בחלק הקודם עמדנו על לשון שלמה המלך "בכל עצב יהיה מותר", ועל משל שר הצבא. כעת נברר: מאיזה עצב בא אותו 'מותר'?
התשובה היא: מעצב אמיתי - ואף עצב אמיתי כזה אין עושים בכל יום. לשון הפסוק "בכל עצב" מרמזת אמנם שאף מעצב שאינו כראוי אפשר להפיק תועלת: אם נפל אדם לעצבות, יהיה לו לפחות השכל לנצל אותה ולעלות על הגל הנכון, וכפי שיורה אדמו"ר הזקן את הדרך לכך בהמשך הפרקים. אך בכללות מדובר בעצב מתוכנן, במרירות מתוכננת.
כפי שידגיש אדמו"ר הזקן בהמשך: עצבות הנופלת על האדם סתם כך באמצע היום, ללא הכנה - מן היצר הרע היא באה, והוא זה שמבלבל את דעתו. העצב האמיתי צריך לבוא בצורה מתוכננת, ובלשונו: "לעתים מזומנים".
"לעתים מזומנים" - עצב מתוכנן:
האדם קובע לעצמו את השעה - פעם ביום, פעם בשבוע או פעם בחודש - שבה הוא מתיישב ועושה חשבון נפש: מה היה, מה היה יכול לעשות, והיכן ביכולתו לתקן. אין זה דבר שעושים בכל רגע. גם בעל עסק אינו סוגר את עסקו בכל יום כדי לראות מאזן, אלא עושה זאת פעם בשנה או פעם בתקופה. זהו "לעתים מזומנים".
ובאותן עתים מזומנים, כשהוא מתיישב על מצבו ועל עוונותיו, הוא יושב "במר נפשו ולב נשבר" - וכאן מרומז עניין המרירות: לא עצבות אלא מרירות, ומרירות היא עם חיות.
ידוע הפתגם שאומרים בשם אדמו"רי קוצק:
אין דבר ישר יותר מסולם עקום. אין דבר שחור יותר מתכריכים לבנים, ואין דבר שלם יותר מלב שבור.
הלב השבור הוא דבר שלם, כאשר הוא בא בצורה מתוכננת - שאדם מחליט לשבת ולשבור את יצרו, ולומר לו: אתה סתם מבלבל את מוחי, ואפשר להתרומם מזה. ומה מרוויח האדם בכך? מי הוא זה שנשבר באמת באותה שעה? - "שעל ידי זה נשברה רוח הטומאה והסטרא אחרא".
המחיצה שבין האדם לאביו שבשמיים:
אלוקות היא שמחה, הקב"ה הוא שמחה, תורה ומצוות הן שמחה. מה גורם, אם כן, לחסרון בשמחתו של האדם? מחיצות המונעות מן הקדושה לחדור אל נפשו. העצבות, נפילת הרוח, הכבדות והעצלות באות מעוונותיו: כל עוון שאדם עושה מציב מחסום נוסף בפני אור הקדושה, ומשאין האור חודר - נעשה האדם עצוב ושרוי בירידה. את המעצור הזה יש לנפץ ולשבור.
וכיצד שוברים את המחיצה? כשהאדם מתכנן לעתים מזומנים להתבונן במרירות במצבו ובדרך לצאת ממנו. ומה מר לו? לא "מדוע לא הייתי שלם", "מדוע לא קיבלתי ציון עשר" או "מדוע לא טפחו לי על השכם" - מחשבות אלו כולן מפילות אותו. הוא חושב על הקב"ה ולא על עצמו: מדוע לא ניצלתי את ההזדמנות להיות מחובר לקב"ה - על ידי לימוד תורה וקיום מצווה, ובוודאי באותם ניסיונות שנכשל בהם והתנתק. המחשבה הזו היא ששוברת את ליבו.
ומי נשבר? כלשונו של אדמו"ר הזקן: "נשברה רוח הטומאה והסטרא אחרא" - אותה מחיצה המפסקת בינו לבין האלוקות היא הנשברת, "ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמיים". "עוונותיכם היו מבדילים" - העוון הוא כמחיצה של ברזל. שום דבר אינו מפסיק בין יהודי לקב"ה, רק עוונותיו הם שאינם מניחים לו להרגיש קרוב, ואת זאת שוברים על ידי אותו עצב שהוא קורא לו 'עצב אמיתי'. "כמו שכתוב בזוהר על פסוק רוח נשברה לב נשבר ונדכה", וממשיך הפסוק: "אלוקים לא תבזה". "ואזי יקיים בו רישא דקרא" - "תשמיעני ששון ושמחה" וגו', "השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה" וגו'.
