בחלק הקודם עמדנו על הטעם לאמירת "סלח לנו" שלוש פעמים בכל יום: זהו משום עוון ביטול תורה, שאין אדם ניצול ממנו בכל יום. זהו עוון שהאדם נתקל בו תדיר, ועל כן חוזרת ובאה הבקשה "סלח לנו" שלוש פעמים ביום. הדבר דומה לקרבן התמיד שהיה קרב בבית המקדש בכל יום, שעליו נאמר שהיה מכפר על מצוות עשה - כפרה תמידית; וכך הוא גם עניינה של הבקשה "סלח לנו".
כאן עולה שאלה הדומה לשאלה שנשאלה קודם לכן: הרי האדם יודע כבר בעת תפילת שחרית שבעוד שעות מספר תגיע תפילת מנחה ובה יאמר שוב "סלח לנו", ולאחריה תפילת ערבית וכן הלאה. האם אין בידיעה זו פתח והזדמנות לחטוא בינתיים?
אלא שאין זו הכוונה כלל. כפי שנתבאר, בשעה שהאדם מבקש "סלח לנו" הוא מתכוון לדבריו באמת - ומדובר ביהודי המתפלל ונותן דעתו על המילים - ובאותו רגע הוא באמת רוצה שלא לחטוא. והקב"ה מכיר את ברואיו, כלשון הפיוט הנאמר בראש השנה וביום הכיפורים: "אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם", "אדם יסודו מעפר". הקב"ה יודע שיש לאדם יצר הרע, ושבשעה שהתכוון - התכוון באמת, אלא שלאחר מכן שב והתבלבל. לפיכך, בשעה שהתכוון - נסלח לו, ואף שידוע שייתכן שיתבלבל שוב, ניתנת לו הזדמנות נוספת.
זהו שאומרים בתפילה "חנון המרבה לסלוח" - סליחתו בלא גבול, ואין הדבר נמאס בעיניו, משום שהוא יודע שבכל פעם התכוון האדם באמת. וכבר נזכרה בתניא בפרקים הקודמים הלשון "רשעים מלאים חרטות" - היינו שהאדם מתחרט ונופל, ושוב מתחרט ושוב נופל, וחוזר חלילה.
ואין זה בגדר "חוטא על מנת לשוב":
מי שחוטא על מנת לשוב, נאמר בו ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה". אך כפי שנתבאר באריכות בשיעור הקודם, אין הדבר אמור אלא אם כן בשעת החטא ממש הוא סומך על התשובה, ומשום כך הוא חוטא. וכאן אין זה המצב: בשעת אמירת "סלח לנו" מתכוון האדם באמת לבקשתו, ואין הוא מתכנן חלילה לחטוא מתוך הסתמכות על הסליחה. ה"אשוב" בא לאחר מעשה - שאם נכשל חלילה, שב ומבקש שוב; אך בשעת החטא עצמו, אילו היה עוצר לרגע ומתבונן במה שמתרחש, לא היה חוטא כלל.
כל הבעיה נעוצה ברוח השטות המבלבלת את האדם. משל למה הדבר דומה: אדם מחליט להתפלל שמונה עשרה ולתת דעתו על כל מילה ומילה, ולפתע הוא מוצא עצמו כשהוא ממלמל כמה שורות הלאה בלא שידע היכן הוא אוחז, שכן מחשבה זרה חדרה ובלבלה אותו. הוא מחליט כך שוב, ושוב נסחף במחשבתו - עד שבתפילת שמונה עשרה אחת יכולות להיות עשרים וחמש החלטות וכנגדן עשרים וחמש הסחות דעת. בכל החלטה והחלטה התכוון באמת, אלא שמיד לאחר מכן באה מחשבה אחרת ובלבלה אותו. כך פועלת נפש האדם, וכל אחד מכיר זאת בעצמו.
"ובזה יובן" - סיכום כללי לכל העניין:
בחתימת הפרק כותב אדמו"ר הזקן "ובזה יובן", והכוונה אינה לשורות האחרונות בלבד, אלא זהו סיכום כללי לכל הנושא שנלמד עד כאן: "ובזה יובן למה ציוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמיים בכל יום" - מצוות קריאת שמע נאמרה בספר דברים, בפרשת ואתחנן, ובקריאת שמע נאמר "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" - עד מסירות נפש. משמעות מסירות הנפש היא, שאם יעמוד מישהו כנגד היהודי, ימסור את נפשו על כך.
ומכאן השאלה: האם ציווי כזה מתאים לדור שנכנס לארץ? הרי משה רבנו הבטיח לאותו דור "פחדכם ומוראכם יתן ה'" וגו' - עם כניסתם לארץ יברחו הגויים מפניהם ויפחדו מהם, ואין להם ממי לחשוש. אילו היה זה ציווי המכוון לדורות הבאים, ניחא; אך מדוע נצטווה על כך דווקא הדור שנכנס לארץ?
הדבר יובן בהקדים דיוק הלשון בדברי אדמו"ר הזקן - מדוע מציין שהציווי ניתן "במשנה תורה" וכן, מדוע מדגיש וכותב "משה רבינו עליו השלום", היינו שמשה דווקא הוא המצווה?
