מאחוריהם אינה מתגלה. על האדם לדעת שמי שעושה לו זאת הוא אביו האוהב אותו, והעושה זאת רק לטובתו, אלא שאין הוא רואה זאת.
ומדוע אין הטובה נראית לעיני בשר? משום שהטובה הניתנת לו כעת גדולה מן הטובה שהוא מרגיש. הטובה המורגשת היא טובה מצומצמת וקטנה, הנמדדת בממדים שהאדם מבין - וזה טוב ומצוין; אך ישנה טובה גדולה ועמוקה בהרבה, שאין האדם כלי לקבלה. ומשום שאינו כלי אליה, אין לו להיוותר בה ולומר שזהו רע, אלא לומר: טוב הוא שאיני מסוגל להכיר בו, אך טוב הוא.
משל להבנת הדברים - לא מעניין תחושת הטוב והרע, אלא כדי להבין את השורות הבאות: רב היושב ומלמד את תלמידו סוגיה מסוימת, מסביר לו את העניינים בצורה מיושבת, והתלמיד מבין כל מילה, מפנים ונהנה, ויוצא מן השיעור עם דף גמרא בראשו. תלמיד מן השורה היה רוצה שכל שיעור יסתיים כך - שתמיד יבין ותמיד יפנים. אך התלמיד מבין שמה שהרב הצליח להוריד לו כדי שיבין היטב, כרוך בירידה גדולה ביחס לרמתו של הרב.
ואילו נשאל אותו תלמיד אם היה רוצה לזכות מפעם לפעם להציץ בחוויה רוחנית גבוהה, כזו שאין לו אותיות להבינה ואין לו כלים להתמודד עם הפנמתה, אך היא דבר אדיר שאינו מן העולם הזה - מי לא היה מסכים? ולאחר אותה ראייה או שמיעה, אם ישאלו אותו מה הבין - שום דבר; מה קיבל - כלום. ובכל זאת הוא רוצה בכך, שהרי הוא מבין שזה עמוק יותר וגבוה יותר. לא כל הזמן, כי קשה לחיות תמיד באופן כזה, אך מפעם לפעם הוא מוכן לכך.
מכאן אומרים ליהודי: כל פעם שהוא מקבל דבר הנראה בעיניו כ'סטירה', קיבל באותו רגע דרישת שלום מעולם גבוה יותר, ולכן אין הוא יכול לעכל זאת. כפי שאמרנו פעם, סטירה היא ריכוז של לטיפות רבות יחד: לטיפה אחת היא אחת, אך כשמתרכזות לטיפות רבות יחד - הדבר מורגש כסטירה, ואין האדם יכול לעכלו ולקבלו.
סיפור מבית אדמו"ר הצמח צדק:
אחד מחסידי אדמו"ר הצמח צדק, רבי שמואל בר, חסיד גדול מאוד, ישב פעם בסמוך לחדרו של הרבי. פתאום שמע את הרבי קורא למשרת ומבקש ממנו לקרוא לבנו הצעיר - הוא אדמו"ר מהר"ש, שהיה לאחר מכן ממלא מקומו - שייכנס אליו לחדר. משהבין החסיד שעומד להתרחש כאן דבר, החליט להתגנב ולהקשיב.
לאחר שנכנס הבן אל אביו, שמע החסיד את הרבי אומר לבנו: "עוד מעט יבוא לכאן הסבא" - אדמו"ר הזקן, זמן רב לאחר הסתלקותו - "והוא הבטיח לי שילמד עמי משנה מסוימת, וקראתי לך כדי שגם אתה תהיה נוכח בשעת מעשה". החסיד החל לרעוד מפני מה שעומד להתרחש. לאחר זמן מה הצליח לשמוע דבר מסוים, ומיד התעלף מעוצם ההלם.
כשהתעורר, קרא לו הצמח צדק ואמר לו שהמקשיב במקום שאינו צריך - משלם על כך מחיר. ובפועל, אחד מבניו של החסיד הידרדר מאוד מבחינה רוחנית. כי אביו הציץ ונפגע.
ועדיין, נתעכב על חלקו הראשון של הסיפור: מה חשב אותו חסיד בשעת מעשה? הוא לא חשב שיוכל להיות כרבי ולשבת ולשמוע את אדמו"ר הזקן, ולא דמיין שהוא כלי לגילויים כאלה. אך הוא רצה להיות שותף לדבר שידע כי הוא למעלה מכליו, וידע גם שישלם על כך - ובכל זאת ביקש זאת. זו דוגמה למצב של זכייה לתפוס משהו מעולם עליון.
אילו הוצע לאדם לראות לכמה דקות התוועדות של צדיקי עליון בגן עדן - מבלי שיבין דבר ממה שהם מדברים ומבלי שיצליח לשמוע, אך יראה משהו, וזה דורש מחיר - אדם רגיל היה אומר: מוכן אני לזה, רוצה אני בזה. יודע אני שאין זה בכליי, ובכל זאת אני רוצה להציץ, לראות, להרגיש משהו.
ובא אדמו"ר הזקן ואומר: דבר זה עצמו קיים אצל האדם כל הזמן. כשהוא מקבל ייסורים, כשהוא מקבל 'סטירה' - קיבל את גן עדן כאן למטה, ומשום כך אין הוא כלי לזה ואינו יכול להכיל זאת, ולפיכך הוא מרגיש זאת ככאב. הכאב אינו אלא מפני שאין ביכולתו להכיל את העוצמה - אך אין זה רע כלל, אלא "גם זו לטובה", ובעצם טוב הוא.
לסיכום: פתחנו בסיבות הגשמיות לעצבות - במילי דעלמא ואפילו בבני חיי ומזוני - ובעצה היעוצה לטהר את הלב מכל עצב ונדנוד דאגה. ראינו את מאמר רז"ל שכשם שמברך על הטובה כך מברך על היפוכה, ופירוש הגמרא לקבלה בשמחה כשמחת הטובה הנגלית והנראית. הכותרת לכל העניין היא "כי גם זו לטובה", ומשל האור החזק המסנוור לימד שהחיסרון אינו באור אלא בכלים שאינם מסוגלים לקבלו. הדגשנו את קושי היישום, ואת ההבדל בין שיטת הספרים - שהרע מגדיר לאדם את הטוב, כמשל השולחן הנאחז בשוליו - ובין דרך החסידות, המתמודדת עם הרע עצמו פנים אל פנים. מנינו שלושה ביאורים בתניא: כפרת עוונות באיגרת הקודש פרק כ"ב, ניסיון באיגרת הקודש פרק י"א, והביאור שלפנינו - עבודת המוח בהתבוננות שהטובה היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגליא. הסיפור מבית אדמו"ר הצמח צדק ומשל ההתוועדות של צדיקי עליון בגן עדן המחישו שהאדם מבקש להציץ אף למעלה מכליו, ומכאן שהכאב אינו אלא חוסר יכולת להכיל את העוצמה - ובעצם טוב הוא.
זו תחילת העניין, ובחלק הבא נרחיב בו בעזרת השם. כיוון מחשבה זה, שמקורו בעולם הקבלה והסוד, מעניק לאדם את היכולת לשנות במקצת את הסתכלותו על הייסורים הבאים עליו ולהתייחס אליהם נכון יותר, ומתוך כך להיות במצב רוח מרומם יותר על אף כל הסיבות הנראות להיפך. כמו כן נעמוד על ייחודו של ביאור זה לעומת שאר הביאורים שבתניא.