מדוע סדר המזמור הפוך?
לכאורה הפסוקים במזמור הולכים בסדר הפוך. זהו סדרם:
"תשמיעני ששון ושמחה".
"השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה".
"זבחי אלוקים רוח נשברה".
"לב נשבר ונדכה".
והרי הסדר צריך היה להיות הפוך: תחילה לב נשבר, שממנו באה רוח נשברה, ומתוכה "תשמיעני ששון ושמחה". וכך אכן נוקט אדמו"ר הזקן - לאחר שיהיה לו לב נשבר, וזה יעשה רוח נשברה, ואזי יתקיים בו מה שכתוב בתחילת המזמור: "תשמיעני ששון ושמחה".
התשובה פשוטה: המזמורים אינם הולכים תמיד לפי הסדר הכרונולוגי של המאורעות, אלא לפי סדר החשיבות של העניינים. תחילה נאמר היעד, ואחר כך מתואר כיצד מגיעים אליו. היעד - "תשמיעני ששון ושמחה"; הדרך אליו - "רוח נשברה", שבירת רוחה של הקליפה; והדרך אל "רוח נשברה" - "לב נשבר ונדכה". זהו "המותר", היתרון שאותה עצבות, אותה מרירות, אותו עצב אמיתי, מביאים לאדם, וזו כוונתו של שלמה המלך.
תיקון האר"י - מזמור נ"א קודם הלימוד:
"וזהו טעם הפשוט לתיקון האר"י ז"ל לומר מזמור זה אחר תיקון חצות קודם הלימוד" - הוא מזמור נ"א, שאותו אנו אומרים בקריאת שמע שעל המיטה. תיקון חצות הוא זמן של מרירות: בכייה על בית המקדש - הכללי והפרטי - על כך שאין גילוי שכינה בעולם ואין גילוי שכינה בנפש. זו המרירות שעליה מדובר.
ומה עושה האדם לאחר תיקון חצות? אינו הולך לישון. אין הוא קם בחצות הלילה, אומר כמה מזמורים וחוזר למיטתו, אלא אומר תיקון חצות ולאחריו מתיישב ללמוד עד אור הבוקר בשמחה. על כן אומר האר"י ז"ל: לאחר תיקון חצות, קודם הלימוד, לפני שהוא מתיישב ללמוד - יאמר את מזמור נ"א, שממנו יבין את מטרתו של תיקון חצות: "תשמיעני ששון ושמחה". הלימוד צריך להיות מתוך שמחה, וכיצד יהיה מתוך שמחה? לאחר אותו זמן של מרירות בתיקון חצות, שבו הייתה רוח נשברה, באה לאחר מכן השמחה, "כדי ללמוד בשמחה אמיתית בה' הבאה אחר העצב".
השמחה האמיתית יכולה לבוא רק אחר העצב. הדבר דומה לאדם הנמצא בחדר חשוך, ולפתע נכנס אדם ובידו נר או פנס ומאיר את המקום - איזו שמחה אמיתית והתענגות מהאור יש דווקא לאחר שקדם לו חושך.
וכך גם במשל שר הצבא שהבאנו קודם: שר צבא נאמן החוזר מן המלחמה שרוי במרירות גמורה - לא על שלא הצליח ולא על שלא קיבל מדליה, אלא על שאכזב את המלך. וכשהוא רואה לפתע ששר צבא אחר הצליח במלחמה והמלך ניצח - הוא יוצא בריקוד ומפרגן לו, שהרי מלכתחילה לא חשב על עצמו. שכן מה כאב לו? לא המדליה שלא קיבל, אלא שמלכותו של המלך לא התפשטה על כל המדינה; ועכשיו, כשהמלך הצליח, הוא רוקד. מתגלה אם כן שמה שהייתה בו קודם לכן זו מרירות.
