אדמו"ר הזקן מביא מקור לדבריו מספר עץ חיים: "וכמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ב סוף פרק ד', שהרע שבעולם הזה החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו' והוא תכלית הבירור וכו', ולכן כל מעשי עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו וכו'".
מהו "העולם הזה החומרי"? כפי שהוזכר קודם לכן, דווקא מי שמלובש בגוף חומרי בעולם הזה החומרי עלול להגיע למצב של עבירה על רצון הבורא. בכל עולם נעלה יותר, בכל רובד גבוה יותר, אף שקיימים בו כוחות של רע, אין הם עוברים על רצון השם: אלו כוחות רע שהבורא יצר למטרות מסוימות, והם עושים את שליחותו.
ה"שמרים" הם הפסולת השוקעת בתחתית חבית היין. משל למה הדבר דומה: גוש זהב שמעורבים בו סיגים ומתכות נוספות. הצורף מזקק אותו זיקוק ראשוני, מוציא את החלקים הגדולים ומשליך הצידה את הפסולת. תפקידו שלו הסתיים, אך אין משליכים את הפסולת לפח: היא עוברת למומחה גדול יותר, היודע להפיק ממנה עוד מעט זהב, וממנו לאחר, וכן הלאה, עד שמגיעים לפסולת המוחלטת שלא נותר בה דבר, ואין לעשות בה אלא להשליכה.
כך הוא ברע: בעולמות עליונים יותר יש תערובת של טוב ורע, ועדיין אפשר להוציא משם את הטוב. לאחר שהוציאו את הטוב נשאר הרע, ומן הנשאר ברא הקב"ה עולם נמוך יותר. אף באותו עולם נמוך יש תערובת של טוב ורע, ומן הנשאר נברא עולם נמוך עוד יותר. מה שהגיע לעולם הזה הגשמי והחומרי הוא הפסולת האחרונה - הרע המוחלט שאין בו טוב כלל. וזהו "תכלית הבירור": לאחר שמבררים ומזקקים עוד ועוד, מה שנשאר בסופו של דבר הוא הפסולת המוחלטת.
כך הדבר הולך ויורד מעולם לעולם:
אצילות - כולו טוב.
בריאה - רובו טוב ומיעוטו רע.
יצירה - מחצה למחצה.
עשייה - רובו רע ומיעוטו טוב.
העשייה הגשמית - רובו ככולו רע, "והרשעים גוברים בו".
"ולכן כל מעשי עולם הזה קשים ורעים" - בעולם הזה הדברים מתנהלים בקושי, ומצויים בו "מקלות בגלגלים" בכל מיני עניינים. כשהכול טוב, הכול זורם, וכל מניעה ועיכוב מעידים על עניין שאינו טוב. הלא טוב מצוי כאן בכל דבר, שכן בכל דבר יש תערובת של טוב ורע, ואת זאת רואים ומרגישים בחיי היום יום.
"והרשעים גוברים בו וכו'" - דווקא כאן, בעולם הזה, קיימת היכולת לעבור על רצון השם, יכולת שאינה קיימת בעולם נעלה יותר. זהו חסרונו של אותו יהודי שאחד משלושת לבושיו נעשה משועבד לקליפה ולסטרא אחרא, שעל ידי כך נעשה גרוע מן הקליפה והסטרא אחרא עצמן.
"ולכן אמרו רז"ל על פסוק תשטה אשתו". בפרשת נשא שבספר במדבר מבואר דינה של אשה סוטה, וכל הסדר כיצד מביאים אותה לבית המקדש וכיצד בודקים אותה. לכאורה היה ראוי לכתוב "תסטה" בסמ"ך, אך התורה כתבה דווקא בשי"ן, כדי שאפשר יהיה לקרוא את המילה גם מלשון שטות. מכאן למדו חז"ל: "אין אדם עובר עבירה וכו'" "אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".
כדי להבין את הדגש והחידוש שבדברי אדמו"ר הזקן, נקדים את המבואר על מאמר זה במקום אחר בחסידות:
העוון הראשון שהיה בעולם הוא חטא עץ הדעת, ושם מבואר מה גרם לכישלון: ראו שהעץ "טוב" ו"נחמד", כלשון הפסוק, ולכן נכשלו. ואולם "טוב ונחמד" הוא באמת דבר טוב, והאדם מחפש טוב ונחמד; אלא שיש בכך רמות שונות. יש מי שהטוב והנחמד המקסימלי שהוא מכיר בעולמו הוא מאכל טעים, ומעבר לכך אינו מכיר - וכך הוא בדרך כלל אצל בעלי חיים. ויש מי שהטוב והנחמד שלו הוא ציור, או שיר יפה, או רעיון יפה. כולם מדברים לכאורה באותה שפה, "טוב ונחמד", אך אצל כל אחד נמדד הדבר לפי הרמה שבה הוא נמצא: יש שרמתו המקסימלית נעצרת בטוב ונחמד גשמי וחומרי, ויש שהטוב והנחמד שלו אינו רק דבר יפה בשכל אלא דבר אלוקי, שהוא הטוב והנחמד הגבוה ביותר שיכול להיות.
