הגענו לפרק כ"ו בליקוטי אמרים שבספר התניא, הנמצא בדף ל"ב עמוד ב'. ניתן לומר שכאן מתחיל עניין חדש בליקוטי אמרים: אף שהוא בהמשך למה שנתבאר עד כה וקשור אליו, הוא עומד כיחידה בפני עצמה.
בעשרים וחמישה הפרקים הראשונים ביאר אדמו"ר הזקן בהרחבה, ובאופן כללי בשני מישורים, את העניין של "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" - מהו אותו "קרוב מאוד", כיצד הדבר מתרחש ומהו תוכנו. בכלל זה נתבארו שתי דרכים: הדרך שעד פרק י"ח, של התבוננות והבנה כדי לעורר אהבה ויראה, והדרך שמפרק י"ח ואילך, כיצד לעורר האהבה המסותרת הקיימת אצל כל יהודי, וכפי שהארכנו בשיעורים שעד כה.
מכאן ואילך, בקבוצת הפרקים שמפרק כ"ו ועד פרק ל"ג, עוסק אדמו"ר הזקן בעיקר בעצות שיש לתת ליהודי כדי להתמודד עם ההפרעות שיש לו בעבודת השם - אותם דברים שאינם מניחים ליצר הטוב לגבור: חוסר שמחה, עצבות, טמטום הלב וכיוצא בזה. כל אלו הם כמקלות בגלגלים, וכל זמן שההפרעה קיימת אין העבודה מתקדמת. בפרקים אלו יבאר אדמו"ר הזקן בכל דבר ודבר:
מהי הבעיה שבאותו עניין, ומדוע יש להיפטר ממנה.
עד כמה היא אכן מהווה מניעה ועיכוב בפועל.
ובעיקר - הדרכים והעצות כיצד לפתור את הבעיה וכיצד להתגבר עליה.
פתיחת הפרק:
"ברם כגון דא צריך להודיע כלל גדול" - בהגיענו לשלב זה יש למסור ליהודי כלל גדול בעבודת השם, שבכוחו לאפשר לו להתקדם בלא ההפרעה המרכזית. ומהו אותו כלל גדול? אדמו"ר הזקן פותח בכך במשל.
"כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גיבור יותר מחבירו" - שני אנשים הנאבקים זה עם זה, וכל אחד מבקש להפיל את חברו. אם אחד מהם שרוי בעצלות וכבדות, עד שכל הזזת יד או רגל נעשית אצלו בכבדות, מתוך התלבטות ובלא מרץ ובלא זריזות - ינוצח בנקל וייפול, אף אם הוא הגיבור שבשניים. אין ההכרעה תלויה בעוצמה אלא בזריזות: זריזות הידיים והתגובה המהירה היא הקובעת מי יפיל את מי, ולא מי גיבור ומי חלש. העצלן נכשל והזריז מצליח.
מדוע דווקא "מתאבקים"?
אדמו"ר הזקן אינו נוקט לשון של שני אנשים הנלחמים זה בזה סתם, אלא דווקא "המתאבקים זה עם זה", ויש לדייק בכך. מה בין מלחמה להיאבקות?
מלחמה: יכול להיות האחד בקצה אחד של המדינה והשני בקצה האחר, בקושי רואה זה את זה דרך משקפת, וזורקים זה על זה חיצים ואבני בליסטראות. ולעיתים כוונתו של האחד להרוג את חברו.
היאבקות: השניים נמצאים גוף אל גוף ממש, צמודים זה לזה, ואין מבוקשם להרוג זה את זה אלא להפיל זה את זה.
ובנמשל: כל הפרקים הללו עוסקים בבינוני. הבינוני אינו כמו הצדיק שהרג את יצר הרע שלו, אלא היצר הרע נשאר בתוקפו, והוא רק מבקש להפילו. וכן הוא גם בצד השני: אין היצר הרע מבקש 'להרוג' את היהודי, כלומר להכשילו בחטא ממש, אלא רק להפילו - ומיד נראה מהי אותה נפילה: ברגע שהיצר הרע מכניס אותו לעצבות ולמרירות רוח, בכך הפילו.