כך גם בנמשל: אם אדם מריר על כך שלא הצליח להיות קרוב לאלוקות, הרי ברגע שאומרים לו "בוא ולמד תורה", והתורה היא אלוקות והוא מתחבר בה לקב"ה - הוא ילמד בשמחה וירקוד מאושר. שכן על מה הייתה מרירותו? על שהיה רחוק ולא הצליח לעורר בו גילוי אלוקי מחמת החטא שנכשל בו. וכשניתנת לו ההזדמנות להתמלא באושר ולהתחבר - הוא יושב ולומד בשמחה.
ויש להדגיש: כל זה בעצב מתוכנן בלבד, ולא בעצב הבא במקרה. אם העצבות נופלת על האדם מעצמה - היא באה מן היצר הרע. בהמשך הפרק ובסופו נלמד שאם נופלת על אדם עצבות באמצע היום, כשהוא יושב ליד המכונה, על כך שנכשל בעוונות אמש - יאמר ליצר הרע: שתוק עכשיו, אין זה הזמן לדבר עמי על עוונות, זוז הצידה. אך כשהדבר מתוכנן, והוא מתיישב ואומר: עתה אני רוצה לעשות חשבון נפש ולדעת מה קורה עמי, ובאמת אכפת לו ממצבו - דווקא אז הוא פורץ לאחר מכן בשמחה, שהרי הוא מחפש את ההזדמנות להתחבר, וכשהיא בידו הוא שמח.
"כיתרון האור מן החושך":
"ויש לשמחה זו יתרון כיתרון האור הבא מן החושך דווקא, כמו שכתוב בזוהר על פסוק: וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך". כאן אין אדמו"ר הזקן מצטט את הפסוק בשלמותו ומדלג על מילה, שלשון הפסוק היא "וראיתי אני שיש יתרון" - אומר שלמה המלך: אני, החכם מכל אדם, ראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות.
ולכאורה, מה החידוש? כל אדם מן השורה יודע שסכלות היא טיפשות שאין איש רוצה להגיע אליה, ושבחכמה יש יתרון. אלא שלפי ההסבר בתניא כוונת שלמה המלך לחכמה גדולה מאוד: חכמה שצמחה מתוך הסכלות. כשם שבבריאה נאמר בכל יום "ויהי ערב ויהי בוקר" - תחילה ערב, תחילה חושך, ומן החושך באים אל הבוקר; כך תחילה העצב והמרירות, ומתוך אותה מרירות אפשר לייקר את השמחה.
ואם אין אדם מייקר ואינו יודע מה הוא מפסיד כשהוא מתנתק, אף אינו יודע לייקר את מה שיש לו כשיש לו. מי שאין לו ולפתע הוא מקבל - מייקר כל אגורה; ומי שתמיד יש לו ולא הרגיש מעולם בחסרון, אינו יודע לשמוח בזה.
אין כוונת שלמה המלך להניח על כף אחת של המשקל חכמה ועל השנייה סכלות, ולומר שחכמה טובה מסכלות - דבר זה פשוט וברור, ואין כל צורך להשמיעו. כוונתו שעל אותה כף עצמה תונח החכמה לבדה: חכמה שצמחה מתוך הסכלות או חכמה כשלעצמה. איזו חכמה גדולה יותר? אומר שלמה המלך: חכמה שבאה מן הסכלות - זו חכמה; אור הבא מתוך החושך - זהו אור; שמחה הבאה מתוך עצב - זו שמחה. וכלשון אדמו"ר הזקן: "ודי למבין".
לסיכום: ה'מותר' שבעצב בא דווקא מעצב אמיתי ומתוכנן, "לעתים מזומנים", שבו יושב האדם במר נפשו ובלב נשבר על ריחוקו מאלוקות - ובכך נשברת רוח הטומאה והסטרא אחרא ומחיצת הברזל המפסקת בינו לאביו שבשמיים. עמדנו על סדר המזמור, ההולך לפי סדר החשיבות: היעד הוא "תשמיעני ששון ושמחה", הדרך אליו "רוח נשברה", והדרך אליה "לב נשבר ונדכה"; על תיקון האר"י לומר מזמור זה אחר תיקון חצות קודם הלימוד, כדי ללמוד בשמחה אמיתית הבאה אחר העצב; ועל יתרון השמחה הזו - "כיתרון האור מן החושך" ו"יתרון לחכמה מן הסכלות", חכמה ואור ושמחה הצומחים דווקא מתוך הפכם.
בחלק הבא נעסוק בהמשך הפרק, ונלמד כיצד ינהג אדם כשנופלת עליו עצבות מעצמה, שלא בעתים מזומנים.