לפי זה, "רוח שטות" פירושה שהאדם מוריד את עצמו לדיוטא נמוכה: במקום שהטוב והנחמד שלו יהיה אלוקי, במקום שיתענג על לימוד וקיום רצון השם, הוא מעמיד את הרף שלו בתחתית. בעל חיים הנמצא בכלוב ושמח ורוקד סביב מאכל טוב שנותנים לו - זהו הרף שלו, ואין הוא מסוגל ליותר מזה; אך האדם היורד לדיוטא זו, הרי זו רוח שטות, שאין זה ראוי לאדם מן היישוב שהדבר שממנו הוא מתענג יהיה ברמה נמוכה כל כך.
כאן מוסיף אדמו"ר הזקן עומק נוסף: אפילו אם נצא מנקודת הנחה שמדובר בשוטה, שרף ההנאה והנחמד שלו מונח ברצפה - גם אדם כזה, אם ממשיך לחטוא, הרי זו רוח שטות מבחינתו שלו. אף שאינו מבין שיש טוב נעלה יותר, ואף שמלוא הבנתו מונחת ברצפה, עדיין ייחשב הדבר שטות מצידו אם יעבור על רצון הבורא.
שהרי חז"ל אמרו זאת על הפסוק "איש איש כי תשטה אשתו" - מדובר במי שנמצא בדיוטה הרוחנית הנמוכה ביותר, שכבר עצם היות רף ההנאה שלו בהמי הוא כשלעצמו שטות. גם למי שנמצא במצב כזה אומרים, שאם לא ינהג בשטות יצליח לשמור על רצון השם ולא לעבור עליו. אין נדרשת ממנו הבנת עומק פתאומית: גם מי שמבין רק ברף נמוך, עליו להבין שהעובר על רצון השם הרי זו עבודה זרה.
ואם יבין זאת, הרי אפילו קל שבקלים, ברגע שהוא קולט שהוא הולך להתנתק מן הבורא, מוכן למסור את נפשו על קידוש השם. ומיהו קל שבקלים? אדם שאין דבר מעניין אותו והוא מצוי ברף הנמוך ביותר, עד שאף קלי הדעת אומרים עליו כמה קל דעת הוא - בין קלי הדעת הוא נקרא קל דעת. גם אדם כזה, משהוא מודע לכך שמעשהו הוא התנתקות מן הבורא, מציב לעצמו רמזור אדום ואומר: את זה איני עושה.
נראה את הלשון בפנים:
"דאפילו אשה מנאפת שדעתה קלה" - היא מונחת מלכתחילה ברף נמוך כל כך, עד שדעתה קלה והיא שקועה בענייני ניאוף, ואף על פי כן "היתה מושלת ברוח תאותה" - אף היא הייתה יכולה למשול ברוח תאוותה ולא להיכשל. ומדוע היא נכשלת? לא מחמת היותה ברף נמוך, אלא "לולי רוח שטות שבה המכסה ומסתיר ומעלים את האהבה המסותרת שבנפשה האלקית" - רוח השטות היא שאינה מניחה לה לקלוט שברגע זה היא עוברת על רצון הבורא ומתנתקת ממנו.
שהרי גם באשה זו, הנמצאת בדיוטה נמוכה, קיימת אהבה מסותרת לבורא: היא רוצה להיות קשורה לקב"ה בלי גבול ואוהבת אותו בלי גבול, אלא שאהבה זו חבויה עמוק. ומתי היא פורצת? כאשר מתעוררת ההכרה שמדובר בשאלה של חיים או מוות, של חיבור או ניתוק מן הבורא.
לסיכום: בחלק זה למדנו מדברי העץ חיים שהרע שבעולם הזה החומרי הוא "שמרי הקליפות הגסות" ו"תכלית הבירור", ולכן "כל מעשי עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו". עמדנו על משל הזיקוק ועל סדר ירידת העולמות מאצילות ועד העשייה הגשמית, ועל מאמר חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" הנלמד מלשון "כי תשטה אשתו". ראינו את הביאור המובא במקום אחר בחסידות, שרוח שטות עניינה העמדת רף ה"טוב ונחמד" בדיוטא נמוכה, ואת חידושו של אדמו"ר הזקן שאף מי שרמת הבנתו נמוכה ביותר, ואפילו "אשה מנאפת שדעתה קלה", הייתה מושלת ברוח תאוותה לולא רוח השטות המכסה ומעלימה את האהבה המסותרת שבנפש האלוקית.
בחלק הבא נמשיך בביאור דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק כ"ד.