בפרק כ"ו מעמיד אדמו"ר הזקן את היסוד והכלל הגדול בעבודת השם: אין מקום לעצבות, וחייבת להיות שמחה. זהו הבסיס וזו נקודת הפרק כולו.
מובן שאין זה דבר פשוט לומר לאדם "חייבת להיות לך שמחה", שהרי יש לו סיבות הגורמות לו שלא להיות בשמחה, ועליו להתמודד עם אותן סיבות פנים אל פנים ולתת להן את המענה הנכון כדי שאכן יהיה בשמחה. לכך מוקדש חציו השני של הפרק, שבו יובאו עצות מעשיות ומפורטות. אך קודם לכן מרחיב אדמו"ר הזקן בכמה שורות בחסרונה הכללי של העצבות, ובאיזו מידה יכולה העצבות להיות טובה, כפי שנראה להלן.
שאלה מלשון הכתוב במשלי:
עד כה שלל אדמו"ר הזקן את מושג העצבות לחלוטין, ושם עליו סימן אזהרה בולט: העצבות היא נציגותה של הנפש הבהמית ושל היצר הרע, והיא מפילה את האדם. ידוע פתגמו של אחד מגדולי תלמידי המגיד: "עצבות אינה עבירה, אך למה שהעצבות עלולה להביא - אף עבירה אינה יכולה להביא". העצבות היא פתח המפיל את האדם לשאול תחתית. ואם כן, שואל אדמו"ר הזקן: "ומה שכתוב בכל עצב יהיה מותר (ודבר שפתיים אך למחסור)"?
מפרשי הפסוק במשלי אינם עוסקים כלל בעצבות, אלא מבארים אותו בפשטות:
"בכל עצב יהיה מותר" - אדם העובד, מתייגע ומשקיע, סופו שיהיה לו יתרון ורווח.
"ודבר שפתיים אך למחסור" - מי שכל העת מדבר ומרבה מילים ואינו עושה דבר, סופו שימצא עצמו בחסרון.
אולם אדמו"ר הזקן נוקט את חציו הראשון של הפסוק כפשוטו, כפי שהוא נשמע לאוזן: "עצב" מלשון עצבות, ושלמה המלך אומר שבכל עצבות יש "מותר" - יש יתרון. ולכאורה ביטוי זה סותר לחלוטין את כל האמור לעיל, שהעצבות היא פתח לכל נפילה ולכל דבר רע, ושזו מטרתה של הנפש הבהמית להפיל בה את האדם, ועל האדם לחפש כל דרך לברוח ממנה. ובא שלמה המלך, החכם מכל אדם, וקובע שבכל עצב יהיה מותר. מלשון הפסוק משמע שיש יתרון ומעלה מן העצבות, כלומר שבלעדיה לא יגיע האדם לאותו יתרון.
התשובה מרומזת בלשון הפסוק עצמו:
אילו היה הפסוק אומר "כל עצב הוא מותר", היה מובן שכל עצבות יש בה יתרון וטוב. אך הפסוק נוקט: "בכל עצב יהיה מותר", בלשון עתיד. משמע שמן העצב אפשר להוציא רווח, למי שיודע כיצד; ואם אין האדם יודע כיצד להוציא ממנו את הרווח, יישאר העצב במקומו ויפיל אותו.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "אדרבה, משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה, רק שיגיע ויבוא ממנו איזה יתרון". כשאומרים לאדם "יהיה טוב", פירוש הדבר שכרגע עדיין לא הגיע הדבר לכלל טוב, אלא יש כאן פוטנציאל בלבד. מהו אותו יתרון? "והיינו השמחה האמיתית בה' אלוקיו הבאה אחר העצב האמיתי" - מן העצב יכולה לצאת שמחה גדולה ואמיתית, שהאדם שמח באמת בהתחברותו ובהתקשרותו לקב"ה. אימתי? כאשר העצב הוא "עצב אמיתי", כלומר עצב הבא מסיבה אמיתית.
כאן אין אדמו"ר הזקן מפרט את ההבחנה, ובמקומות אחרים היא מבוארת יותר, אך זו גם המשמעות כאן: יש הבדל גדול בין המושג הנקרא "עצבות" לבין מה שנקרא כאן "העצב האמיתי", שבמקומות אחרים בחסידות קוראים לו "מרירות". ההבדל בין עצבות למרירות הוא מן הקצה אל הקצה.
משל המלך ושני שרי הצבא:
מלך אחד חפץ לכבוש מדינה מסוימת, ושלח את שר צבאו עם החיילים ועם כל האמצעים שבידו. לאחר מלחמה ומאבק נכשל השר כישלון מוחלט וחזר בידיים ריקות, בלא שכבש את המקום. רצה המלך לברר מה הסיבה האמיתית לכך: האם משום שקשה לנצח שם, או משום שהשר אינו מוצלח ואינו מוכשר, או שכלל לא רצה בניצחון. החליט המלך לשלוח שר צבא אחר, שנראה בעיניו מוצלח ומוכשר יותר, ולראות מה יהיה. השר השני יצא, כבש את כל המקום וחזר עם השלל.
