בחלק הקודם למדנו על היתרון של העצב כשהוא בא בצורה יזומה ומתוכננת - וזו היא מרירות. וכפי שהעמקנו בדברי שלמה המלך על יתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות.
אדמו"ר הזקן מסיים חלק זה של הפרק בראיה מפורשת מן הכתוב על נחיצות השמחה בעבודת השם: "ומקרא מלא דיבר הכתוב" - הפסוק מופיע בסוף ספר דברים, בפרשת כי תבוא, בתוך דברי התוכחה הקשים ("ובאו עליך" כל הקללות), והתורה מגלה בו מפני מה באו על האדם כל אותם דברים: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב... מרוב כל". משום שלא עבד את ה' בשמחה ובטוב לבב ומרוב כל - קיבל את כל אותם דברים.
שני אופנים בפשט הפסוק:
לא עבד את ה' כלל: בשעה שהיה לו רוב כל והיה מדושן עונג, והכול היה לו על מקומו - דווקא אז לא עבד את ה' ולא ניצל את אותה שעה של שמחה וטוב לבב ורוב כל.
דיוק נוסף בלשון הפסוק: אף שעבד את ה' - לא עבד אותו בשמחה, וזהו חיסרון גדול. וזהו פירוש האר"י ז"ל. כפי שממשיך וכותב אדמו"ר הזקן: ונודע לכל פירוש האר"י ז"ל.
אף קודם לפירוש זה של האר"י ז"ל, כבר כתב הרמב"ם בהלכות לולב: "השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב'". כלומר, חוסר השמחה מביא חלילה דברים שאינם טובים: אף מי שיש בידו עבודת ה', אם היא בלא שמחה - מפסיד את הכול.
מה, אם כן, מוסיף אדמו"ר הזקן בכותבו "ונודע לכל פירוש האר"י ז"ל על פסוק זה", והלא הדבר מצוי כבר ברמב"ם? אלא שהאר"י ז"ל מדייק במילים "מרוב כל": אין די בשמחה סתם, אלא נדרשת שמחה גדולה מכל סוגי השמחות שהאדם מכיר. בשעת עבודת ה' צריך האדם להיות בשמחה הגדולה ביותר שיכולה להיות - דרישה גדולה יותר מזו שהעמיד הרמב"ם.
מה היה לנו עד כה?
בעשרים וחמישה הפרקים שלמדנו העמיד אדמו"ר הזקן בסיס חזק מאוד, וביאר באריכות כיצד "כי קרוב אליך הדבר מאוד", עד שהאדם רוצה לעבוד את ה'. כעת, כשהוא בא לגשת אל הביצוע בפועל: אם יש בו עצבות - יש לו מחסום, ואין הוא יכול להתקדם בשום דבר. העצבות אינה נותנת לו כלום, ולהיפך - היא מפילה אותו. הרוצה להתקדם חייב שתהיה בו שמחה בלבד, ובשום פנים ואופן לא עצבות, שכן השמחה היא המביאה זריזות ופתיחת הלב. שמחה זו אינה שמחה התלויה בדבר, ומבחינתנו דורשת היא עבודה קשה - וכעת נלמד מהי אותה עבודה.
ראשית יש לעמוד על הדברים הגורמים לאדם עצבות וכיצד ניתן להימנע מהם. כשאדם מתבונן במה שמתרחש סביבו ביום יום, יש לו לכאורה אלף ואחת סיבות לעצבות: חסר לו בזה ובזה, לא טוב לו כאן, לוחץ לו שם, הפסיד כאן והפסיד שם. בבני, חיי ומזוני - שלושת הדברים הללו - כל אדם יכול למצוא במה חסר לו. ובאים אל האדם ואומרים לו: על אף כל הסיבות הללו, שאולי אף צודקות לכאורה, עליו לרקוד משמחה כל הזמן. כיצד מסתדר הדבר, וכיצד עוקפים את כל התחנות הללו?