באשר לדיוק "במשנה תורה": אילו היה הדבר נכתב בספר ויקרא או בספר במדבר, לא הייתה כאן שאלה כלל, שכן בספרים הראשונים מדבר משה רבנו אל עם ישראל באופן כללי ולכל הדורות, ואין הכרח שכל הנאמר שם נוגע דווקא לאותה שעה - ייתכן שדיבר שם על עניינים הנוגעים בעוד כמה דורות. אך במשנה תורה אסף משה רבנו את ישראל חודש וחצי לפני הסתלקותו ואמר להם: אתם הדור הנכנס לארץ, וברצוני לומר לכם כמה עניינים חשובים. ספר דברים הוא ספר שכל הנאמר בו הוא מסר אקטואלי לדור הנכנס לארץ. ואם כן, מדוע דווקא להם נאמר לזכור את עניין מסירות הנפש?
התשובה ברורה על פי מה שלמדנו בפרקים אלו: מסירות נפש אינה רק כאשר גוי עומד מול היהודי בכלי נשק, אלא גם ובעיקר כנגד אותו "גוי" קטן השוכן בתוך כל אחד פנימה ומפריע לו בכל צעד ושעל, בכל עת ובכל שעה. וכיצד אפשר לעמוד נגדו? בזכירת עניין מסירות הנפש, כפי שלמדנו היום: אם היה מוסר את נפשו למות בייסורי מיתה על קידוש ה', קל וחומר שיוכל להתגבר על יצרו במסירות נפש קטנה מזו. זכירה זו צריכה להיות תמידית.
דור המדבר לא נזקק לכך באותה מידה: דור דעה היה, אנשים שראו אלוקות תמיד, ורובם לא היו נתונים להתמודדות היום-יומית הזו, שכן אנשים שמימיים היו. אך הדור שנכנס לארץ כבר ירד מדרגה, ואין זו אותה עוצמה - והוא הזקוק לזכירת מסירות הנפש.
וזהו סיום הפרק: "אלא משום שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו, שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימוש מזכרונו" - כדי שיהיה אפשר לקיים תורה ומצוות באופן תמידי, על האדם לזכור תמיד את עניין מסירות נפשו לה' על ייחודו, וזכירה זו צריכה להיות קבועה ותקועה במחשבתו בתמידות.
וכאן מתיישב הדיוק השני: מדוע הוצרך אדמו"ר הזקן לכתוב "משה רבינו עליו השלום", ולא די היה לומר שכך נכתב במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ? ללמדנו, שכדי להגיע לזכירה תמידית כזו זקוק היהודי לסיוע ממשה רבנו - ולדור שנכנס לארץ היה זה משה רבנו שבדורם. משה רבנו הוא המסייע ליהודי שהדבר יהיה קבוע בלבו תמיד ממש, יומם ולילה לא ימוש מזכרונו, והוא הנותן לו את הכוח למסירות נפש. "כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה כנ"ל" - ובכך מתקיים "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", ו"בפיך" - מתוך התקשרות למשה רבנו.
בזאת סיימנו קבוצה שלמה של פרקים. כפי שציינו בפתיחת פרק י"ח - הפרקים י"ח, י"ט, כ', כ"א, כ"ב, כ"ג, כ"ד וכ"ה מהווים מקשה אחת, ובהם ביאר אדמו"ר הזקן כיצד יכול האדם לעורר את האהבה המסותרת שתגלה בו את הכוח למסור את נפשו.
"כי עמך הסליחה למען תיוורא":
נסיים בעניין הקשור לימי התשובה, שבהם אומרים בכל יום את המזמור "ממעמקים קראתיך ה'". נאמר שם: "כי עמך הסליחה למען תיוורא", ופירוש הפסוק מתחבר למה שלמדנו בעניין הסליחה. אדמו"ר הזקן שולל את המחשבה שההזדמנות לבקש "סלח לנו" שלוש פעמים ביום היא בגדר "חוטא על מנת לשוב", משום שידיעת הסליחה אינה מעוררת את האדם לחטוא חלילה, אלא אדרבה - מעוררת בו יראת שמיים יתירה. וזהו "כי עמך הסליחה" - מכיוון שהקב"ה נותן את ההזדמנות לסליחה, "למען תיוורא" (מלשון יראה). אין חשש שהסליחה תעודד לחטוא, שכן מן הסליחה באה יראה יתירה והתקשרות נוספת לאלוקות - וזהו הדבר המיוחד שבעשרת ימי תשובה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אמירת "סלח לנו" שלוש פעמים ביום באה על עוון ביטול תורה שאין אדם ניצול ממנו, כעין כפרתו התמידית של קרבן התמיד; ואין בכך משום "חוטא על מנת לשוב", שכן האדם מתכוון בבקשתו באמת, ונכשל רק מחמת רוח השטות המבלבלת - ועל כן "חנון המרבה לסלוח" בלא גבול. עוד עמדנו על חתימת הפרק: הטעם שציווה משה רבנו במשנה תורה דווקא את הדור שנכנס לארץ לקרוא קריאת שמע פעמיים בכל יום ולמסור נפשו על ייחוד ה', משום שקיום התורה והמצוות בתמידות תלוי בזכירה תמידית של מסירות הנפש, שבכוחה לעמוד נגד היצר ולנצחו בכל עת ובכל שעה - וזכירה זו נעשית בסיועו של משה רבנו שבדור.
בפרקים הבאים ייתן אדמו"ר הזקן עצות והדרכות מסודרות ונקודתיות: כיצד להתמודד עם בעיות שכל אדם נתקל בהן וכיצד לא ליפול ולהתייאש מן ההפרעות המזדמנות, כדי שהדברים יתקיימו אכן בכל עת ובכל שעה.