לאחר מכן אמר המלך: עתה אבחן את תגובתו של הראשון, ומתוכה אבין מה הייתה הסיבה האמיתית לכישלונו. האם נכשל משום שרצה להכשיל ולא רצה בניצחון המלך, או שנכשל ובאמת כואב לו על כך. ההכרעה תלויה בתגובה: אם יראה המלך ששר הצבא הראשון שמח ורוקד על הניצחון, אות הוא שבאמת רצה לנצח, ושכאשר חזר בכישלונו כאב לו על כך שהמלך לא ניצח, ועתה שניצח המלך הוא שמח בשמחת המלך. אך אם יראה אותו עצב, ועצבותו היא "מדוע אני לא הצלחתי ומדוע דווקא הוא הצליח", יירד השר מגדולתו, שכן כל דאגתו היא על עצמו בלבד.
הנמשל:
כאשר יהודי נמצא במצב שלא השיג את מה שביקש, או שנכשל בחטא מסוים, או שלא עמד בניסיון, הכול תלוי בשאלה: על מה הוא כואב? האם כואב לו על עצמו, או שכואב לו שחסרה לו האלוקות, שחסר לו הקב"ה. זהו בדיוק ההבדל בין עצבות למרירות:
עצבות: האדם חושב על עצמו - על הפסדו, על מצבו, על מה יאמרו עליו ומה יאמר על עצמו. מצב רוחו יורד, הוא מתייאש מעצמו וקובע שאינו יוצלח, אינו מצליח ואינו מסוגל, נופל, חדל מן העשייה ומידרדר. מחשבתו נעוצה כל העת בעבר: כמה נכשלתי, כמה נפלתי; ומשאין בידו לתקן את העבר, הוא רואה עצמו אבוד ונופל.
מרירות: האדם אינו חושב על עצמו אלא על כך שלא הצליח להתחבר לקב"ה, ועל כך כואב לו באמת. לפיכך בכל הזדמנות שתינתן לו לחדש את הקשר הוא ירוץ אליה. מחשבתו נעוצה בעתיד: האם אוכל לתקן זאת, האם אוכל להתרומם, האם אוכל לחדש עתה את הקשר עם הקב"ה. מתוך הכאב עצמו הוא קופץ קדימה ויוצא בריקוד.
במשל דובר בשני שרים שונים, ואפשר לומר אותו דבר גם באדם אחד שניתנה לו הזדמנות שנייה: כאשר הוא רואה שעתה יש בידו להצליח, הוא מתלהב ואומר: אתמול לא הצלחתי, אך עתה אצליח. כואב לי על שלא הצלחתי אתמול, ומתוך הכאב הזה עצמו אני מזדרז קדימה.
הדבר דומה לאיש עסקים העושה מאזן בסוף החודש ומגלה מאזן שלילי. אם הוא אדם נורמלי, ויש בידו אמצעים ומרץ, הוא ישקיע פעם נוספת ויחפש דרך אחרת להצליח יותר. אין הוא יושב ומבכה על גורלו, אלא מתאמץ לצוף על פני המים ולמצוא דרך חדשה להעלות את עסקו מן הנפילה.
זהו "עצב אמיתי": עצב הבא מדבר אמיתי, ולא עצב הבא מהבלים, ממחשבות עצמיות וממיני דמיונות - מה לא עשיתי, כיצד אני נראה, מה יאמרו עליי ומה אומר על עצמי. אלו הבלים, וזו העצבות המפילה את האדם, סוג שאין להיכנס אליו מעולם. אך אחר העצבות מן הסוג שאדמו"ר הזקן קורא לו כאן "העצב האמיתי", ובמקומות אחרים "מרירות", יוצאים בריקוד ובשמחה ואומרים: עתה יש לפניי הזדמנות חדשה להתפלל ולקיים מצווה, ובה אחדש את הקשר, ומה שלא היה אתמול יהיה טוב יותר מחר. זוהי השמחה האמיתית הבאה אחר העצב האמיתי, ולזה מכוון שלמה המלך באומרו שמן העצב "יהיה מותר", יהיה יתרון.
לסיכום: בחלק זה למדנו את הכלל הגדול שמעמיד אדמו"ר הזקן בפרק כ"ו: אין מקום לעצבות וחייבת להיות שמחה. הובאה שאלה מלשון הכתוב "בכל עצב יהיה מותר", והתשובה נלמדת מדיוק לשון הפסוק: לא נאמר "כל עצב הוא מותר" אלא "יהיה מותר", בלשון עתיד, ללמד שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה, אלא רק שיכול לבוא ממנו יתרון - השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב האמיתי. עמדנו על ההבדל שבין עצבות למרירות, כמבואר במשל המלך ושני שרי הצבא: העצבות עוסקת באדם עצמו ובעבר ומפילה אותו, ואילו המרירות עוסקת בחסרון האלוקות ובעתיד, ומתוכה קם האדם לחדש את קשרו עם הקב"ה.
בחלק הבא נעסוק בחציו השני של הפרק, בעצות המעשיות שמביא אדמו"ר הזקן להתמודדות עם הדברים הגורמים לעצבות.