נקודה נוספת במשל: הרואה שני אנשים בעת היאבקות ואינו מבין בדבר, עלול לחשוב ששני ידידים הם, המתחבקים כל כך עד שאינם יכולים להיפרד; לא תמיד ניתן להבחין אם חיבוק לפנינו או היאבקות. וכך גם בנמשל: לעיתים נופלת על האדם עצבות דווקא מעניינים רוחניים, מדאגה על העוונות שעשה, כפי שיביא אדמו"ר הזקן בסוף הפרק - ועצבות כזו אינה באה מן היצר הטוב כלל, אלא מן היצר הרע. היצר הרע אומר לו: "ראה כמה לא טוב שעשית חטאים", ונראה כמי שאוהבו ומחבקו ובא לעזרתו ולטובתו, אך כל כוונתו להפילו. לכן נקט אדמו"ר הזקן דווקא דוגמה של שני אנשים המתאבקים זה עם זה, שכן זה בדיוק מה שמתרחש בנמשל.
הנמשל בעבודת השם:
"כך ממש בנצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות" - אין בשום פנים ואופן יכולת לנצח את היצר הרע מתוך עצלות וכבדות. כאשר האדם עומד מול פיתוי או תאווה, מול קושי זה או אחר שבהם מנסה היצר הרע להכשילו, ובשעת מעשה הוא שרוי במצב רוח של עצלות וכבדות - לא יצליח להתמודד מול הניסיון בשום אופן.
מובן מאליו, אם כן, מה נדרש: שלא תהיה בו עצלות ולא כבדות. אך כדי לעקור אותן יש לדעת מהו מקורן, ובכך יתברר שורש העניין שבו צריך לטפל. ועל כך ממשיך אדמו"ר הזקן: "הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן":
עצבות - ממנה נמשכת העצלות: אדם עצוב נעשה עצלן.
טמטום הלב כאבן - ממנו נמשכת הכבדות: לבו כבד כאבן שאינה זזה, ואין בו מרץ לזוז, לקום ולעשות דבר, והוא שרוי כולו במצב רוח ירוד. (עניינו של טמטום הלב יתבאר בהרחבה בהמשך הפרקים).
כל זמן שהאדם שרוי במצב פנימי של עצבות או טמטום הלב, המובילים אותו לעצלות ולכבדות, אין לו סיכוי לנצח את היצר. ומהי, אם כן, הדרך היחידה לעמוד בכל אותם פיתויים? "כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ומפתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם" - על האדם להיות זריז ומלא חיות, ולעשות כל דבר בזריזות ולא בעצלות. והזריזות נמשכת משמחה, מפתיחת הלב ומטהרתו - 'לב טהור', כלשון הפרק שבתהילים הנאמר בכל ערב בקריאת שמע שעל המיטה. וטהור ממה? "מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם": שלא יהיה בו אף נדנוד של עצבות, לא רמז שלה ולא מעין שלה, ולא שום נגיעה לעצבות כלל.
לסיכום: בפרק כ"ו נפתחת יחידה חדשה בליקוטי אמרים, העוסקת בעצות להתמודדות עם ההפרעות בעבודת השם. אדמו"ר הזקן מודיע "כלל גדול", ומבארו במשל שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה: המצוי בעצלות וכבדות ינוצח בנקל אף אם הוא הגיבור, שכן ההכרעה תלויה בזריזות ולא בעוצמה. דווקא לשון "מתאבקים" מדויקת, שכן בהיאבקות השניים צמודים גוף אל גוף והמבוקש הוא להפיל ולא להרוג, וכך גם ההיאבקות שבין הבינוני ליצרו - ולעיתים דומה היא לחיבוק, כשהיצר הרע מכניס באדם עצבות דווקא מדאגה על עוונותיו. בנמשל: אי אפשר לנצח את היצר בעצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות ומטמטום הלב כאבן, אלא בזריזות בלבד, הנמשכת משמחה ומפתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב.
בחלק הבא נעסוק בפירוט סוגי העצבות ובעצות המעשיות שמביא אדמו"ר הזקן בהמשך הפרק, וכיצד יש לאדם לנהוג בכל אחד מהמצבים הללו.