מסופר על אחד מגדולי הרבנים, שלימים כיהן כרב בעיר קרקוב - תלמיד חכם עצום, ועם זאת סוחר גדול בעל עסקים נרחבים במסחר העצים. הוא עצמו ישב בבית המדרש, ופועליו הובילו את העצים על רפסודות בנהר מצד אחד לצד שני ומכרו אותם, ובסוף החודש היו מגישים לו את הרווחים. כל רפסודה וכל ספינה נשאו כמות עצים גדולה בשווי סכום כסף עצום.
פעם אחת הטביעה רוח סערה גדולה בים משלוח ענק, ובו רווחי חודשים רבים, ולא נשאר ממנו זכר. אנשיו חיפשו דרך להודיע לבעל הבית על הנזק - כיצד מודיעים לאדם ביום אחד שכל רכושו ירד לטמיון? העצה שנמצאה: כמה תלמידי חכמים באו אל אותו רב וביקשו ללמוד עמו דף גמרא במסכת ברכות, שם נאמר "כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה".
הגמרא שואלת שם: והלא אין זו אותה ברכה - על הטובה מברכים "הטוב והמטיב" ועל הרעה "דיין האמת". ומבארת, שאין הכוונה לאותו נוסח ברכה, אלא לאותה תחושת שמחה: כשם שמברך "הטוב והמטיב" בשמחה, כך עליו לברך "דיין האמת" בשמחה.
שאלו אותו התלמידים: "רבי, מה פירוש הדבר? כיצד יכול אדם להיות בשמחה כשקורה לו דבר שאינו טוב?". הוא החל לבאר להם באריכות שיהודי צריך לקבל את הדברים באמונה ובביטחון, עד ששכנע אותם. אמרו לו: "ובכל זאת אין אנו מבינים כיצד ייתכן הדבר. נניח באופן תיאורטי בלבד: אם יאמרו לרבי שכל רכושו טבע בים - האם ישמח?". ענה להם: "בוודאי, יש לשמוח ולרקוד". אמרו לו: "אם כך, רבי, יכול הרבי לצאת בריקוד". באותו רגע קלט את פשר הדברים והתעלף במקום. כשהעירו אותו, אמרו לו: "נו?". אמר להם: "הכול טוב ויפה כשהדבר כתוב בספר".
כאשר הדברים נוגעים לאדם עצמו, יישומם אינו פשוט כלל ואינו קל. אדמו"ר הזקן בא בתניא לדבר אל היהודי דווקא במקום שבו הדבר נוגע אליו, שלא יישאר בתיאוריה בלבד; ואף הדברים שהוא אומר כאן אינם דברים פשוטים, אלא עבודת ה' גדולה מאוד. נראה אפוא מהי אותה עבודה: מהו חומר המחשבה, ובמה על היהודי להתבונן כדי שההתבוננות תוביל אותו לשמחה.
לסיכום: אדמו"ר הזקן חותם את הדיון בראיה מפורשת מן הכתוב - "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" - ובו התורה מגלה מפני מה באו על האדם דברי התוכחה. שני אופנים בפשט הפסוק: שלא עבד את ה' כלל דווקא בשעה שהיה לו רוב כל, או שעבד ולא עבד בשמחה. הרמב"ם בהלכות לולב כבר למד מכאן שהמונע עצמו משמחת המצווה ראוי להיפרע ממנו, וחידושו של האר"י ז"ל הוא בדיוק המילים "מרוב כל": לא די בשמחה סתם, אלא נדרשת השמחה הגדולה מכל השמחות שהאדם מכיר. לאחר עשרים וחמישה פרקים שבהם הועמד הבסיס ל"כי קרוב אליך הדבר מאוד", מתברר שהעצבות היא המחסום שאינו מניח לאדם להתקדם, ואילו השמחה היא המביאה זריזות ופתיחת הלב. אלא שבחיי היום יום רבות הן הסיבות לעצבות בבני, חיי ומזוני, וכפי שעולה מן המעשה ברבה של קרקוב - "הכול טוב ויפה כשהדבר כתוב בספר", ויישום הדברים כשהם נוגעים לאדם עצמו הוא עבודת ה' גדולה מאוד.
בחלק הבא נלמד את עצתו של אדמו"ר הזקן - "עצה יעוצה לטהר לבו מכל עצב" - ונעמוד על חומר ההתבוננות שמכוחו מגיע האדם לשמחה, ועל הכלל של 'גם זו לטובה'.